"מה שאתה רוצה, תן לאשתי" • רב הכותל

רב הכותל והמקומות הקדושים, הרב שמואל רבינוביץ מלקט פניני חכמה בעקבות הפרשה • וגם מספר על איש העסקים שמצא בחוכמתו את הדרך לשמר את ירושתו לאשתו כששליח הצוואה נחשד בעיניו על תאוות בצע

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ

בלומדנו את פרשיות המשכן ומלאכת הקודש אשר צוותה על עושי המלאכה, אנו מבינים כי בוני המשכן היו חייבים להיות בעלי מקצוע מעולים ומיומנים, והשאלה הנשאלת מהיכן בכלל חשב משה רבינו לגייס אומנים אלו? האם אלו שעבדו בפרך, במלאכות פשוטות, בזויות ומפרכות, יצליחו לעשות בעץ, בזהב, בכסף, בנחושת ובמעשה הריקמה?

עוד יש להבין את לשון הכתוב בפרשת תצוה: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה… והם יקחו את הזהב". ראשית מדוע פותח בלשון רבים:"חכמי לב", וממשיך בלשון יחיד: "אשר מלאתיו רוח חכמה", היה צריך לומר "מלאתים"? עוד מהו: "והם יקחו את הזהב", לכאורה זהו צווי מיותר, הרי לא ניתן לעשות כלום אם לא לוקחים את חומרי הגלם, מה בא הכתוב ללמדנו?

י"ל שכאן הניח הקב"ה עוד אחת מאבני הדרך לגאולתו של עם. הקמת המשכן הוצגה בפני יוצאי מצרים כאתגר, משה רבנו הודיע להם מה צריך לעשות, ומה מצפה מהם הקב"ה, והוא חיכה לתגובתם. תשובתם הייתה יכולה להיות אחת מן השתיים. הם יכלו לענות לו: "משה רבינו, הרי מי כמוך יודע שאין אנו מסוגלים לבצע את העבודה הזאת, עבדים היינו, מדוכאים ומושפלים עד עפר, וחסרה לנו המיומנות הדרושה לביצוע המשימה הקדושה. אולי בעוד מספר שנים, כאשר נתארגן טוב יותר, נרכוש מיומנויות שונות, ואז נראה אם ניתן לבנות". אם כך היו עונים, לא היו הופכים לעם ישראל , על כל המשתמע ממושג זה. הם היו מגלים למעשה שנשארו עבדים בליבם, למרות שכבר חלפו שנתיים לפחות מאז שהוסר עול השעבוד מעל צווארם. לעין כל היה מתברר כי אל שערי הגדלות הנפשית טרם הגיעו…

אנו מוצאים כי בני ישראל ענו תשובה אחרת. הצורך לבנות משכן שיחרר בקרבם כוחות רדומים אשר הם בעצמם לא היו מודעים להם. הם שמעו את רצון ה', הם הבינו את האתגר האדיר שניצב בפניהם להקמת המשכן, והחליטו להשיב אחרת. לענות ברצון ובהתלהבות כי הם לוקחים על עצמם לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם, ויהי מה. איך? באלו כלים? על פי איזו הכשרה מקצועית? שאלות אלו כלל לא עלו במחשבתם. בכך הוכיחו, כי הם בנים של העם הנבחר אשר יצאו מבית עבדים לבית ה'. הם אלו שצועקים שוב: נעשה ונשמע! ואכן ראו זה פלא, הרצון העז הוליד את היכולת, את הכשרונות ואת המיומנויות.

דברים אלו גלומים בפסוק המופיע בפרשתנו: "ויבאו כל איש אשר נשאו ליבו". כלומר, לפני משה התייצבו כל אלו "שנשאם ליבם" שנענו לאתגר, מבלי לדעת מה חכמתם ומקצועיותם. . אצלם התשוקה לפעול כבשה את כל נימי הלב עד שמצאו בטבעם לעשות כן, לבוא לפני משה ולאמור לו אנחנו נעשה כל אשר אדוני דובר. באותו רגע הפכו לאנשים אחרים, לאנשים נעלים יותר. לבם נפתח אל מרחבים חדשים, המבט שלהם על עצמם השתנה, ועל כן- הצליחה המלאכה שנטלו על עצמם , והם זכו להקים את המשכן לאלוקי ישראל.

האור החיים הק' מוסיף ואומר: באמצעות עשייתם במלאכה ובסיבתה נעשו חכמי לב. דהיינו שהעובדה שאותם חכמי לב קרבו לעסוק במלאכת הקודש נסכה בהם תוספת חכמה ותבונה.

מסופר על אדם אשר לא עלינו היה מיוסר במחלות ונאבק על לחמו. בעיר מגוריו לא שפר עליו גורלו ובעצת רעייתו החליט ש"משנה מקום משנה מזל", ונסע לחו"ל לעסוק במסחר וב"ה ההצלחה האירה לו פניה. אך לפתע חלה במחלה חמורה חשוכת מרפא, שלא אפשרה לו אף לשוב לעיר מגוריו ולהיטמן בה.

מרותק היה למיטתו. מוחו קדח ממחשבות כיצד להעביר את הכסף שצבר לידי רעייתו וילדיו. הוא לא סמך על אף אחד מן השליחים שעלו בדעתו, אך בסופו של דבר מצא פתרון. הוא קרא לשליח ואמר לו: "מה שאתה רוצה תן לאישתי, והשאר בשבילך". כתב וחתם החולה בשמו המלא על כתב השליחות שבו צוין הסכום: 100,000$. השליח יצא לדרכו כשהוא חושב שיקח שכר טרחה נאה, 10,000$ אך לאורך המסע השתנתה דעתו פעמים רבות, הן ניתן לו קרדיט מלא להחליט כמה עמלה ייקח. עד שכשעמד מול האלמנה המסכנה, הודיע לה שהחליט לתת לה רק 10,000$ והשאר בשבילו. כך הסכים הבעל, טען.

האלמנה, שפקחית הייתה לא פחות מבעלה, תבעתו לדין תורה בהבינה שלא ייתכן שזו היתה כוונת אישה המנוח. הרב שמע את הסיפור וברק האיר את מוחו:" כמה רצית ליטול לעצמך? 90,000$? שאל הרב את השליח. "תן את הסכום הזה לאישה ותסתפק בעשירית הסכום".
לשאלת השליח מהיכן הרב לוקח את ההחלטה, פיסק הרב את לשון ההוראה מחדש: מה שאתה רוצה" לעצמך, תן לאשתי . והשאר בשבילך… הקב"ה מצוה את משה שיפנה אל חכמי הלב, ומהיכן ידע משה מי הם? הם ירגישו בעצמם שהקב"ה העניק להם יכולת מיוחדת לעסוק במלאכת הקודש, כל אחד מהם יבין מעצמו ש"מלאתיו רוח חכמה", ולכן זה נאמר בלשון יחיד.

לפי ההתלהבות והרצון שהם לוקחים את הזהב כך יצליחו ליצור את מלאכת בית ה'. וזה מה שמדגישה התורה: והם יקחו את הזהב נכון אין להם ידע ומקצועיות, אבל לפי הלב וההתלהבות. לפי הגישה רק ככה יצליחו לעשות. התעודה ניתנה לאדם במדבר לא עבור הידע אלא עבור נשיאות הלב! המקצועיות ורוח החכמה באו מנשיאות הלב.

חז"ל אמרו על כך במדרש כי לא רק בני האדם התברכו בחכמה בזכות גישתם לעסוק במלאכת המשכן , אלא שאפילו בעלי חיים זכו באותה שעה לחכמה ולתבונה. האמור בעניין "וכל איש חכם לב, אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה" נדרש לפי חז"ל כאילו נוקד בהמה. הם אמרו כל מי שנתעסק במלאכת המשכן, נתן בו הקב"ה חכמה, בינה ודעת… ולא רק בבני אדם, אלא אפילו בבהמה ובחיה, שנאמר: "חכמה ותבונה בהמה ". אולם נשאלת השאלה לצורך מה ניתנה חכמה בבעלי חיים אלו? הן ברור שהקב"ה אינו עושה ניסים לשווא, ומה תרמה החכמה שניטעה בבהמות לקידום בניין המשכן?

משיב על כך החתם סופר זצ"ל כי העובדה שבעלי חיים קיבלו את החכמה בצורה מופתית כל כך, לימדה את האנשים שגם חכמתם היא אינה טבעית. מן הבהמה ניתן היה להגיע למסקנה שגם תבונתו של אדם לא מעצמו באה לו, אלא "אשר נתן ה' חכמה ותבונה". ומכאן מפתח לכל התייחסותו של אדם לחכמה הנטועה בו. לפי המסירות והלב שבו, יכול הוא לזכות לחכמת לב שאיתה הוא יבנה הן משכן לה'. משכן פרטי והן ומשכן כללי.

השארת תגובה