בין גולדה לביבי
חמישים שנה ויום לפני השביעי לאוקטובר 2023, בסמליות שאין דומה לה, הופתעה ישראל לראשונה בתולדותיה, במה שנחשב עד לאחרונה לכישלון המודיעיני היקר והנורא ביותר מאז הקמת המדינה. אז היה זה בעיצומו של יום כיפור, הפעם זה התרחש במהלך שמחת תורה. אין ספק שאויבינו משננים היטב את לוח השנה היהודי.
יש לא מעט קווי דמיון בין אירועי 1973 לאירועים שפוקדים אותנו בשבועות האחרונים, וגם לא מעט הבדלים. אחד ההיבטים היותר מסקרנים לבחינה על פי ניסיון העבר, הוא גורלו העתידי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ועד כמה ניתן ללמוד על הצפוי לו מהמסלול שחוותה ראשת הממשלה בזמנו, גולדה מאיר.
בשני המקרים מדובר במנהיג הבלתי מעורער של מפלגת השלטון, כזה שגם בתוככי מפלגתו כמעט ואין מי שיהרהר אחריו. בשני המקרים היה ראש הממשלה בן 74, לשניהם היה שר ביטחון עצמאי במעט – אך כזה שלכל הדעות לא עשוי לטפס לראש הפירמידה, ובשני המקרים החזיקו אמ"ן והשב"כ בקונספציה שגויה לגבי כוונותיו של האויב. בין אם היה זה הטיעון שמצרים מורתעת כתוצאה ממלחמת ששת הימים ומעדיפה את המסלול המדיני, ובין אם הטיעון שחמאס מורתע מסדרת המבצעים שערכה ישראל ברצועה והוא מבכר לשמר את הסטטוס קוו ששרר בשטח.
אבל יש גם לא מעט הבדלים, לטוב ולמוטב: גולדה, שחוותה מחלה קשה באותה תקופה, תכננה לפרוש מהתפקיד (אליו נקלעה שלא מיוזמתה) לקראת הבחירות שנועדו להתקיים בימי המלחמה, ורק בלחץ חבריה למפלגה, שחששו ממלחמת ירושה, הסכימה להישאר ולהתמודד. נתניהו לא חשוד בכגון דא ואין כמעט שום סיכוי שנראה אותו פורש לעשות לביתו מרצונו החופשי. מאידך, באותם ימים הייתה מחאה ציבורית נגד מחדלי הצבא והממשלה רעיון כמעט בלתי נתפס, משהו שהחל כקוריוז של מחאת יחיד, וגם כשהתפתח היה הרבה פחות מאורגן ומתוזמן מהמחאה שכבר כעת ידוע שתמתין לנתניהו ביום שאחרי, בהובלתם הנלהבת של ארגוני בלפור למיניהם ואחיהם לנשק.
לפחות בתחילה, כשתסתיים המלחמה בעוד שבועות או חודשים ארוכים, צפוי נתניהו ללכת בדרכה של גולדה ולמנות ועדת חקירה מסוג כלשהו, וכבר כאן צפוי הויכוח הציבורי הראשון – האם להקים ועדת חקירה ממלכתית או להסתפק בועדת בדיקה ממשלתית. על פניו, בשני המקרים מקבלת הועדה סמכויות זהות (שאינן מחייבות את הממשלה לפעול לפי המלצות הועדה, ומאפשרות לועדה לחקור רק את מה שהוגדר בתחום סמכותה), אבל ההבדלים ביניהן עצומים.
במקרה של ועדת חקירה ממלכתית, ממונים חברי הועדה בידי נשיא בית המשפט העליון, תפקיד הדורש בעצמו מינוי בימים אלה, לאחר פרישתה של הנשיאה אסתר חיות. בנוסף, נדרש לעמוד בראשה שופט עליון בדימוס (בסבירות גבוהה תהא זו הנשיאה חיות עצמה…) והיא אינה מוגבלת בזמן. במקרה של ועדת בדיקה ממשלתית, בוחרת הממשלה את חבריה, הועדה תחומה בתקופת זמן שמוקצבת לה מראש והיא יכולה להסתפק בהעמדת שופט מחוזי בדימוס בראשה. קל לשער במה יחפוץ נתניהו, וממילא, מה תדרוש התקשורת הישראלית ומובילי המחאה.
תהא זו ועדת חקירה או ועדת בדיקה, כבר כעת ברור שעיקר האשמה תופנה לדרג המקצועי והצבאי. כבר בסיום המלחמה צפויים בכירי המערכת, בפרט אלו האמונים על נושא המודיעין, לסיים את תפקידם, אולי אפילו מיוזמתם הם. שני המועמדים הראשונים לקיפול המדים הם ראש אמ"ן האלוף אהרן חליוה, מחסידיה המובהקים של תיאוריית החמאס המורתע, וראש השב"כ רונן בר, שהשלים רק לאחרונה שנתיים בתפקיד. אחריהם יידרשו לתת תשובות כמעט כל צמרת צה"ל, בדגש על הרמטכ"ל וסגנו, אלוף פיקוד דרום ומפקד חיל האוויר.
הקרב על התודעה
לאחר מלחמת יום הכיפורים, הייתה זו ועדת אגרנט שגלגלה את האשמה כולה אל כתפיו של הדרג הצבאי וסיימה את דרכם המקצועית של ראש אמ"ן דאז אלוף אלי זעירא, של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) ושל הרמטכ"ל דוד אלעזר (וגם של כמה חוקרים בכירים בתוככי אמ"ן). במוצהר נמנעה הועדה בזמנו מהטלת ביקורת פרסונלית על הדרג המדיני, הגם שזה האחרון לקה בתסמונת הקונספציה לא פחות – ואולי יותר – מחובשי הפלאפלים.
הן ראשת הממשלה והן שר הביטחון דאז, משה דיין, נמנעו מלקדם הליך של מו"מ מדיני מול מצרים, דיין גם רשם התבטאות מפורסמת שלימדה על כך שהוא מבכר מלחמה נוספת עם המצרים על פני ויתורים מדיניים בסיני ("עדיף שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח"). השניים גם נמנעו מגיוס מילואים מלא טרם פרוץ המלחמה ומהנחתת מכה מקדימה על צבאות ערב בסגנון מלחמת ששת הימים, שתי החלטות שהתקבלו בעקבות לחץ אמריקני מכיוונו של מזכיר המדינה באותם ימים, הנרי קיסינג'ר. כל אחת משלוש ההחלטות הללו, די היה בה כדי לשנות את גורל המלחמה ואת הכישלון המהדהד שנרשם בפתיחתה. בכל זאת, כאמור, ביכרה ועדת אגרנט שלא לשפוט את מעשיו של הדרג המדיני ולא להסיק מסקנות אישיות כלפיו.
נתניהו, בן של היסטוריון ומי ששירת בעצמו – הן במלחמת ששת הימים והן במלחמת יום הכיפורים, מכיר היטב את העבר. הוא יכול להניח מראש את כישלונו הצפוי באשר לסוג הועדה שיוקם. הלחץ הציבורי לא יאפשר לו להסתפק בפחות מועדת חקירה ממלכתית, וזו, בהתחשב באקטיביזם השיפוטי שצמח בעשורים האחרונים, תרשה לעצמה בסבירות גבוהה לעסוק הפעם גם בהחלטותיו של הדרג המדיני, גם אם קשה לראות באיזה כלים יוכלו חברי הועדה למדוד את האלטרנטיבות האפשריות. למשל, האם היה נתניהו יכול לצאת למלחמת חורמה בחמאס לפני שנים או אפילו לפני חודשים אחדים, האם היה זוכה לגיבוי מדיני, ביטחוני וכלכלי מהאמריקנים, והאם היה מקבל גב מהתקשורת ומהציבור למלחמה ממושכת וכזו שעשויה לעלות במחיר דמים יקר.
מה שיקבע את עוצמת הדציבלים של הועדה ביחס לדרג המדיני, מלבד העובדות עצמן, כמובן, הוא הלחץ הציבורי לסמן אשמים והנרטיב שיתקבע בתודעה הציבורית עד להקמתה. אולי לכן מיהר נתניהו בתחילת השבוע, אחרי מסיבת העיתונאים הראשונה שערך מאז פרוץ המלחמה, לצייץ הכחשה גורפת לפרסום תקשורתי ולפיו הוא קיבל התראה מוקדמת מגופי המודיעין. נתניהו, איש המילה הכתובה, לא הסתפק בהכחשה 'טכנית' של הפרסום, וטרח לכתוב ברחל בתך הקטנה את שמותיהם של אלו שלא העבירו לו את המידע, קרי, ראש אמ"ן וראש השב"כ. במילים אחרות, הקרב על צריבת התודעה יצא לדרך.
כבר למחרת, בשעות הבוקר של יום ראשון, התחוללה מהומה תקשורתית עזה. עיתונאים שגם כך אינם מחסידיו הנאמנים של ראש הממשלה, טענו בצדק כי אמירה כזו מצדו ביחס לשניים שגם נכון לשעה זו מאיישים את שני התפקידים הבכירים ביותר בתחום המודיעין המלחמתי, מערערת את אמון הלוחמים בצבא בשעת מלחמה. נתניהו, אולי לראשונה במילניום הנוכחי, מחק את הציוץ הלילי ופרסם הודעת התנצלות חריגה, "טעיתי. דברים שאמרתי בעקבות מסיבת העיתונאים לא היו צריכים להיאמר ואני מתנצל על כך", כתב ראש הממשלה, שגם ספג עם בוקר זובור קל מחבריו החדשים לממשלה – בני גנץ וחברי סיעתו. "אני נותן גיבוי מלא לכל ראשי זרועות הביטחון. אני מחזק את הרמטכ"ל ואת חיילי צה"ל שנמצאים בחזית ונלחמים על הבית. יחד ננצח", המשיך, כשהוא נמנע מלכתוב ספציפית את שני המסומנים מהציוץ הקודם.
במילים אחרות, נתניהו אולי קיבל את הטיעון שלא ראוי לתקוף חזיתית בשעת מלחמה את בכירי צה"ל והשב"כ, אבל המסר כבר עבר, לפחות לאוזני הבייס שלו, שהחל לפקפק במנהיגותו. סימון האשמים המרכזיים במחדל כבר נעשה, ופרסומים שונים בתקשורת הזרה על מגוון הכשלים שאפשרו לחמאס את טבח שמחת תורה (ואשר את חלקם אין לצטט כאן מטעמי צנזורה) צפויים לחזק עוד יותר את התזה על מחדל צבאי עצום ורב, שלא יצריך סימון אשמים גם בדרג המדיני.
גולדה מאיר, בזמנו, נותרה בתפקידה וגם ניצחה באופן משכנע בבחירות שנערכו מעט לאחר המלחמה, רק כדי להרכיב ממשלה ולהתפטר מיד לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט לטובתו של יצחק רבין, הדמות הצבאית היחידה בשורות מפא"י דאז ששמרה על מרחק משדה הקרב של יום כיפור. נתניהו, בניגוד אליה, מורגל כבר במחאה ציבורית – כולל הפגנות ענק על בסיס שבועי, וספק אם הוא יתרשם מהן יתר על המידה. אם יצא זכאי בדו"ח הועדה העתידי, הוא ישמור בקנאות על תפקידו, לפחות כל עוד לא יימצאו חמישה חברי ליכוד שינסו למנוע זאת בעדו.
ימים של הזדמנות
ימי מלחמה מספקים שפע של הזדמנויות לפוליטיקאים מכהנים להתבלט, לרעה או לטובה, ולפוליטיקאים בדימוס לנסות לרשום קאמבק. כבר עכשיו אפשר לתהות לאן למשל נעלם שר המשפטים יריב לוין, מי שעד לפני רגע הוזכר שמו במהדורות החדשות בכל שעה עגולה. מנגד, אפשר לציין לחיוב בהבלטה את שרי ש"ס (בעיקר שר הפנים משה ארבל, שר הדתות מיכאל מלכיאלי ושר הבריאות הנכנס אוריאל בוסו, הזוכים לשבחים נאים גם בתקשורת העוינת בדרך כלל, וכמובן את יו"ר הסיעה, המשקיף הטבעי בדיוני הקבינט המיוחד, ח"כ אריה דרעי) ואת שר הנגב והגליל, יצחק וסרלאוף, שניתב את תקציב משרדו מיוזמתו לצרכי המפונים והקים חמ"ל למופת עבור תושבי הדרום.
מילה טובה צריך לומר גם על תפקודו של יו"ר 'ישראל ביתנו', שמנחש נכונה שגם הפעם – כמו בכל מקרה בו הביטחון הופך לנושא המרכזי במדינת ישראל – אם וכאשר ייערכו בחירות, תהיה נהירה משמעותית של מצביעים למפלגות ימין. איווט, שבנה לעצמו במשך שנים תדמית של איש ימין על סף הקיצון (גם אם זו נסדקה מעט בתקופת ממשלת בנט-לפיד), משוכנע שיצליח לגרוף כמה מנדטים נודדים מאזור המרכז, על חשבונו של גנץ. לכן הוא טורח להדגיש את הדו"חות וההתרעות שהגיש בעבר בסוגיית החמאס, ואת המאבק שהוביל לטענתו להתפטרותו, לאחר שראש הממשלה וצמרת מערכת הביטחון סירבו להילחם בחמאס עד כלות. דגש ביטחוני גם עשוי להוות עבורו סולם של ירידה מהעץ ביחס לציבור החרדי, בהנחה ההגיונית שגם ממשלה עתידית לא תוכל לקום בלי לשון המאזניים של ש"ס ויהדות התורה. אולי לכן הוא נמנע בחודש האחרון מכל רמיזה עוקצנית כלפי הציבור החרדי.
מאידך, מי שניסה להשתחל למשבצת "אמרתי לכם וגם אני הייתי יותר יעיל" שלא בהצלחה, הוא ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. מאז החלה המלחמה ניסה בנט את כוחו בהסברה טלוויזיונית של ישראל בעולם, וגם עשה קולות של מי שמתכנן לשוב לזירה הפוליטית, אם וכאשר ייפתח המשחק מחדש אחרי המלחמה. לצערו, נראה שלפחות בשלב הזה הזיכרון הישראלי ארוך דיו, הצהרותיו בתקופת כהונתו על השגשוג והשקט שהשיג בגזרת עזה ועל הגדלת מספר הפועלים העזתיים בישראל, חוזרות אליו כבומרנג ומטרפדות את השאיפות לקאמבק מפואר, לפחות לעת עתה.
סכנה! עסקה
בצל השמחה המתפרצת על המבצע הסודי שהוביל לשחרורה של הלוחמת החטופה אורי מגידיש, מחלחל אט אט לדיון הציבורי רעיון העוועים של 'כולם תמורת כולם'. לאמור, ביצוע עסקה עם חמאס ובמסגרתה ישוחררו כמה אלפי מחבלי הארגון (וכנראה גם מחבלים של ארגונים נוספים, ולפחות של הג'יהאד האסלאמי, המחזיק גם הוא בכמה עשרות חטופים) תמורת החטופים הישראלים.
נניח לרגע לשאלה האם חמאס בכלל מעוניין בעסקה כזו (התשובה בפשטות היא שלילית, חמאס מעוניין למרוח זמן, לשחק ברגשות של הציבור בישראל ולחדש את הקרע הפנימי בתוכנו), וניזכר ביותר מאלף משוחררי עסקת שליט, שכבר הספיקו לרצוח עשרות ישראלים, וגם בטבח הנוכחי השפעתם ונוכחותם ניכרת, בדגש על מנהיג חמאס יחיא סנוואר, מהמשוחררים הבולטים בזמנו.
חמאס אינו טיפש, אם ישראל תסכים לשחרר אלפים מאנשיו הוא לא יסתפק בזה וידרוש צעדים נוספים, ובעיקר, ידאג לבצע את העסקה בשלבים איטיים, כאלו שיאפשרו לו להשתקם וגם להביא למסתור את מרבית המשוחררים, הרחק מידו הקטלנית של צה"ל. במצב דברים כזה, יהיה זה רק עניין של זמן חלילה עד שנשלם מחיר כבד בדם על החלטה פזיזה.
כלפי בני משפחות החטופים אין כל טענה, אך הגיוני שהרגש ידבר מליבם ושהם יסכימו לשלם כל מחיר בטווח הקצר כדי לראות את יקיריהם שוב. הטענה במקרה זה היא כלפי התקשורת שמאפשרת חשיפת יתר לרעיון המסוכן הזה. דווקא נתניהו, שזכה בצדק לביקורת נוקבת על עסקת שליט, יכול וצריך לתקן הפעם את עמידתו האיתנה מול ארגוני הטרור, בהתאם לעמדות שהוא עצמו הציג בפני העולם בתחילת דרכו כפוליטיקאי, בכנסים שארגן בנושא הטרור והשלכותיו. מן הראוי שלשכת ראש הממשלה תעביר מסר חד וברור – לא תהיה עסקה מסוג זה. נקודה.
