כשיהודי בצער על תפילה – המלאכים מזדעזעים

רב הכותל והמקומות הקדושים, בניתוח מקיף על פסוקי פרשת השבוע

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

על הפסוק בפרשתינו (לא, יז'): "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", נאמר במסכת ביצה (טז'): אמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: שבת וינפש. כיון ששבת – ווי אבדה נפש. משום כך מריחין בשמים במוצאי שבת כדי ליישב דעתנו אחרי הסתלקות הנשמה יתירה שהייתה לנו בשבת.

תוספות (ביצה לג: ד"ה כי הוינן) שואל: מדוע לא מברכין על בשמים גם במוצאי יו"ט? ומשיב: כי ביו"ט אין נשמה יתירה. א"כ ממשיך בעל התוספות לשאול מדוע כשחל יו"ט במוצאי שבת לא מברכין על הבשמים במוצאי שבת, הרי הנשמה היתירה של שבת מסתלקת ואינה נשארת ליום טוב? ומשיב: כיון שיש לו מאכלים חשובים וטובים שאוכל ביום טוב מתיישבת דעתו בלא ריח הבשמים.

ה'שפת אמת' משיב על שאלת התוס' בדרך אחרת. לדעתו גם ביום טוב ישנה נשמה יתירה, ולכן ביו"ט שחל במוצ"ש אין מברכין על הבשמים, כי הנשמה יתירה אינה מסתלקת במוצאי שבת שחל ביו"ט ככל מוצאי שבת, אלא היא ממשיכה ליום טוב. א"כ מדוע לא מברכין כל מוצאי יו"ט על הבשמים הרי יש בו נשמה יתירה והיא מסתלקת כמו בשבת? ומשיב: שנשמה יתירה של יו"ט אינה מסתלקת במוצאי החג שהרי יום טוב ישראל קדשוהו לזמנים, שלא כשבת שהיא קבועה וקיימת- "מקדש השבת", וכיוון שקדושת יום טוב באה לה מכח עם ישראל אין היא מסתלקת אלא נשארת היא לעד.

בעל התניא זי"ע שאל שלכאורה יש סתירה בלשון הפסוק בתהילים (נא, יט) שבתחילתו נאמר: זבחי אלוקים רוח נשברה', משמע שרוח נשברה חשובה לפני הקב"ה כמו זבח וקרבן והיא עבודה רצויה. ובסוף הפסוק משתמע להיפך, וכך נאמר: 'לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה' – דהיינו שזה לא מעלה גדולה שדוד המלך מבקש מהקב"ה שלא יבזה זאת. כך שודאי אינו קרבן אישה לה'? רצוי לפני המקום?

וביאר, שבתחילת הפסוק מדובר שהאדם עצמו מכניע ושובר את לבו ורוחו – הכל בא מהתעוררות עצמית של האדם, ולכן זה כזבח וקרבן לפני הקב"ה. עליו הקב"ה אומר "אשכון ואת דכא". אולם את סוף הפסוק צריך לקרוא אותו כך: "לב נשבר ונדכה אלוקים" – מי שמידת הדין פגעה בו ח"ו ושברה את לבו על ידי יסורין מלמעלה. דהיינו "נדכה" בלשון נפעל- שנעשה נדכה ע"י משהו חיצוני, והם יסורים שבאו אליו מן השמים. לגביו ברור שאין לו את המעלה הראשונה של כקרבן וזבח, ועליו מבקש דוד המלך: 'לא תבזה'. והיינו שמבקשים אנו כי אף שההתעוררות באה לאדם על ידי יסורין מלמעלה, מכל מקום שהקב"ה לא יבזה את הלב נשבר, ותהיה לו השפעה במרומים. זה ההבדל בין "דכא"- מכח עצמו, לבין נדכא- הבא מכח אחרים.

אם הקדושה והטהרה, שבירת הרוח והלב באה לאדם מעצמו, אזי היא נצחית ולא מסתלקת, עד שחשובה כמו זבח לקב"ה, משא"כ בדבר שמגיע מאתערותא דלעילא. אף שהוא חשוב אינו עושה רושם נצחי.

מי יכול לשער ערכה של תפילה בלב נשבר, הבאה מהתעוררות עצמית. הרה"ק רבי זאב קיצעס זצ"ל, שימש בעל-תוקע בהיכל הבעש"ט, והיה נוהג להכין לפני ראש השנה רשימה של הכוונות והיחודים אותן התכונן להתכוון בשעת התקיעות. את הרשימה הטמין במחזור התפילה שלו. אלא שבשנה אחת עת שיצא לרגע החוצה, ניגש הבעש"ט ושלף אותה בחשאי מן המחזור, ואיש לא ידע מכך. ויהי כשחזר הורה הבעש"ט לרבי זאב שיתחיל מיד בתקיעות. הוא חיפש את הכוונות ולא מצאן. נשבר ליבו בקרבו, הרגשתו הייתה כיוצא למלחמה בלא כלי מלחמה, אך בלית-ברירה תקע בפשטות ללא יחודים וכוונות הארי ז"ל. אח"כ אמר לו רבו, שתקיעותיו היום עלו יפה יותר מתמיד. שכן הייחודים נמשלו למפתחות, פעמים שפותחין השערים ופעמים אינם פותחין, אבל לב נשבר כמוהו כגרזן חזק הבוקע את כל השערים הנעולים, ואין שום מחיצה שעומדת בפניו.

הרר"נ מלכוביטש זי"ע סיפר על יהודי אחד, מסיק התנורים ("פעטשורניק") בבית מדרשו של הבעש"ט, ששתה פעם אחת לשכרה בערב יום-כיפור ונרדם. כשהקיץ מאוחר הגיעו לאזניו קולות התפילה של הבעש"ט ותלמידיו הקדושים ונתקף בשברון-לב נורא. חשב לעצמו, הלא הם עובדים את השי"ת כל ימות השנה, בכל זאת צעק לבם עכשיו ביום הדין, ואני מה מעשי כל השנה ואיפה אני כעת עם תפילתי? אח"כ גילה הבעש"ט לתלמידיו, כי הלה בהכנעתו ומרירות לבו פעל במקום לשבור את כל המחיצות, ופתח את השערים לתפילותיהם. ולא נתקררה דעתו של הבעש"ט, עד שלרגל המאורע העניק למסיק התנורים במתנה זוג מלבושים חדש.

ענין דומה מוסרים משמו של הרבי מאלכסנדר זי"ע שהיה אומר: כמה גדולה אנחה אחת של איש יהודי. הנה הקצב איש פשוט, שמחזיק אטליז לבשר כשר בקצה אחד, ואטליז לבשר טריפה בקצה השני של העיר. עסוק וטרוד מתרוצץ הוא בערב שבת מחנות אחת לשניה, ובדרך הינו חולף על פני בית המדרש, רואה את המקדימים מתכוננים כבר לקבלת שבת, ואנחה כאובה נעקרת מלבו: "אוי"- לא הקצב נאנח ברגע זה אלא היהודי שבו, ומי יכול לשער חשיבותה של אנחה זו.

וכבר היה לעולמים, שנזדמנו לפונדק אחד הבעש"ט ואחד המגידים, אשר הוכיח את העם והילך אימים עליהם בעונשי גהינום ובדיבורים קשים כגידין, שבהם קיטרוג ודליטוריא על ישראל הקדושים. דמעו עיני הבעש"ט ושיתקו בנזיפה: אתה תהין לדבר סרה באיש יהודי?! הלא תדע, כשאדם מישראל המוטרד בעסקיו מתרוצץ בשווקים וברחובות מבוקר עד ערב, וכמעט ששוכח שיש בורא לעולם, ובפנות היום כאשר נחרד פתאום ומזדעק "אוי לי שאאחר זמן מנחה!" וגונח מלבו בהתבוננו איך עבר עליו יום שלם בהבלי העולם, וממהר לאיזה פינה בסימטא צדדית וקטנה וממלמל התפילה בחיפזון, מבלי לדעת ולהבין מה הוא אומר. אפילו הכי מזדעזעין מפניו שרפים ואופנים והאנחה שלו בוקעת רקיעים.

זעקה הבאה מפנימיות האדם אינה מסתלקת, היא מטביעה חותם עמוק, שאין לנו מושג עד כמה גודלו. ומשום כך ביום טוב שקדושתו באה מאיתנו, הנשמה יתירה אינה מסתלקת לעולם.

השארת תגובה