כשהוא נטול חליפה ועניבה, במוד זלנסקי, התייצב נתניהו בשעות הצהריים של יום שני לנאום המסורתי אותו נושא ראש הממשלה עם פתיחת כנס החורף של הכנסת, וניסה – לראשונה מאז טבח שמחת תורה – לספק על הדרך הצהרת כוונות פוליטית, גם אם מרומזת.
חמאס אולי פספסו בניסיון הכושל לשגר טיל שיפגע בראש הממשלה או יירט את נאומו, אבל לפי התחושה הציבורית הרווחת, הם הצליחו לטרפד לו לכל הפחות את המשך הקריירה בבלפור. גם אם האירוע כולו שלא באשמתו, וגם אם ועדת חקירה מקצועית תמצא את נתניהו נקי מכל רבב, זה עדיין קרה "במשמרת שלו".
נתניהו, אמן ההישרדות הפוליטית, יודע שהוא נקלע בעל כורחו לקרב הגדול ביותר שהיה לו. ואין מדובר רק בהישרדות גרידא, מדובר בשאלת החותם ההיסטורי שיותיר אחריו. האם בנו של ההיסטוריון ייזכר לדורות כראש הממשלה בעל תקופת הכהונה הארוכה ביותר, משקם כלכלת ישראל ו'מר ביטחון'? או כזה שאחראי למחדל הגדול ביותר מאז הקמת מדינת ישראל, ולפחות כזה שלא נופל בחומרתו ממחדל יום הכיפורים המפורסם?
במשך שבוע, בחר נתניהו לחמוק מרמיזות פוליטיות ישירות. הנאומים שנשא היו ממלכתיים לעילא (אולי אפילו יותר מדי). הוא דיבר על אחדות ועל עם ישראל, על רגעים קשים ועל אתגרים, הוא הבטיח למוטט ולהשמיד את חמאס והזכיר את השואה ואת דאע"ש.
מכל אלה היה לרוב גם בנאום שנשא נתניהו במליאה, אלא שבנאום הזה הוא הוסיף ופיזר כמה רמזים לגבי כוונותיו העתידיות. אם מישהו משלה את עצמו שנתניהו יפרוש מרצונו ומיוזמתו, טרח ראש הממשלה לשפוך דלי של מים צוננים על תקוותיו: "נחקור הכל עד תום… כבר התחלנו ליישם את הלקחים", ציין נתניהו כשהוא מעביר מסר כפול – האחד, אינני מתכוון לקחת עלי את האשמה בהתנדבות. השני, אני מתכוון להישאר ראש הממשלה שיוביל את חקירת האירוע והכשלים. "עכשיו אנחנו ממוקדים במטרה אחת, לאחד כוחות ולהסתער קדימה לניצחון… דרושה לנו נחישות כי הניצחון יקח זמן", המשיך, כשהוא מרמז ללוח זמנים ארוך במיוחד. לא עוד מבצע של שבועיים, בנוסח זבנג וגמרנו, אלא מלחמה ארוכת טווח, כזו שיכולה להימשך חודשים ארוכים.
נתניהו בונה על שילוב של ארבעה דברים, שרק צירוף מושלם שלהם עשוי להציל אותו ואת תדמיתו: האחד, תוצאה של ממש מול חמאס, כזו שתסיים את בעיית עזה לתמיד. השני, ועדה ממלכתית שתטהר אותו ותגלגל את מרב האחריות על גבם של אלופי צה"ל, בדגש על ראש אמ"ן והרמטכ"ל. השלישי, הזמן, הידוע כמרפא הכל. אינו דומה מצבו של הליכוד בסקרים בשבוע בו עם ישראל קובר את ההרוגים, למצבו האפשרי בעוד שנה ויותר. ואחרון חביב, נתניהו לא נואש עדיין מסיכוייו לחתום על הסכם נורמליזציה עם הממלכה הסעודית, מה שיציב חזית ישראלית-סונית אחידה מול איראן וגרורותיה. לא מן הנמנע שזו בדיוק המטרה האיראנית בהפעלתם של חמאס ואולי גם חיזבאללה, לטרפד הסכם אפשרי שכזה.
חיבוק ביידן
מי שנחלץ לעזרה, באופן אירוני, הוא הנשיא ביידן. בשבוע וחצי האחרונים כמעט אין יום בו ביידן לא מפגין בפומבי תמיכה חסרת תקדים בישראל. ממצב בו התקשורת הישראלית טוענת לקיומו של נתק בין ראש הממשלה ובין הבית הלבן, ומאשימה את הרפורמה המשפטית (ז"ל בינתיים) בכך ש"האמריקאים שוקלים מחדש את יחסיהם עם ישראל", הגענו למצב בו הנשיא וראש הממשלה משוחחים ביניהם כמעט על בסיס יומי, מעשה אלברט בורלא, ולראשונה בהיסטוריה, נשיא אמריקני מעדכן מראש את העולם כולו על כוונתו להגיע לביקור במדינה המצויה במצב מלחמה.
לביידן יש סיבות משלו כמובן, ואין המדובר רק בחתנו וכלתו היהודים או בתמונות הזוועה שהועברו אליו, ביידן נכנס לשנת בחירות בארה"ב כשהתמיכה בו מגרדת את תחתית החבית. הסקרים של כמעט כל כלי תקשורת או מכון נחשב בארה"ב, מצביעים כבר חודשים ארוכים על כך שכל אחד מהמועמדים בפריימריז הרפובליקני, מטראמפ ועד ניקי היילי, מביס אותו בהתמודדות ראש בראש. אם נתחשב במבנה האלקטורים האמריקני, המקנה עדיפות מובנית למועמד רפובליקני ודורשת ממועמד דמוקרטי להשיג יתרון קל מלכתחילה, אין מנוס מלהניח שהנשיא נמצא בצרות צרורות.
בשורת הכישלונות, צפויים הרפובליקנים לנפנף מולו בשני כשלים מובהקים במדיניות החוץ ובמאבק נגד הטרור וציר הרשע – הבריחה המבוהלת מאפגניסטן, כולל התמונות הבלתי נשכחות של אזרחים אפגנים צונחים ממרומים אחרי שניסו להיאחז בכנפי המטוסים, והדשדוש המתמשך באוקראינה, במה שמצטייר כחוסר יכולת של המערב להתמודד עם המעצמה הרוסית השוקעת. המאבק של ישראל בחמאס, מבחינת ביידן, הגיע כמים קרים על נפש עייפה.
בניגוד לאזורי קרב אחרים בהם נדרש הצבא האמריקני להציב "מגפיים על הקרקע" (באנגלית זה נשמע טוב יותר, Boots on the ground), ישראל מסתדרת לבד ואיננה מעוניינת לסכן חיילים מהצד השני של האוקיינוס. כל שנדרש לה הוא תמיכה מאסיבית באספקת אביזרים וציוד, משהו שארה"ב הייתה עושה בלאו הכי, וגב בינלאומי מקסימלי, בהתחשב במגבלות הטבעיות של הנשיא הדמוקרטי, כמו הדרישה המפוקפקת לביצוע 'מחוות הומניטריות' וההדגשה של הצורך להקפיד הקפדה יתירה על חוקי המלחמה הבינלאומיים. את זה, ביידן יודע לתת בשמחה. מבחינתו, הוא יעשה את כל הנדרש – נאומים, ציוצים, שיחות זום עם משפחות החטופים, תמיכה כלכלית ומורלית, ביקור בישראל, ואפילו, אם יתבקש, הוא יצטרף כמשקיף לקבינט…
היום שאחרי
בינתיים, מי שדרישתו לחברות בקבינט המלחמה המיוחד נתקלת בסירוב הוא יו"ר ישראל ביתנו, ח"כ איווט ליברמן. מצד אחד, ליברמן מכריז שהוא רואה בעצמו שותף מלא לקואליציית החירום, מצד שני, הוא מסרב לקחת תפקיד שר בלי תיק – אם לא יצורף לזה גם היבט משמעותי של ניהול הלחימה. ליברמן מזהה ואקום אפשרי שעשוי לשאוב את קולות הימין הרך והמרכז, כשהמתמודד הישיר מולו הוא בני גנץ. בסירובו, הוא מעביר מסר אלגנטי של עקיצה למחנה הממלכתי, שראשיה הסבירו עד כמה חשובה להם האחדות הלאומית ועד כמה אלו ימים שאין לעשות בהם חשבונות פוליטיים – ואז לקחו חמישה תפקידי שר בלי תיק, בדיוק בשעה בה הקופה הציבורית זקוקה לכל שקל.
בסביבת נתניהו מסרבים – נכון לשעת כתיבת השורות – לתת לליברמן את מלוא מבוקשו, הם חוששים ממצב בו גנץ ואיווט יציבו בלם מול נתניהו וגלנט. כפיצוי, הם מוכנים להציע לו מעמד של משקיף, כמו זה שיש לאיזנקוט ולדרמר, ומבלי שאיש שם לב, גם לדרעי. יש בכך גם מן ההיגיון, אם שותפים קואליציוניים רשמיים, ממפלגות בגודלה של ישראל ביתנו, כמו סמוטריץ', בן גביר ואפילו גולדקנופף, אינם חברים בקבינט כלל, ליברמן יכול וצריך להסתפק במעמד של משקיף, ממנו יוכל לתרום מניסיונו כשר ביטחון לזמן מה וכמחסל פוטנציאלי של אסמעיל הנייה.
אבל נתניהו צריך לשמור על ערנות גם ביחס לנציג הנוסף של הליכוד בקבינט המלחמה: בסוף השבוע האחרון צצו שוב סימני המתיחות בין ראש הממשלה ובין שר הביטחון, יואב גלנט. שני הצדדים התנכלו קלות זה לזה, האחד ניסה לחסום את השני והשני תדרך לגבי רצונו של הראשון בהפסקת אש מול חמאס, עד לשלב הפסקת האש הפנימית שהוכרזה באופן לא רשמי בתחילת השבוע. גלנט עוד עשוי להתגלות כמי שיצטרף דווקא לגנץ בהחלטות גורליות ויכפה על נתניהו מהלכים שראש הממשלה יבכר להימנע מהם.
למעשה, מלבד היקף המבצע הצבאי בעזה, יידרש הקבינט להתחיל כבר בשלב זה לחשוב על היום שאחרי. שאלת השאלות, זו שעשויה גם להשפיע על המבצע עצמו, היא לאן ישראל חותרת והאם בכלל יש פתרון של קבע לסוגיית עזה? על השולחן, לכאורה, קיימות ארבע אופציות אפשריות: כיבוש ושליטה ישראלים, הצבת כוח בין לאומי או צירוף הרצועה למצרים וניתוק מישראל, השבתה של הרשות הפלסטינית, וניסיון לייצר בעל בית חדש ברצועה. כל אחת מהן מכילה חסרונות ויתרונות, וכולן קיימות בתיאוריה לפחות שבעים וחמש שנה.
במסלול הראשון, ממנו כבר המליץ הנשיא ביידן להימנע, ישראל חוזרת וכובשת את הרצועה ושולטת בה, כפי שהיה בשנות השבעים, כשאריק שרון המנוח 'טיהר' את מרחבי עזה מאנשי הפדאיון דאז. במצב כזה, ישראל תבטיח לעצמה רוגע ביטחוני, כמו זה ששורר ביהודה ושומרון, אבל תתמודד עם אתגר כפול ומכופל בכל הנוגע לרווחתם ולכלכלתם של כשני מיליון ערבים. וכמובן, תזמין על עצמה לחץ בינלאומי מוגבר להקמתה של מדינה פלסטינית חוצת ישראל.
במסלול השני, אולי האידיאלי ביותר לישראל, לוקחות מדינות ערב תחת חסותן את הרצועה ומפעילות בה שלטון מדיני מלא. כרגע לפחות מדובר בחלום רחוק, הנשיא המצרי א-סיסי, המועמד הטבעי ביותר לצרף את עזה לשליטתו, הבהיר כבר פעמיים שהוא לא מתכנן שום דבר בנידון ומסרב בכל תוקף להכניס אפילו מעט פליטים לשטחיה הריקים של סיני, סירוב אליו הצטרף גם המלך הירדני.
במסלול השלישי, הקורץ ביותר לשמאל הישראלי, מודה הימין בכישלונו בשימור הפיצול בין עזה לגדה ובהחלשתה של הרשות הפלסטינית, ונותן לה את המפתחות לשיקום עזה. את התוצאה אפשר לכתוב מראש – תקופה מסוימת של שקט ביטחוני, במקביל להצפה מחודשת של תהליכי שלום דמיוניים, שסופם נהרות של דם וגל טרור פלסטיני דו כיווני, ממזרח וממערב.
המסלול האחרון, זה שנראה כרגע היעיל מכולם, הוא הצבתו של בעל בית חדש ומקומי ברצועת עזה, מתוך ההנהגה הטבעית שתישאר אחרי מיטוט החמאס, אם וכאשר. במקרה כזה, ישראל תהנה מהפריבילגיה לקדם את בעל הבית הנוח ביותר מבחינתה, לתת לו סיוע ולהפוך אותו לכתובת הניהולית בעזה. מדובר באתגר לא פשוט, ועדיין, זה המסלול הרלוונטי ביותר ובעל הסיכוי הגבוה ביותר להצליח.
במקביל, ישראל תידרש לנגוס נתח של קרקע על חשבון הצפיפות הבלתי נסבלת גם כך של עזה, כמו שהסביר זאת היטב השר החדש-ישן וחבר הקבינט גדעון סער, הערבים אינם מרגישים שהם משלמים מחיר כשמדובר בחיי אדם, אבל הם מבינים היטב את שפת הקרקע. הפסד של שטח יהיה מחיר שגם ארגוני טרור עתידיים יפנימו, ואולי, אם תיפתח כאן חזית שנייה בצפון, גם חיזבאללה עשוי להבין.
קיפאון מקומי
ביקום מקביל, כזה שבו עדיין קיימת מערכת פוליטית שגרתית (אם נתעלם מהרמיזות חסרות הטקט של יו"ר האופוזיציה, ח"כ יאיר לפיד, שגם בפתיחת כנס החורף טרח לשגר רמזים בענייני הרפורמה המשפטית), העבירה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק שגובשה בהכוונתו של שר הפנים משה ארבל, לדחייתן של הבחירות המקומיות בשלושה חודשים, לתאריך כ' שבט ה'תשפ"ד, 30 בינואר 2024.
מלכתחילה, התלבט שר הפנים אם להסתפק בדחייה של חודש או ללכת על שלושה חודשים. מחד, אלפי מועמדים ומפלגות בכל רחבי הארץ יידרשו לשלושה חודשי קמפיין יקרים נוספים, אינספור רפורמות ומהלכים יתעכבו עד אחרי הבחירות, וכמו כן, החוק מחייב במקרה כזה את ביצוע כל תהליכי הרישום והביורוקרטיה מחדש. מאידך, קיים חשש סביר שחודש לא יספיק לסיום המערכה, ורבים מהמתמודדים והפעילים יהיו עדיין בשירות מילואים פעיל, שלא לדבר על המועצות המקומיות באזורי הדרום ובעוטף עזה.
ארבל בחר את מסלול הביניים: החוק שהוגש למליאת הכנסת דוחה את המועד בשלושה חודשים, אך מנסה לצמצם את הנזקים. כך, צורף לחוק סעיף 'שמירת פעולות ומועדים', ולפיו, "כל פעולה שנעשתה כדין ובמועדה לפי חיקוק לקראת הבחירות… לפני תחילת חוק זה, תעמוד בתוקפה". בשורה התחתונה, מה שהיה הוא שיהיה, אלא שהוא יהיה מאוחר יותר.
בינתיים, כפי שפורסם כאן כבר לפני חודשים אחדים, בחר ארבל גם להיפרד מתיק הבריאות שהועמס על כתפיו. לעת עתה, הופקד התיק בידיו של מועמד המפלגה לראשות עיריית בני ברק, השר וח"כ אוריאל בוסו, המגיע לתפקיד עם רקע מתאים ואחרי קרוב לשנה של ניהול ועדת הבריאות בכנסת. האם יש בכך כדי לרמז על פרישתו האפשרית של בוסו מהמרוץ המקומי והסכמות שהושגו בין הסיעה המרכזית ובין ש"ס? ימים יגידו.
