בשבוע האחרון, נאנחו אלפי עובדי ועובדות רשתות החינוך הגדולות לרווחה, אנחה שעצב ושמחה מהולים בה יחדיו. מחד, משכורת החודש האחרון שהתעכבה למעלה משבוע נכנסה סוף סוף לחשבון הבנק. מאידך, היא נכנסה בלי התוספת המובטחת של רפורמת אופק חדש, תוספת שהייתה אמורה להיכנס בדין ולא בחסד, משום שהמורים והמורות הללו חתמו כבר לפני חודשים אחדים על חוזה שכר עדכני וגם עבדו שעות נוספות עבור הרפורמה, ומשום שאין שום סיבה להפלות בין דם לדם, ולמנוע מהם את מה שמקביליהם בחינוך הכללי מקבלים כדבר שבשגרה.
כדי להבין את האירוע, וגם כדי להתמודד עם גלי ההסתה חסרי הפרופורציה שחוללה התקשורת הישראלית בנושא, צריך לחזור קצת אחורה, לתקופה שנראה כאילו היא שייכת לעידן אחר – ערב חג הסוכות האחרון. בשבועיים שלפני החג, בשתי ישיבות שקיימה ועדת הכספים בימי שלישי, אושרה סדרה של העברות כספים קואליציוניים, כולל אותה העברה של 300 מיליון שקל, שנועדה לסבסד את התוספת עבור רפורמת אופק חדש בשתי הרשתות הגדולות – החינוך העצמאי ובני יוסף.
נסביר את התהליך: כאשר הכנסת מאשרת את תקציב המדינה, כולל הקצאת הכספים הקואליציוניים, הכסף עדיין אינו מכוון ליעד הסופי, אלא אך ורק למטרה קונקרטית. כלומר, כך וכך שקלים יוקצו לצורך מטרה המכונה 'חינוך חרדי', למשל. בשלב זה, האוצר מקטלג את התקציב המיועד תחת סעיף כלשהו במשרד הרלוונטי, ממנו יהיה קל 'לשחרר' את הכסף בעתיד, ולפעמים השיבוץ נעשה גם עם זיק של רשעות. כך למשל תקציב הישיבות הקטנות ששולב במשרד הרווחה תחת סעיף של ניצולי שואה. למעשה, מדובר בכסף שלא יועד מלכתחילה לניצולי השואה ורק 'חנה' זמנית בסעיף המדובר. אבל בתיאוריה, הדבר מאפשר לכתבים חרוצים יותר מדי לזעוק זעקות שבר על 'השוד החרדי' גם בימים כתיקונם, כפי שאכן התרחש בתחילת תשרי.
בשלב הבא, בוחן החשב הכללי את היעדים הספציפיים אליהם מיועדים הכספים ומאשר אותם. אם למשל בחר יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני לייעד את ארבעה מיליון השקלים שקיבל עבור ארגוני חירום לטובת ארגון זק"א, ייבחן הארגון במשקפי החשב הכללי. רק לאחר שזה האחרון ייתן את חותמת הכשרות שלו, תועבר התקנה המתאימה לאישור ועדת הכספים, במה שיהווה חותמת סופית שתאפשר לחשב המשרד הרלוונטי לשחרר את התקציב לארגון.
צריך להוסיף גם בקצרה ולומר כי הנציגים החרדים מבינים היטב את הרגישויות הקיימות בימים אלו, הם מבינים שזה לא הזמן והמקום לנפנף בסוגיות רגישות ציבורית, והם מודעים היטב לעובדה שיחולו אי אלו קיצוצים בתקציבי עולם התורה. כבר הורגלנו להיות הראשונים שסופגים. כך למשל ויתרה כבר אגודת ישראל על אותם מאתיים וחמישים מיליון שקל שהובטחו מלכתחילה על תנאי, אם וכאשר יישארו עודפים. עודפים כבר ברור שלא יישארו, ומה שנשאר הוא ליקוט של אי אלו נקודות זכות בדעת הקהל.
בחזרה לאופק חדש: מה בכל זאת השתבש בכל השרשרת הארוכה והמפותלת הנדרשת להעברת המשכורות? למעשה, בכל הנוגע לתקציבים הספציפיים הללו, התהליך הושלם במלואו – הסכום אושר בתקציב המדינה, ניתן לגופים הרלוונטיים אישור החשב הכללי, ולסיום, באותן ישיבות של ערב החג אישרה גם ועדת הכספים את העברת הסכום. יתר על כן, חשב משרד החינוך הסכים לשחרר כבר משכורת ראשונה עבור החודש הקודם לאותם אלפי מורים ומורות, כמקדמה בהתבסס על האישור שניתן בועדה. ערב החג, הבטיח החשב הכללי ליו"ר ועדת הכספים כי מיד באסרו חג יועבר הכסף לחשב המשרד כנדרש.
הסיוט הגדול התחולל בשמחת תורה, כשמחבלי חמאס טבחו למעלה מאלף מתושבי עוטף עזה. למחרת, באסרו חג, מטעמים מובנים לא היה ממש עם מי לדבר באוצר, ובשבועות שלאחר מכן, אחרי לחץ של האופוזיציה והתקשורת – אליו הצטרפו גם כמה 'יפי נפש' מהליכוד – הגיעה החלטת ממשלה להקפיא את כלל הכספים הקואליציוניים, כולל אותו כסף שכבר עבר את כל התהליך וכבר אושר לתשלום.
כדי להבין את גודל החוצפה, נדגיש שוב: מדובר בשכר לעובדי הוראה שכבר חתמו על הסכם מסודר מול יו"ר ארגון המורים רן ארז ומול המדינה, וכבר עבדו את הנדרש מהם במסגרת רפורמת אופק חדש. כעת, כשהעיכוב היחיד בהעברת השכר הוא עיכוב טכני בגלל החג ואירועי שמחת תורה, יש מי שמנסה לרכב על שנאת חרדים כדי לקצץ בשכרם של אותם עובדים באופן רטרואקטיבי. או כמו שמסביר לנו גורם ביהדות התורה, "שוחחתי עם בכיר באוצר, שאלתי אותו מתוקף איזה חוק הם יכולים לעכב כסף כזה? הוא השיב לי בשאלה: מכוח איזה חוק המדינה יכולה להרוס עם 9D פיצרייה בחווארה? (אותה פיצרייה שזלזלה בכבודה של אחת החטופות ונהרסה בפקודת אלוף פיקוד מרכז. א.ג.) או בתמצית, במלחמה אין חוקים".
"למעשה", מסכם אותו גורם, "אילו הטבח הנורא היה מתרחש בשמיני באוקטובר במקום בשביעי לחודש, האירוע כולו היה נחסך מאיתנו, משום שהכסף כבר היה עובר והיה מדובר במעשה עשוי. הרי לא היה חסר כאן שום פרט ביורוקרטי, למעט ההליך הטכני של העברת הכסף בפועל".
הקרב על התקציב
לא איש ותיק ומנוסה כגפני ירים ידיים וייכנע בקלות. בשלב הראשון, הורה היו"ר הנמרץ של ועדת הכספים לרשתות החינוך שלא להעביר לעובדיהן את המשכורות בראשון לחודש. גפני הסביר לראשי הרשתות כי מכיוון שהרשתות כבר הגישו את דו"ח השעות של המורים, כולל השעות של 'אופק חדש', משכך, אם תועבר משכורת מקוצצת, הן תהיינה חשופות לתביעה מצד עובדי ההוראה.
לצד גפני, התייצב למאבק גם השר במשרד החינוך מטעם ש"ס, ומי שרשת החינוך 'בני יוסף' קרובה במיוחד לליבו, חיים ביטון. השניים ניהלו מרדף מורט עצבים אחרי האוצר ואחרי השותפים המאכזבים מהליכוד, כולל שר החינוך יואב קיש ש'נעלם' להם ברגעים קריטיים ולא הגיב לטלפונים בהולים. מנגד, מי שזוכה למיטב השבחים מפיה של הנציגות החרדית הוא שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שהבין את גודל העוול ונחלץ לסייע בכל דרך אפשרית.
סמוטריץ' הציע כפתרון להביא החלטת ממשלה נוספת, שתחריג את הסכום המדובר מהחלטת הממשלה הקודמת (זו שהקפיאה את כל כספי ההסכמים הקואליציוניים), לרגע היה נראה שנמצא הפתרון המיוחל, אבל אז הופעלה שוב מכונת ההסתה התקשורתית המשומנת, ומי שנפל בפח הפעם היה יו"ר המחנה הממלכתי, השר בני גנץ, שהודיע כי יטיל וטו על החלטה שכזו. בשיחות סגורות, מודים אנשיו של גנץ כי הוא נקלע בטעות למלכודת והכריז הכרזה שגויה, מה גם שספק אם ההסכם הקואליציוני הזמני מעניק לו סמכות וטו שכזו, אבל לדבריהם, הוא לא יכול לרדת מהעץ בשלב זה, וגם השותף הבכיר בממשלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא מתכוון בימים רגישים של ציד מחבלים עזתי והתחממות בגזרה הצפונית לפתוח מול גנץ חזית תקשורתית בנושא.
בלית ברירה, ומשכלו כל הקיצין, הורה גפני לרשתות להעביר את התשלום עד העשירי לחודש, כדי שלא להיחשף לתביעות על הלנת שכר. במקביל, הוגש בג"ץ נגד המדינה במטרה לאלץ אותה לעמוד בסיכום ולהשלים את כספי 'אופק חדש' למורים, כפי שהתחייבה. בשיחות עם בכירי יהדות התורה הם מבהירים כי מבחינתם מדובר בקו אדום שמצדיק מאבק עד להשגת התוצאה. הם מבטיחים כי יהיה מה שיהיה, הכסף הזה יגיע לחשבונות הבנק של העובדים, כפי שמגיע להם, גם אם הדבר ייקח מעט זמן.
אבל הקרב הזה הוא רק פרומו לצפוי לנו בשבועות הקרובים. כבר השבוע אמור סמוטריץ' להביא לישיבת הממשלה את הצעת חוק התקציב והגדלת הגירעון המתוקן לשנת 2023. לפי התוכנית ששרטטו באוצר, יעברו הכספים הקואליציוניים קיצוץ מאסיבי בסך כולל של כשני מיליארד שקלים, באופן רוחבי – ממשרד ירושלים ומסורת של השר פרוש ועד משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות של השרה סטרוק. זה, ביחד עם הגדלה משמעותית של הגירעון (מיעד של כשלושה וקצת אחוזים עד קרוב לעשרה אחוזים), יאפשרו הגשת תקציב מחודש נוסף של כארבעה עשר מיליארד שקלים, המיועד אך ורק לכיסוי העלויות האזרחיות של המלחמה, קרי: עלויות פינוי היישובים ואכלוס המפונים במלונות, פיצויים ושיקום של יישובי העוטף, תשלומי ביטוח לאומי למשפחות החללים, מענקי סיוע לעסקים ועוד כהנה וכהנה.
לפחות לפי התוכנית המקורית, אמורה ישיבת הממשלה המדוברת להיערך כבר השבוע, ואולי היא כבר נערכה נכון לשעת קריאת השורות. מיד לאחר מכן יגיע התקציב לכנסת לקריאה ראשונה, ומשם לועדת כספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. בדרכו האלגנטית, מנסה סמוטריץ' לפתור באמצעות התהליך גם את נושא כספי 'אופק חדש', אותם הוא מחריג מהקיצוץ המדובר, יחד עם החרגה לכספים קואליציוניים אחרים שכבר שולמו. ואז, לאחר השלמת התהליך והפוגה קלה, יחלו גם דיונים מחודשים על חוק תקציב מתוקן לשנת הכספים הבאה, 2024.
ניסיון העבר מלמד שהשרים אינם נלהבים להסכים לקיצוצים בתקציביהם, וספק רב אם נתניהו מעוניין ומסוגל בימים כאלו להתמודד עם איומים אפשריים במרד ועם שרים זועמים. אין לדעת גם האם גנץ יתבצר שוב בעמדתו השגויה בכל הנוגע לאופק חדש, או שמא יאפשר לסמוטריץ' להבליע את הסכום בתוך החבילה הכוללת. אנחנו, כמובן, נמשיך ונעקוב.
סעיף הנכד, וגם האלמנה
בינתיים, בחזית נפרדת וכאילו אין מלחמה ברקע, ממשיך בג"ץ בשלו ומספק פסיקה שערורייתית נוספת השבוע בענייני דת ומדינה. מדובר במחלוקת פרשנית באשר לתחולתו של סעיף הנכד בחוק השבות, וליתר דיוק, בהשלכה העקיפה לגבי אלמנתו של נכד. כלומר, אם נכד של יהודי (שאינו יהודי בעצמו) מת והותיר אחריו אלמנה, גויה מהודרת, על פי בג"ץ תוכל גם היא לעלות לישראל מכוח חוק השבות.
הדיון עוסק בפרשנות לסעיף 4א של החוק (סעיף הנכד), הקובע כי "הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". ואז מגיעה שורת המחלוקת, "אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן א, בעודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו".
ארבעה משופטי ההרכב (פוגלמן, עמית, ברק ארז והשופטת הפורשת ענת ברון) קבעו כי הפרשנות הרצויה היא 'פרשנות מרחיבה', קרי, גם אם היהודי שמכוחו תובעת אותה אלמנה את הזכות אינו בין החיים, היא עדיין זכאית לעלות ארצה. לעומתם, שלושה שופטים (סולברג, וילנר ומינץ) קבעו כי הפרשנות הנכונה מבדילה וקובעת כי דווקא לגבי ילד ונכד של יהודי מודגש כי זכותם אינה מותנית בחייו של האב או הסב, אך הדברים אינם מתייחסים לבני הזוג, הרחוקים שלב נוסף.
על רקע זה, מן הראוי להתייחס לפרסומים השבוע לפיהם מנסה השר לוין להגיע ל'דיל' עם נציגי האגף האקטיביסטי בבג"ץ, ולפיו הוא יאפשר את בחירתו של השופט עמית לנשיאות העליון על פי שיטת הסיניוריטי, ולא יתמוך במועמדותו בעלת הסיכויים הקלושים יחסית של השופט אלרון, ובתמורה יתמנו בהסכמה לבית המשפט העליון שני שופטים שמרניים ספציפיים – ד"ר אביעד בקשי וד"ר רפי ביטון, שניהם תומכי רפורמה מובהקים שלא מסתירים את דעתם הביקורתית על משנתו של אהרן ברק. לעת עתה, נדחה הרעיון על ידי נציגי לשכת עורכי הדין ועל ידי יו"ר הלשכה עו"ד עמית בכר, המחזיק בשני נציגים בועדה. קשה לראות כיצד יצליח לוין להעביר דיל רגיש כל כך בתקופה כזו עם התנגדות כזו, ובכל זאת, אירוע לא צפוי שהתפרסם השבוע – החליש במעט את מעמדה הציבורי של המערכת.
מדובר בחילופי דברים בין שופט בית משפט השלום בתל אביב, איתי הרמלין, ובין אנשי השב"ס שהביאו לפניו להארכות מעצר חשודים בתמיכה בארגון החמאס. הרמלין הלין על כך שהשב"ס הציב את דגל ישראל מאחורי העצורים וכמו כן הביע את מורת רוחו על כיתובים שהופיעו על המסך, אמירות בסגנון 'עם ישראל חי'. בשב"ס הגיבו והעירו לכבודו שסמלי המדינה מצויים גם מאחוריו…
מי שמיהר לתקוף את השופט במערכת הפוליטית היה שר הפנים משה ארבל, ששיגר מכתב זועם לנציג תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אורי שהם, ובו דרש לבחון את המקרה לעומק. כך או כך, מדובר באירוע נוסף בו מצטיירת מערכת המשפט כמי שאינה מחויבת לחלוטין לביטחון מדינת ישראל ואזרחיה, גם במחיר ויתור על אי אלו זכויות פרוגרסיביות ועקרונות מפוקפקים.
