כל איש ידבנו ליבו • ראש הישיבה שקושש מטבעות

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

פרשת תרומה העוסקת בבנין המשכן פותחת במילים: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". עוד בטרם הצבת היעד והמטרה של הקמת המשכן כבר מצטווים בני ישראל לתרום ולהביא מכספם ומרכושם. רק לאחר שנמנו חומרי הגלם הנצרכים להקמת המשכן נאמרה המטרה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", להקים משכן לה' להשראת שכינתו.

לכאורה, מן הראוי היה להפוך את הפסוקים והמסרים. ראשית יש להסביר לעם ישראל את רצונו יתברך להקים משכן, ולהלהיב אותם על הרצון של הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים כדי להשרות שכינתו בקרב עם ישראל. רק לאחר מכן למנות את הצרכים והאלמנטים הנדרשים להקמתו ולבקש את ליבם ונפשם להרים תרומה? הרי כך נוהגים בכל עסק או פילנתרופיה. ראשית בונים פרוגרמה ויעדים, ולאחר מכן מביאים בפני המשקיעים והציבור את הצורך במקורות מימון ותרומה. זהו שיטת שיווק מינימלית שגם זוטרים מבינים ואילו התורה כתבה להיפך, והשאלה מדוע?

זאת ועוד, שמה של הפרשה: "תרומה", שהיא רק האמצעי להקמת המשכן. הרי היה ראוי ששם הפרשה יהיה: "משכן" שהוא מהות הדברים?

עוד יש לעיין בפסוק המסכם את התרומה לאדני המשכן וכך נאמר: "ויהי מאת הככר לצקת את אדני הקודש ואת אדני הפרוכת מְאַת אדנים לִמְאַת הככר" (ל"ח, כ"ז). שמִמְאַת ככר הכסף שנדבו בני ישראל עשו את האדנים. דהיינו שהכסף היה האמצעי כדי לעשות את האדנים שהם המטרה. אך מלשון הפסוק נשמע שהאדנים היו האמצעי לכיכר, שהרי כך כתוב: "מְאַת אדנים לִמְאַת הככר", הרי היה צריך להאמר להפך: מאת ככר למאת אדנים – שהרי הככר הוא האמצעי והאדנים הם המטרה, כמו שמסיים שם הפסוק "ככר לאדן" שמכל ככר נעשה אדן? שאלה זו הקשה ה"שפת אמת" זצ"ל(תרמ"ו) ומשיב: ונראה שכל הבניין למעלה הוא כפי הנדבה שנמצא בלבות בני ישראל. ולפי שהיה מאת ככר, לכך היה המלאכה מְאַת אדנים.

דבריו מבוארים בארוכה בספרי החסידות והמוסר, ששונה המשכן מכל עסק ומוסד אחר. בעוד שסדר העולם למנות את היעד לפני הצרכים להקמתו, הרי שצרכי המשכן הם כביכול מהותו ויעודו! ולמה? כי לפי הלב של בני ישראל כך נוצרה הפרוגרמה ויעודו של המשכן. אם הלב רחב, מלא רצון ותשוקה, אזי המשכן גדול ועצום ומקרין יותר. ואם חלילה בני ישראל לא מחוברים אליו בליבותיהם, הרי שאין בו טעם, וקדושתו פוחתת עד לחורבנו חלילה.

אשר על כן משה רבנו פתח בגיוס ליבותיהם של ישראל, המתבטאים הן ברוח והן בתרומה הגשמית. רק לאחר מכן ניתן להגיע ליעד של ו"עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אין מקום לבית המקדש ולהשראת השכינה בלי נדיבות לב. כמו שגם נדרש: "ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם – בתוך כל אחד ואחד. מהות המשכן אינה השראת שכינה על עצים ואבנים אלא בתוך הלב של כל יהודי, וממנו מגיעה השראת השכינה לבית המקדש. הלב נמדד במסירות ובהקרבה. על כן פרשת השבוע נקראת "תרומה" כי זו המהות, ודרכה ניתן לזכות להשראת השכינה.

מסופר על ראש ישיבת אור ישראל בפתח תקוה, הגאון רבי יעקב ניימן זצוק"ל שהיה משרך את רגליו מדי יום ממרום גילו ומשרתו המכובדת, לבית הכנסת 'חובבי ציון' בפתח תקוה, ומקושש מעט מטבעות להחזקת הישיבה. מעשהו עורר תמיהה. הרי בלאו הכי הסכומים שאסף היו מועטים, וודאי לא ניתן היה לכלכל איתם את הישיבה? ורבים תהו ושאלו: מדוע כבוד ראש הישיבה מטריח עצמו בעבודה בזויה זו? הרי מכאן לא יגיע מזור לישיבה. לפרנסת הישיבה צריך למצוא מקור אחר.

השיב להם הרב: במעבר הגבול שבין רוסיה לאוסטריה התייצב יהודי רכוב על טרקטור, כאשר הכף מוגבהת אל על. המוכס הבין מיד כי הלה מגביה את הכף כדי להעלים מעיניו את תוכן הכף, ועל כן דרש ממנו להורידו. בתוך הכף אכן גילה סחורה מוברחת וחייב אותו לשלם תמורתה. שילם האיש את הקנס והגיע ביום למחרת, באותו האופן כשהכף מוגבהת. המוכס מבקש שוב להנמיכה וכמובן מגלה את הסחורה, ושוב דורש ממנו לשלם. והאיש עושה כמצוותו.

לאחר מספר פעמים ששנה הדבר, תהה המוכס בפני האיש: הרי בלאו הכי אתה בסוף משלם את המכס, ואף אתה מחויב בקנס. גיליתי את שיטתך. מה לך כל פעם לעשות כך? תשאיר את הכף למטה, שלם את המכס מלכתחילה ולך לדרכך! אני מבין כי יש משהו בדרך זו, אנא תגלה לי את הסוד ואני מבטיח לך שלא אגלה זאת לשום אדם. צחק הרוכב על הטרקטור והשיב למוכס: אני מתפרנס מהברחת טרקטורים!

על אותו המשקל השיב אז הגר"י ניימן: פרוטות אני מקושש? יהודים אני מקושש! את הישיבה לא אחזיק בפרוטות הללו – אבל את העיר אחזיק! מטרתי אינה לקבל תרומות, מטרתי היא שהם יתרמו, כדי שכל יהודי בעיר 'פתח תקוה' – באשר הוא – יהיה שותף אישי בהחזקת התורה ויבין את ערך התורה וחשיבות הישיבה בעיר.

בית המקדש בנוי על ליבותיהם ונשמותיהם של ישראל, והביטוי לכך היה בתרומה.

לא בכדי, אמרו חז"ל כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים. כי כמו הבית הלאומי כך הבית הפרטי. באם יש בו לב ושמחה עצומים כך גדל הבית ומקרין על יושביו וסביבתו.
ואשר על כן צווינו לשמח חתן וכלה כדי למלאות את הבית בלב ובשמחה כדי שהיה בית קיבול להשראת השכינה ולשלום אהבה ואחווה בין יושביו.

השארת תגובה