בשעת כתיבת השורות, מתארח בישראל הנשיא הצרפתי, עמנואל מקרון, שיצטרף לרשימה מכובדת של מנהיגים שמיהרו לערוך בישראל ביקור תנחומים בעשרת הימים האחרונים, החל בראש ממשלת רומניה ונשיא קפריסין, עבור דרך הקנצלר הגרמני וראשי ממשלת בריטניה ואיטליה, וכלה כמובן בנשיא האמריקני. ישראל זוכה לחיבוק בינלאומי נדיר, מהסוג שלא נראה כאן מאז אוסלו. המכנה המשותף לשני המקרים הוא המחיר הכבד ששילמנו בדם יהודי שנשפך כמים, ההבדל ביניהם הוא שבאוסלו נוצר החלום, ובימים אלו מתנפצות השאריות שלו לרסיסים.
במסגרת מאבק ההסברה הבינלאומי, לא מסתפקת מדינת ישראל בשכנוע אישי של המנהיגים. כמאה עיתונאים זרים נלקחו השבוע להקרנה ייחודית של סרט שואה עדכני, ארבעים ושלוש דקות של קטעי תיעוד מתוך התופת בעוטף עזה, מהסוג שאי אפשר אפילו להעלות את תיאורו על הכתב. רבים מהם יצאו מרוסקים לחלוטין וחלקו בהמשך את החוויות עם קהל המאזינים והצופים העוקב אחריהם. כך, ישראל עשויה לקנות לעצמה מרווח זמן חיוני גם בדעת הקהל הבינלאומי.
בכלל, זמן היא מילת המפתח. בכירים בצה"ל מעריכים שטיהור 'אמיתי' של חמאס מרצועת עזה יימשך לכל הפחות חודשים אחדים, ואיש לא יתפלא אם המבצע יארך גם חצי שנה ומעלה. כדי להשיג עוד מהמוצר הנדיר הזה ולהדוף את הלחץ הבינלאומי הצפוי, תידרש ישראל לנהוג בחוכמה במערך ההסברה נטול השרה, ולהדליף מפעם לפעם עוד ועוד קטעי תיעוד מצמררים מרגעי האימה, כדי לשמר את תודעת הטרור ואת ההשוואה המוצלחת בין חמאס לדאע"ש לאורך זמן.
כמעט כל שיחה בין שניים שנפגשים בימים אלו נפתחת בשאלה הנצחית של "מתי נכנסים קרקעית", עוברת בדיון על איך "איך זה ייגמר" ומסתיימת בקביעה ש"נתניהו גמר את הסוס". מבלי לפגוע, על שתי השאלות הראשונות יכולים להשיב רק בעלי רוח הקודש ואולי גם קומץ אנשי מקצוע בקבינט ובסביבתו, ועל האמירה השלישית עוד ניתן להתווכח, והיא תלויה כמובן בתוצאותיהן של השתיים הראשונות.
אבל מעבר להומור השחור, ולמרות הלחץ התקשורתי והציבורי הבלתי פוסק, כניסה קרקעית אינה צעד שיש להקל בו ראש. לכולם ברור שחמאס נערך מבעוד מאוד לכניסה כזו, הוא מלכד כל בית, מיקש כל מנהרה. צה"ל עשוי חלילה לשלם מחיר כבד על טיהור מלא של הרצועה, בפרט אם יעשה זאת לאור כללי טוהר הנשק המפוקפקים כפי שהוצהרו בעבר על ידי רמטכ"ל בדימוס. יש לקוות כי הפנימו שם את העובדה שבתחרות על תואר "הצבא המוסרי ביותר בעולם" לא מוענק שום פרס למנצח.
בדיוק לכן כדאי ורצוי להרפות את הלחץ, לתת לצה"ל ולדרג המדיני למצות את ההכנות הנדרשות מכל הכיוונים, ולסכן את המינימום שבמינימום ההכרחי מבחינת חיי אדם (ולא, חייהם של מגני הטרור והרוצחים העזתים אינם בבחינת חיי אדם). לכן, כאמור, המוצר היקר ביותר הוא זמן, והכלי החשוב ביותר לאפשר אותו הוא הסברה. אפשר גם לרמוז לאותם פרשנים שדורשים בנחרצות כניסה קרקעית בכל רגע נתון, שהם יהיו הראשונים לתקוף את הממשלה על אותה כניסה, אם זו תעלה במחיר כבד מנשוא בגלל התנהלות פזיזה.
מדינת ישראל קיבלה תזכורת כואבת לנזילות של דעת הקהל העולמית, בעלת הנטייה האנטישמית מטבעה, בעלילת הדם על הפצצת בית החולים שהתפרסמה בסוף השבוע. במקרה האחרון, התהפכה העלילה על יוצריה כשצה"ל הצליח לספק הוכחות שמדובר בשיגור רקטי כושל של ארגוני הטרור. בפעם הבאה לא בטוח שזה יעבוד, וטעויות גם עשויות להתחולל. לכן אנחנו צריכים להפיק כעת את המירב האפשרי בהשמדת שאריות התדמית של החמאסניקים כ'לוחמי חופש'.
בינתיים, על רקע השחיקה הנדל"נית של עזה בידי חיל האוויר, יש מי שמבקש לשחוק גם את תקציבי החינוך החרדי במסגרת תקציבי החירום שיידרשו למערכה, בשם הטיעון שיש לגזור תחילה את הכספים הקואליציוניים, לפני שמכניסים את מדינת ישראל לגירעון ולפני שפוגעים בבסיס התקציב. עם כל ההבנה, בתקציבי מדינת ישראל יש די והותר שמנת וגם כספים ליום סגריר, אל לחברי הכנסת החרדים להתפשר על קיצוץ בכבשת הרש. ובפעם הבאה, טוב אם יפנימו את חשיבות שילוב ההתחייבויות בבסיס התקציב.
דילמת הדוד סם
מומחים למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, נוטים להצביע על הקשר הייחודי המתקיים בין ישראל ובין המעצמה האמריקנית מעבר לים, ככזה המורכב משני חלקים, האחד מכונה 'האינטרס הלאומי' והוא כולל את היותה של ישראל מעין 'שלוחה' מערבית במזרח התיכון רווי הקנאות הדתית והשבטיות, ואת העובדה שהגנתה של ישראל חופפת לאינטרס האמריקני ברוב המקרים, ואילו המרכיב השני מכונה 'יחסים מיוחדים' והוא כולל הן את ההיבט ההיסטורי-תרבותי הזהה בין המדינות (כמו למשל העובדה ששתיהן נוסדו כמדינות מהגרים וללא בתי מלוכה, ועוד כהנה וכהנה מאפיינים משותפים) והן את כוחו הלא מבוטל של הלובי היהודי, ובדגש על הערכים המשותפים לשתי המדינות.
מקובל לטעון כי לאורך השנים, מאז החל הקשר הייחודי בתחילת שנות השישים, לאחר שישראל סייעה לארה"ב להציל פעמיים את משטרו של מלך ירדן מהתקוממות מתוכננת, הייתה רק נקודת זמן אחת בה שני הדברים התלכדו – מעט לאחר מלחמת ששת הימים. למעט אותה תקופה, כמעט בכל רגע נתון, היה אחד החלקים סותר, לפחות באופן חלקי, את האינטרס הישראלי. פעם היה זה האינטרס הלאומי אמריקני שדרש לחבק דווקא את מצרים או מדינה ערבית אחרת, ופעם היו אלו היחסים המיוחדים שניצבו כשרטון והתנגשו עם התנהלותן של ממשלות ישראל.
בשבועות האחרונים, מאז טבח שמחת תורה, התלכדו שוב שני החלקים באופן נדיר: כמעט כל אמריקאי הזדעזע עד עמקי נפשו מהתיאורים המזוויעים של האירועים, אצל רבים מהם צפו בזיכרון אירועי אסון התאומים, וההזדהות עם ישראל הרקיעה לשחקים. במקביל, התנהלותו של החמאס הציפה את סוגיית הטרור העולמי במלוא עוזה. הממשל האמריקני – וכמותו רוב הממשלים במערב – מבינים טוב מאוד שהם מגיעים לרגע האמת, ואם הטרור האסלאמי הקיצוני לא ייבלם בגבול עזה, הוא לא ייבלם גם בחוצות לונדון ופריז.
נכון, הנשיא האמריקני המכהן אינו האידיאלי ביותר עבורנו, על אף המודעות האישית העמוקה שיש לו לביטחון ישראל ועל אף הקשר היהודי הנרחב שאופף אותו, הוא מגיע מתוך מפלגה שבשוליים חברים בה כמה חברי קונגרס שגם נכון לשעה זו עדיין קוראים לשחרור פלסטין, מפלגה שגם כאשר תאפשר להילחם בטרור – היא תציב את הדרישה הבלתי אפשרית לעשות זאת לפי חוקי המלחמה הבינלאומיים, ועדיין, היה יכול להיות גרוע יותר תחת נשיא כמו ברק אובמה. גם הגעתו של ביידן לשנת הבחירות כשהוא חבוט ומוכה תדמיתית, מסייעת לישראל באופן בלתי צפוי.
ואחרי כל זה, ניצבת ההנהגה הישראלית בפני דילמה קשה ומתמשכת: עד כמה עליה להתייחס להוראות ולבקשות המגיעות מהחדר הסגלגל, הן בנוגע לאספקה הומניטרית לרצועת עזה, הן בנוגע למגבלות אפשריות על כניסה קרקעית נרחבת ועוד כהנה וכהנה. מחד, ישראל זקוקה לאמריקנים בשעה זו כאוויר לנשימה. הממשל האמריקני יכול וגם מספק לה גב בינלאומי ארוך טווח, גב צבאי מול איומים אזוריים נוספים, גב טכני בדמות אספקת כלי נשק וחלקי חילוף לצבא, גב כלכלי בדמות סיוע נדיר בהיקפו (קרוב לחמישה עשר מיליארד דולר שהנשיא מבקש מהקונגרס להעניק לישראל) וגב של לגיטימציה מול מדינות נוספות, ובעיקר מול השכנות במזרח התיכון, כולל כאלו שבוחנות את המצב בשבע עיניים, ואשר תגובתה של ישראל עשויה להשפיע על הסכמי שלום ויחסים עתידיים איתן.
מאידך, ועם כל ההערכה לייעוץ המקיף שקיבל קבינט המלחמה המצומצם ממזכיר המדינה אנתוני בלינקן ומהנשיא ג'ו ביידן, ישראל חייבת לשמור על עצמאות בכל הנוגע למאבקה בטרור. היא לא תוכל לסגת בדיוק ביום שהאמריקנים ירצו זאת, היא לא תוכל להקפיד על מילוי כל דרישותיהם, היא לא תוכל לאפשר להם לרכז רק בידיהם את המו"מ על שחרור החטופים ולעשות זאת בעצלתיים בקצב של שניים ביומיים, והיא לא תוכל להתעלם מרגשותיו של העם בישראל לטובת מילוי גחמות של הדוד סם.
ובעיקר, ישראל צריכה וחייבת להתעלם באופן מוחלט מרמיזותיו של הנשיא ביידן על התוכניות ליום שאחרי ברצועת עזה. ביידן, כך נראה, עדיין שבוי בקונספציה שמבדילה בין חיות האדם ברצועת עזה ובין הטרור הפלסטיני ה'תרבותי' ביהודה ושומרון, ולפיכך הוא משוכנע שהפתרון לרצועה טמון בידיה ובשליטתה של הרשות הפלסטינית. כדאי להזכיר לו שהפורמט הזה כבר נוסה ב2006, לאחר ההתנתקות, והסתיים בהשלכתם של נציגי הרש"פ מגגות המגדלים שהושמדו בימים האחרונים בחריצות מופלאה על ידי חיל האוויר, ובהשתלטותו של החמאס על הרצועה. כדאי גם להזכיר לביידן שאירועים אכזריים כמו רצח ילדי משפחת פוגל, ירי הצלף בתינוקת שלהבת פס ע"ה, רצח אורי אנסבכר או אסתר הורגן הי"ד, הלינץ' ברמאללה, הטבח בבית הכנסת בהר נוף ועוד עשרות ומאות אירועי טרור רצחניים ומדממים, יצאו דווקא מהגדה.
ישראל חייבת להתעקש על אחד משתי פתרונות לאחר השמדתו המלאה של ארגון חמאס, בהנחה הסבירה שלא יתאפשר לה לבצע טרנספר מלא ולספח את שטח הרצועה באופן חוקי: האחד, צמיחה ועידוד של הנהגה מקומית חדשה וכזו שאוהדת לישראל, ובמקרה כזה יידרש צה"ל לנהל – לפחות לזמן מה – משטר צבאי ברצועה. השני, לקיחת אחריות של מדינה מוסלמית ידידותית, ממצרים ועד סעודיה, שתנהל בעצמה את הרצועה באופן מלא, ובמקרה כזה על ישראל להתנתק מעזה לחלוטין. בלי אספקת מים וחשמל, בלי מעברים ובלי פועלים. כל פתרון אחר יהווה רק מבוא להתפתחותו וצמיחתו של גל הטרור הבא.
בדרך לדחיה נוספת?
גם השבוע, בעולם מקביל לחלוטין, הצביעה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית על החוק הקובע כי הבחירות לרשויות המקומיות יידחו בשלושה חודשים, במקום המועד המקורי – יום שלישי הבא. לפני שהמועמדים לשלל התפקידים נערכים מחדש לפתיחת המרוץ, כדאי לגלות את אוזנם כי על הפרק עומדת גם אפשרות של דחיית הבחירות בשנה שלמה, בעיקר במקרה בו תיאלץ ישראל להתמודד עם פתיחתה של חזית שנייה בצפון מול חיזבאללה.
בעבר כבר נקלעה ישראל לתרחיש כזה בו נדחו הבחירות המוניציפאליות בשנה עקב מלחמה. בניגוד לבחירות ארציות (שגם הן נדחו בכמה חודשים בעבר, עם פרוץ מלחמת יום כיפור), בבחירות מקומיות לא ניתן לאפשר לחיילי המילואים להצביע, משום שיש צורך להציב עבור כל אחד קלפי המותאמת למועמדים בעיר מגוריו, ואזי לשלוח את הפתקים לאותה עיר לצורך הספירה. מדובר בלוגיסטיקה כמעט בלתי אפשרית, ולכן ניתן לקבוע כמעט בוודאות כי אם תיקלע ישראל לחזית נוספת, כזו שתדרוש גיוס מילואים נרחב וממושך, ואולי גם תוביל למטחים ממושכים של רקטות בשמי ישראל, יידחו הבחירות לתקופה ארוכה יותר.
מי שמוביל את הקו הדוגל בדחייתן של הבחירות לשנה כבר כעת, כדי לאפשר לפוליטיקאים – גם המקומיים – להתרכז בדברים החשובים באמת, כמו סיוע לרבבות תושבי העוטף ולמשפחות ההרוגים והחטופים, הוא המשקיף הבלתי רשמי בקבינט המלחמה ויו"ר ש"ס, ח"כ אריה דרעי. דרעי, אולי בכפוף להבנה שגם בחירות ארציות עשויות להתרחש בשנה שאחרי המלחמה, משוכנע שאין טעם למהר ולערוך את הבחירות המוניציפאליות בשלב זה. לא מן הנמנע שהדבר יעלה בידו, ובמקרה כזה, אולי ישכילו ראשי המפלגות החרדיות להגיע לסיבוב העדכני בשנת ה'תשפ"ה כשהן מאוחדות ומגיעות מלכתחילה להסכמות שימנעו את הצורך בקמפיין יקר ומיותר ובפילוג פנימי כואב.
גיוס בהקפאה
דובר צה"ל דיווח בשבוע האחרון על יותר מאלפיים חרדים שנרשמו לגיוס, ובכך סיפק תזכורת מרומזת למטלה הכמעט בלתי אפשרית הניצבת עדיין בפני המפלגות החרדיות – העברת חוק גיוס מתוקן. כמעט לכולם ברור שאווירת התקופה לא תאפשר חקיקה כמתוכנן, והדילמה היא בין המתנה ארוכת טווח ותקווה לחסדי בג"ץ ובין חקיקה רוויית פשרות.
גם באשר למראה מאות החרדים הגודשים את הבקו"ם נשמעות טענות לכאן ולכאן, יש במערכת הפוליטית מי שמשוכנע שהדבר יקל במעט את הלחץ ואת קמפיין ההסתה העתידי על חוסר התרומה החרדית לביטחון ישראל, ויש מי שמשוכנע אדרבה, שהתמונות הללו יחזקו את ידיהם של המסיתים, שיטענו "הנה, תמיד אמרנו שאתם לא באמת לומדים ואין סיבה שלא תשרתו".
במפלגות החרדיות שומרים בינתיים – וטוב שכך – על דממת אלחוט מוחלטת. הן בכדי להימנע מאזכור נפיץ שיוביל לגל הסתה מיותר והן משום שעדיין לא החליטו שם מה יעשו ביום שאחרי. או כמו שאמר דרעי בישיבת סיעת ש"ס השבוע, "אל תקנאו במקבלי ההחלטות".
