הרב ראובן אלבז

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶ-יךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ (דברים כו, יא). אור החיים הקדוש כותב בפרשה זו את הפתגם המוכר והידוע בפי המון העם, וזה לשונו, גם ירמוז במאמר

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אלוקיך שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה (דברים י, יב). אומרים רבותינו (מנחות מג ע"ב) מכאן שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות (שו"ע או"ח סימן מ"ו ס"ג), אל תקרא "מה" אלא

ה"אור החיים" הקדוש ביאר, שפרעה היה חולם שנתיים ימים בתמידות את החלום הזה, אלא שהיה שוכחו, ולסוף שנתיים ימים חלם שוב את החלום, וזכרו. מדוע שכח פרעה את חלומו במשך שנתיים? מאחר ואמר יוסף לשר

זכינו לעבור את הימים הנוראים ונכנסים אנו לימי חדוה ושמחה בחג הסוכות, וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ.. וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים ט"ז, יד-טו). במצוות הסוכה ישנו דבר פלא, כל מצוה ממצוות התורה מקיימים אנו באיבר מסוים, תפילין ביד

הכנה ליום הדין: אלול – לכו ונשובה אל ה' רְאֵה אָנֹכִי (יא, כו) 'מאזן סופי' של השנה "ראה" ראשי תיבות: ראה אלול הגיע. זהו החודש שבו עלינו להכין את "המאזן הסופי". בכל מקומות העבודה עמלים,

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ז, יב) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה פרשת עקב פותחת בסדרה של ברכות נפלאות המושפעות על אדם המקיים תורה ומצוות – "וְשָׁמַר ה' לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת

ה' אֱלֹֽקֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹֽב (דברים א, י). משה רבינו מאיר עיני ישראל ואומר להם שהם ככוכבי השמים לרוב, אך לכאורה קשה, וכי מספר היהודים הוא כמספר כוכבי השמים, הרי היהודים

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי (כה, יא) וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה על פנחס בן אלעזר נאמר: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (תהלים קו,

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (יט, יד) העיקר הוא הויתור חז"ל (שבת פג ע"ב) דרשו על מילים אלו, כי "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (יג, ב) אם תרצה שלח תיבת "לך" נראית לכאורה כמיותרת ודי היה לכתוב "שלח אנשים". רש"י מביא את דברי חז"ל (סוטה לד ע"ב):

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת (ח, ב) וברש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש

בתורה תמיד נכתב חג הפסח בלשון "חג המצות", ואילו בפי בני אדם רגילים לקרא לחג זה בשם "חג הפסח", והטעם לכך לפי ש"חג המצות" הוא על שם שלא הספיק בצקם של ישראל להחמיץ ביציאתם ממצרים,

תנועת המוסר נולדה כשהסנדלר ניגש אל הגביר תחת לחופת בנו והזכיר לו את עבור עת היה הגברי עצמו סנדלר

כדי להגדיר ולהמחיש את גודל מעלת ימי הפורים הקדושים להם אנו מתקרבים המשילו רבותינו זאת במשל לעגלון שהסיע בעגלת הסוסים שלו את אחד מעשירי העיירה, לאחר שהגיעו לעיר הגדולה ביקש העשיר לעצור את העגלה ונכנס

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (שמות כה, ב). פרש רש"י: "לי – לשמי". אומנם מצות הצדקה נחשבת למצוה, גם אם הנותן אינו מכון לשם

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ (שמות כב, כא-כב). כתב ה"חינוך" (מצוה סה): "נמנענו מהכביד במעשה, או אפילו בדיבור, על היתומים והאלמנות, שנאמר: 'כל

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ… אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ… וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם (שמות יח, א-ט). יתרו

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה (שמות יד, כב). חז"ל אומרים, שבני ישראל היו יראים להיכנס למים, עד שקפץ נחשון בן עמינדב וירד תחילה, ואחריו באו כל ישראל. חז"ל מוסיפים ואומרים, שכשנחשון נכנס למים, הם

נסי מצרים – תעודה נצחית וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' (י, ב). למי נועד הפפירוס סדרת הניסים שנעשתה במצרים הייתה עבור

הָרַחֲמִים שֶׁבְּתוֹךְ הַדִּין 'וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' (ו, ב). שֵׁם אֱלֹוקִים וְשֵׁם הֲוָיָ"ה כְּאֶחָד ה"אור החיים" הקדוש מבאר, שבפסוק זה נזכר גם שם אלוקים המורה על דין, וגם שם הוי-ה המורה

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה (א, א) בפרשתנו, ובפרשיות הבאות, מתוארת ירידת עם ישראל למצרים, שם סובלים הם צרות קשות ונוראות עד בא שעת גאולתם. מהי תכלית ירידתם למצרים? לשם מה צריך עם שלם

ה"אור החיים" הקדוש, מדייק בלשון הפסוק, שלא נאמר 'ויקרב ישראל למות' אלא "ויקרבו ימי ישראל למות", ומבאר, כי יעקב אבינו לא קרב למות כלל, אלא ימיו – הם שהתקרבו לסיומם והם אלו שהצטערו על כך

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה (מד, יח) מהו 'אליו'? לשם מה נכתבה התיבה הזו? אלא – אומר ה"אור החיים" הקדוש –

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם (מא, א) יוסף היה מופלג בבטחונו בה' ה"אור החיים" הקדוש ביאר, שפרעה היה חולם שנתיים ימים בתמידות את החלום הזה, אלא שהיה שוכחו, ולסוף שנתיים ימים חלם שוב את