ענוה גדולה מכולם • הרב ראובן אלבז

ראש מוסדות "אור החיים" וחבר מועצת חכמי התורה, הרב ראובן אלבז, בסקירה מקיפה על הפרשה הראשונה בחומש ויקרא, ההקשרים האקטואלים וההתאמה התקופתית

הגר"ר אלבז
הגר"ר אלבז

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א).

המילה "ויקרא" בספר תורה כתובה א' קטנה, וזאת מפני שלא רצה משה שיִשַמָע שה' יתברך מדבר עמו בלשון חיבה וידידות כדבר איש אל רעהו, לשון שמלאכי השרת מדברים בו, שנאמר (ישעיה ו, ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר (רש"י שם), אלא בלשון "וַיִּקְרָ" שהוא לשון עראי וטומאה וכמו שנגלה ה' אל בלעם וַיִּקָּר אלוקים אֶל בִּלְעָם (במדבר כג, ד), אולם כיון שידע משה שאם ישמיט אות אחת מהתורה הספר תורה יהיה פסול (שהרי הקב"ה ציווה עליו לכתוב "וַיִּקְרָא" ולא "וַיִּקְרָ"), כתב את האות א', אך כתב אותה קטנה כדי שבשעה שירימו את הספר תורה להראות לעם לא יראו אותה בבירור, וכל זאת מחמת ענוותנותו הנפלאה של משה רבינו שלא החזיק טובה לעצמו ולא היה מעוניין כלל ועיקר בכבוד שה' יתברך כותב עליו "ויקרא" מלשון חביבות וידידות.

משה רבינו עשה כבוד גדול לה' יתברך וקידש שמו ברבים, אך כלפי חוץ הוא התנהג ככל האדם, וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר יב, ג), ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק (מתכופף ונכנס, מתכופף ויוצא-דרך ענווה ורדיפה מן הכבוד) ולא מחזיק טיבותא לנפשיה (סנהדרין פח ע"ב), ובזכות כך זכה להיות אהוב וחביב נחמד ונעים לפני ה' יתברך, עד כדי כך שהקדים הקב"ה את שמו של משה לפני שמו יתברך, "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה "ורק אח"כ "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו.. ", שכל מי שבורח מן השררה השררה רודפת אחריו (ילקוט שמעוני, שמואל א' רמז קי"א. ובעירובין יג ע"ב הגירסא "וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו". יעוי' בחידושי אגדות למהרש"א שם ד"ה שכל המשפיל).

ויתירה מכך מבארים רבותינו שלכל פרשה ופרשה בתורה נתן הקב"ה למשה רבינו כמות דיו המתאימה בדיוק למספר האותיות שבפרשה, לא יותר מדי ולא פחות מדי (מה שאין שום סופר בעולם יכול לעשות שהרי אינו יודע בדיוק את כמות המילים שיכתוב, ולכן פעמים שנשאר דיו בסיום כתיבתו ופעמים שנחסר דיו ועליו להביא עוד), וכיון שמשה רבינו כתב את המילה ויקרא בא' קטנה, נשאר עוד קצת דיו בקולמוס, מה עשה ה'? לקח את הדיו ושם אותה על מצחו של משה רבינו.

מהדיו הזה נוצר למשה רבינו קרני הוד, ניצוצות אור כמו של השמש, להבדיל, וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו (שמות לד, ל), כל מי שהיה מסתכל עליו היה מסתנוור מאור פניו וגם נכנס בו מורא ופחד מלגשת אליו, וכמו שנאמר (שם) וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. ולכן היה חייב משה רבינו ליתן על פניו מסווה בשעה שדיבר עם ישראל, וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה (שם, לג).

וכל זאת קיבל משה בזכות מידת הענווה שהייתה לו, הא למדת שענוה גדולה מכולן (עבודה זרה כ ע"ב).

בהמשך לדברים הנ"ל אפשר להסביר את המשך הפרשה בו מזכירה התורה בכל קורבן וקורבן בלשון "אָדָם" כִּי יַקְרִיב מִכֶּם (ויקרא א, ב), ואילו בקורבן מנחה מזכירה בלשון "וְנֶפֶשׁ" כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה' (שם ב, א).

ונשאלת השאלה, מה החילוק, מדוע בשאר הקורבנות כתוב אדם, ואילו בקורבן מנחה כתוב נפש?

אלא מסבירים רבותינו שאת קורבן המנחה היה מקריב העני שאין לו כסף מספיק כדי לקנות קורבנות, ולכן הוא הביא מנחה סולת לבית המקדש, ובאה התורה הקדושה להורות שאין לנו לזלזל בו מפני שמביא דבר פחות, שהרי זה כל מה שיש ביכולתו, ומעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו לפניו יתברך, שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים (מנחות פי"ג מי"א).

ובעניין זה מביא המדרש (ויקרא רבה ג, ה) מעשה באלמנה אחת שהביאה קומץ של סולת להקריב לפני הקב"ה בבית המקדש, והיה הכהן מבזה עליה ואומר: "גברת, אין לך מה לעשות אלא להביא קומץ כה קטן לפני ה'?" אמרה לו אותה אשה: "בבקשה תקריב לי את זה, זה מה שיש לי בסה"כ", הסכים הכהן והקריב את הקומץ על גבי המזבח.

בלילה באו לאותו כהן בחלום ואמרו לו: "אל תבוז לאותה אשה, חייך, בשמים העריכו אותה כאילו הקריבה את נפשה", שנאמר (ויקרא ב, א) וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה, "אדם כי יקריב" לא נאמר, אלא "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב..".

אדם המתנהג בדרך ענווה והכנעה מרוצה ואהוב לפני הקב"ה, ואף אם אין ביכולתו להביא דבר גדול ונכבד לפני ה', הוא נשאר אהוב ורצוי לפניו.

כדי להגדיר ולהמחיש את גודל מעלת ימי הפורים הקדושים להם אנו מתקרבים המשילו רבותינו זאת במשל לעגלון שהסיע בעגלת הסוסים שלו את אחד מעשירי העיירה, לאחר שהגיעו לעיר הגדולה ביקש העשיר לעצור את העגלה ונכנס לאחת החנויות למכירת בעלי חיים, לאחר כמה דקות יצא ובידו כלוב עטוף בקטיפות ובדי משי יקרים. הסתקרן העגלון ושאל את העשיר מה קנה, והשיב לו העשיר שקנה זמיר.

העגלון אף פעם לא שמע ולא ידע מה זה זמיר, הוא הסתכל בתוך הכלוב וראה בסה"כ ציפור קטנה, שאל את העשיר בכמה קנה את הציפור הזו והשיב לו העשיר שקנה זאת במאה זהובים! התפלא העגלון ותמה בליבו "מאה זהובים?" בחצי זהוב הוא קונה תרנגולת השוקלת שתיים וחצי קילו, ואילו את הציפור הקטנה הזו קנה בסכום כה גדול? מה כבר אפשר לאכול בה, תמה העגלון בליבו, בקושי יש בה בשר.

אולם לאחר מכן עלה בדעתו של העגלון שמא אותם עשירים התחקו וטעמו כבר את כל המטעמים שבעולם והחליטו שהטעם של הציפור הזו הוא הטעם הטוב והמשובח ביותר מסוגו. "גם אני רוצה לטעום את הטעם הנפלא של הציפור הזו", אמר העגלון, ולאחר שהגיע לביתו לקח את כל חסכונותיו וקנה את הזמיר. הזמין את השוחט לביתו, השוחט שחט את ציפור הזמיר שיצאה כשירה למהדרין.

שמח העגלון וביקש מאשתו שתעשה מטעמים מאותו זמיר קטן, אך מסכנה האשה, היא מעולם לא הכינה עוף זמיר ולא ידעה את טיבו וסוגו של עוף זה. מה עשה העגלון, הלך לעשיר ושאלו כיצד מבשלים את הזמיר, איזה תבלינים שמים ובמשך כמה זמן מבשלים אותו.

תמה העשיר ושאל "אתה רוצה לבשל את הזמיר? שוטה שכמוך, הזמיר לא נועד לבישול, קניתי אותו לכבוד האורחים המכובדים שמתארחים בביתי כדי שישמיע להם צפצופים נחמדים ועליזים שבני אדם נהנים מהם, לשם כך נועד הזמיר-לזמר ולשמח בני אדם, אך בשום פנים ואופן אין מטרתו ויעודו בשביל לאוכלו.."

זהו המשל, והנמשל, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ (שיר השירים ב, יב), ימי הפורים הקדושים הגיעו ובהם יכול האדם לזמר לשבח לפאר ולרומם לבורא עולם, ולזכות למעלות גדולות ועצומות, אך עלול האדם במקום לזמר ולשבח "לשחוט את העוף"- לחשוב שתכלית הפורים זה אכילה ושתיית יין והשתכרות..

לא זו תכלית הפורים, התכלית האמתית של ימי הפורים הקדושים הוא לקיים את הזמירות ואת התוכן הפנימי של קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים (אסתר ט, כז)- את התורה הקדושה מאהבה ומרצון (שבת פח ע"א וברש"י שם). [וידועה הקבלה מהחתם סופר שכל הזוכה ללמוד תורה בין קריאת המגילה של לילה לקריאת המגילה של יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. הלימוד הזה חשוב ביותר, נכון צריך גם לרקוד ולשמוח, בוודאי, אך על האדם לפנות לכל הפחות חצי שעה או שעה ללימוד התורה הקדושה ביום קדוש זה, וכל המרבה הרי זה משובח].

ואו אז יוכל לזכות האדם לשמוח שמחה אמתית שתמלא את ליבו במשך כל השנה כולה, פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהילים יט, ט).

יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בגילוי שכינת עוזו יתברך, בביאת גואל צדק ובבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

השארת תגובה