"2 מקומות במסוק" – הסיפור שטרם סופר

בפרק מרתק בספר אודות עמנואל מורנו – הגיבור שתמונת פניו אסורה בפירסום, ועוסק בחטיפת דיראני כניסיון לעלות על עקבות רון ארד, שבים אל הרגעים מסמרי השיער

האחד שפניו מוסתרות: עמנואל מורנו
האחד שפניו מוסתרות: עמנואל מורנו

ענייניות יבשה. קולות עמוקים וצרודים מעשן סיגריות. תצלומי אוויר של בקעת הלבנון. אלה מילאו את חדר הדיונים במטה חיל האוויר. נוספו עליהם האורחים: קציני סיירת מטכ"ל העתידים להוביל את המבצע הלא שגרתי, שיחד עם המארחים סוגרים תרחישים, תוכניות חלופיות למקרה של תקלות בדרך וסדרי כוחות וציוד. הפרט האחרון קריטי להצלחת המבצע, שדורש טיסה ארוכה אל היעד ובחזרה ממנו, בתוואי מורכב ובמטען במשקל כבד. כל קילוגרם חייב להיות משוקלל לצורך תכנון כמויות הדלק ויכולת הנשיאה.

מפקד הטייסת מסכם, חוזר בפעם האחרונה על רשימת הציוד והכוחות כדי לקבל את אישור הסיירת. "ובנוסף," הוא מסיים לקונית, לא טורח להרים את עיניו מהרשימה שמולו, "בהתקפלות חזרה ביקשתם לקחת בחשבון משקל של עוד נוסע, נכון?" השאלה נותרת תלויה באוויר. את המובן מאליו כבר אמרו במהלך הפגישה למקבילם במדים הכחולים, שיֵדע לשמור מקום למוסטפא דיראני בדרכם חזרה. אך על משאלת הלב הכמוסה בליבם, שפעם כְּלב אחד, שמרו עד עתה. בהחלפת מבטים קצרה, בלא אומר, קיבלו החלטה ששקולה לאלף דיוני מטה ותכנון.

"שניים", הם מודיעים לו ביבושת. "אנחנו צריכים שני מקומות במסוק לדרך חזור".

הם מעולם לא דיברו על כך מפורשות, אך זה היה ברור להם כשמש. מוסטפא דיראני ייחקר בתוך ביתו בכל האגרסיביות שתידרש, עד שיספר היכן נמצא רון ארד. ואם רון באזור, הם לא הולכים לשום מקום. הם יביאו אותו איתם, יעלו אותו למסוק ויחזירו אותו לישראל. אף מילה אמנם לא נאמרה, אך כמויות טילי הכתף, המקלעים והרימונים שהעמיס כל אחד על עצמו, דיברו בשבילם. הם היו יותר ממוכנים לכך.

זאת הפעם השנייה שהיחידה נערכת לחטיפת דיראני. בסיבוב הקודם, בחורף של שנת 1993, חסרה האינדיקציה לה המתינו כדי לצאת לדרך. מוסטפא דיראני מתגורר רוב הזמן ברובע הומה בביירות, איתור שלא מאפשר הסתננות שקטה והיעלמות יחד איתו בטרם תתחולל מהומה. רק בימים מסוימים, בדרך כלל בחגים או בחופשות משפחתיות, הוא שב לכפר הולדתו השקט בבקעת הלבנון. שם הוא מרגיש בטוח הרבה יותר ומתנהל בשאננות קלה מבחינת האבטחה. להזדמנות הזאת המתינו במודיעין של היחידה.

ויש סיבה טובה לכך שממתינים לאיש הזה זמן כה רב. דיראני היה שם ליד רון, מההתחלה. כאיש המודיעין של ארגון אמל השיעי הוא חקר אותו במשך ימים ושעות, וידע בדיוק היכן הוא מוחבא. גם כשפרש מאמל כדי להצטרף לחיזבאללה, דאג שרון יישאר תחת שליטתו. הוא העביר אותו מביירות לכפרים, והחל ליצור קשר עם גורמים איראניים בלבנון בנוגע לאפשרות שייקחו עליו חסות. במודיעין הישראלי ידעו בוודאות שדיראני החזיק ברון ארד עד שנת 1988, אבל מאז נפער חור שחור. תחת ערפל קרב שהתנהל בכפר מיידון, הגיעו כוחות עלומים וחטפו את רון ארד מהבית בו הוחזק. דיראני הפעיל את כל הקשרים שיצר כדי להבין היכן הטייס הישראלי ומי חטף אותו, אך נתקל בחומה של שתיקה. מאותו יום, מדינת ישראל לא יודעת היכן רון ארד, וגם לא בטוחה אם מוסטפא דיראני עצמו יודע. ועדיין, גם במאי 1994, הוא הדמות הכי קרובה לרון ארד שהמודיעין הישראלי מכיר.

כמו לפני כל מבצע ביחידה, ההכנות מתחילות חודשים ארוכים קודם. אחרי תכנון דרכי ההגעה, שינון הצירים ובניית הכוחות והציוד, הצוותים שנבחרו למשימה נכנסים לתקופת תרגול אינסופי של הפשיטה. אלו לא היו סתם צוותים אקראיים, אלא מיטב הקצונה המנוסה של היחידה, כראוי למבצע דגל מורכב. מבנה שמדמה את היעד באופן כמעט מדויק מעוצב בקפידה, והוא הפך להם לבית שני באותם חודשים. פעם אחר פעם הם ביצעו את הפעולות על פי הסדר, מתאמצים לקצר את השניות מהרגע שרעש ראשון נשמע ועד שדיראני מנוטרל ואזוק.

התוכנית המבצעית פעלה בשיטת ה"הצפה". שלושה צוותים, משלושה כיוונים שונים, תוכננו להגיע אל מיטתו של מוסטפא דיראני, ולשלוף אותו משם במהירות האפשרית. חדר השינה של הזוג דיראני ממוקם בקומה השנייה, בין חדר הילדים למטבח. על פי התוכנית, הכוח שתוכנן להגיע ראשון הוא זה שמגיע מדלת הכניסה הראשית, פורץ אותה ומטפס בגרם המדרגות בדרך אל דלת חדר השינה. מהסיבה הזאת, הוא היה הכוח הגדול והמצויד ביותר ובו השתבצו מפקד היחידה וסגנו. אך התרגולים, בזה אחר זה, נתנו למבצע כיוון שונה. פעם אחר פעם הקדימו שני הצוותים האחרים את הכוח הראשי.

בשלב הזה מפקד היחידה שחר ארגמן, ומפקד המבצע הרצי הלוי מבינים שהכוח העיקרי יגיע כמה שניות מאוחר יותר, וישמש כגל שני שיסייע בסיום מהיר של האירוע במקרה של הסתבכות. עתה נותר המאבק ראש בראש בין שני הכוחות שפורצים דרך הקומה השנייה: החולייה של ליאור לוטן, מול החולייה של רון שרף ועמנואל מורנו.

"תחילת תרגיל" נשמעת הקריאה, ושלושת הצוותים יוצאים לדרך. הם פוסעים בדייקנות כמו בצעדי ריקוד ששיננו עשרות פעמים, מקצרים כל סנטימטר שניתן במלחמה נגד מחוגי השעון. הצוות של ליאור ממהר לפתוח סולם טיטניום ולהשעין אותו על חלון מרפסת חדר הילדים, בדיוק באותה שנייה שבה צוות רון ועמנואל עושה זאת במרפסת המטבח. שניות ספורות עוברות, וכל אחד מהצוותים ממוקם בקו האחרון וממתין לפקודת ה"פעל". מהרגע שהיא נשמעת ברשת הפנימית, כוח מתפרץ אדיר שוטף את הקומה השנייה משני עבריה. המטרה: לעבור את המרחק למיטתו, דרך השומרים שמוצבים בוודאות בקומה, לפני שיספיק להתעורר ולהניח את ידו על האקדח שמונח תחת כריתו.

הקרב היה צמוד. בסיבוב אחד ניצח כוח לוטן, במשנהו כוח שרף. בכל סיבוב, הצוות המפסיד התכנס להפקת לקחים ולימוד התקלות שגרמו להפסד שברירי שנייה מיותרים. תאוות הניצחון של עמנואל וליאור התנגשה חזיתית, והביאה את הכוח כולו לרמה כמעט דמיונית של יכולת. בדיוק מה שנדרש כדי להצליח להביא את דיראני בחיים מבלי שאיש בכוח ייפגע, ובמינימום מהומה בכפר. אך גם אחרי מאות אימונים וחזרות, השאלה מי יגיע ראשון למוסטפא דיראני ומי ימשיך לסריקה ברחבי הבית לא הוכרעה. רק רגע האמת יכריע.

בחמישי, ה־20 במאי, נשלמו ההכנות והמבצע יצא לדרך. באודיטוריום ספוג הסודות של היחידה במחנה סירקין, ישבו הקצינים לתדריך אחרון. גם הרמטכ"ל, אהוד ברק, הגיע כדי לבחון בפעם האחרונה את מוכנות הכוחות. זו הייתה תקופת מעבר בהובלת היחידה, כאשר דורון אביטל נשאר ללוות את המפקד החדש ארגמן במבצע המורכב. באולם הממוזג הם עוד הספיקו לדון בפעם האחרונה: האם הפריצה תתבצע עם כדור בקנה או לא? מצד אחד, מהירות התגובה מול איום תהיה מהירה יותר, מאידך יד קלה מדי על ההדק עלולה להפיל את דיראני חלל תוך כדי מהומה ולהכשיל את מטרת המבצע. ברק היה נחרץ.

"אני מצפה מכם לפעולה כירורגית, שקטה ונקיה", הוא הטעים על הבמה הקטנה במרכז החדר, בחיתוך הדיבור האופייני שהפך לסמלו המסחרי. "מבחינתי, ביצוע מושלם הוא כזה שבו אתם לא יורים אפילו קליע אחד, ואיש לא נהרג בפעולה. בטח שלא אזרחים או בני משפחה של דיראני. תהיו חדים ומהירים, ותביאו אותו לכאן בלי נפגעים". ברק הסתובב, פנה לצאת, ונזכר ברגע האחרון לשחרר בהצדעה את קציני היחידה. בפעם הבאה שיפגשו בו, יומיים מאוחר יותר, יהיה הוא זה שיקדים להצדיע להם.

התחנה הבאה הייתה בית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. בפינת עישון צה"לית עמוסת כתובות ייאוש, הם ישבו מלאי ציפייה. אריק, חבר מהפלגה של עמנואל, הכפיל את קצב החלפת הסיגריות מהכמות השגרתית, גם היא מוגזמת למדי. עמנואל מצא מכונת פחיות מתפקדת בקצה המחנה, ואת פחית הקולה שהביא משם לגם בלגימות איטיות במיוחד שיעבירו את הזמן המתוח. הולך ושב מאזור השירותים, ליאור נראה חיוור ומתוח יותר מכולם. הוא, בניגוד אליהם, היה כבר נשוי, ותחושה לא טובה קיננה בו. יש להם, לשועלי הקרבות הוותיקים, חוש ריח מפותח לתקלות מבצעיות.

וכולם יחד נושאים עיניים אל הקמ"ניה. שם, בחדר עמוס תצלומי האוויר ומכשירי הקשר המוצפנים, יושבים קציני המודיעין של היחידה וממתינים לאיתות מהמקורות שיאשר להם את נוכחותו של יעד המבצע בבית בכפר קסר נבא. אינדיקציה, כפי שהם קוראים לזה בשפה המקצועית. בלעדיה, אף מסוק לא ימריא. וכמה שציפו לה בחיפה, כך היא בוששה לבוא. השעות שנקפו קיצרו את טווח הפעולה בחסות החושך, ודחקו במפקדים לקבל החלטה. עוד הצצה בשעון של דורון אביטל, עוד טלפון לרמטכ"ל, וההחלטה נפלה – המבצע נדחה למחר. על פני כולם ניכרה האכזבה, ורק אצל ליאור תחושת הקלה מענגת פשטה באיברים.

הם תיכננו את המבצע לעיד אל אדחא, חג הקורבן המוסלמי. יש בזה סיכון, אך גם הכרח: דיראני לא ישוב לביתו שבכפר בימי שגרה. רוב הזמן הוא מסתובב בביירות, מרבה להתחכך בפיקוד העליון של חיזבאללה ונהנה מהחסינות שרובע הדאחיה עמוס החמושים מקנה לו. רק בחגים, כשרוח נינוחה וגעגוע למשפחה אוחזים בו, הוא ישוב אל הכפר. וכך אכן היה בליל שישי, עשרים וארבע שעות מאוחר יותר, כשהקריאה לעלות למסוקים בבסיס החיפאי העירה את עשרות הלוחמים משנתם הקלה, אפופה תרחישים של המבצע.

בחלק הראשון של המבצע, הבמה הייתה כולה של חיל האוויר. כשהם מתבססים על מיומנותם המהודקת של הטייסים, תכננו במטה של החיל תחבולת הסחה מבריקה. שני המסוקים הכבדים שנשאו את הלוחמים, הציוד ושני הרכבים, טסו נמוך בוואדיות של בקעת הלבנון. מעליהם, בקרבה שמעוררת חרדה בלב כל מי שלא רגיל בתרגולות אוויריות, טסו שני מטוסי תובלה ענקי ממדים. זו הייתה הדרך שלהם להסתיר את הכוח המוסק מחיישני הרדארים של האויב. השעשוע הזה של טייסי חיל האוויר עלה ליושבים בתא הלוחמים בטלטלות מהפכות קרביים.

שם, בתא העמוס לעייפה, מתרחשת בכל פעם אותה תופעה משונה אך מוכרת. הרעש מחריש האוזניים של הרוטורים משקיט בהדרגה את רצף המחשבות שדחקו זו בזו אך לפני רגע. שלווה פנימית עמוקה, שנובעת מריכוז מוחלט במתרחש כאן ועכשיו, מציפה את התודעה. החושים מחודדים, החשיבה בהירה, וכל פרטי הפעולה נרשמים עמוקות בבשר.

יתרון מבצעי מפתיע

"קודקוד, כאן יסעור, נערכים לנחיתה ולתנועה לעבר הים". הקול המשובש בקשר המסוקים קוטע את המחשבות. בעוד דקות בודדות הרפסודה שלו תנחת על הקרקע לכמה רגעים קצרים, תשפוך מתוכה את הלוחמים וכלי הרכב ותנוע מערבה אל מעל הים. שם תמתין להם, בתקווה להיות גם זו שתשיב את רון ארד מים העצב הגדול. גם הניתוק של המסוקים מנקודת הנחיתה הוא חלק מההטעיה המתוכננת, כשהמטרה היא להסיט את תשומת לב האויב בזמן שהכוח מבצע את משימתו. על המטוסים נותר לפקד מי שבעוד חודשים ספורים עתיד ליפול בקרב על חילוץ נחשון וקסמן – סרן ניר פורז.

עולים לרכבים. מכאן ועד דלת חדר השינה של דיראני החשאיות חייבת להיות מוחלטת. החשד הכי קל, צעד אחד לא נכון, והמבצע כולו ירד לטמיון. שני הנהגים מובילים את הרכבים העמוסים בצירים הלבנוניים כמעט בעצימת עיניים. השעות הארוכות של שינון הצירים עשו את שלהן, ובתוך זמן קצר שני הרכבים חונים על הגבעה שצופה אל הכפר. כוח יזדי, שמתפקד כחוליית חיפוי ותצפית, מתמקם בסמוך לרכבים. השאר – החולייה של ליאור לוטן, החולייה של רון שרף והחולייה של שחר ארגמן והרצי הלוי – מתחילים להתקדם בתנועה שקטה לעבר היעד.

עמנואל למד להכיר לעומק כל פרט של רון שרף במשך החודשים האחרונים. הוא צועד אחריו בקצב אחיד, מחקה בדיוק את עצירותיו, כיפופיו ותנועות הידיים באמצעותן פוקד על הכוח. כל עמוד תאורה פרימיטיבי ומט לנפול הוא אויב, כל גדר נמוכה או חלון שאינו מוגף – נקודת תורפה. הם מתגנבים במיומנות, כפי שלמדו מיומם הראשון ביחידה, מתקרבים מרחק נגיעה מהיעד. "השטח נקי, אף אחד לא זיהה אתכם", הם מקבלים את הדיווח של יזדי בקשר. שלב ההגעה אל היעד הושלם בהצלחה.

בתנועות ידיים מוסכמות שחר מפזר את הצלפים בארבע פינות הגדר שמקיפה את חצר הבית. כל התקדמות חשודה מהרחובות סביב או מחצר הבית תיכנס לתוך הצלב הקטלני של רובי הצלפים המאופסים והידיים היציבות שאוחזות בהם. הלילה השקט, למרות היותו ליל חג, מיטיב עם הכוח. מלבד כמה נביחות של כלבים שוטים, המולה רחוקה של מאחרים בנשף וקול מנוע מטרטר של רכב חולף ברחוב המקביל, הכפר נם את שנתו העמוקה. מבטי מפקדי החוליות מתכנסים אל שחר. הוא מרים את יד ימין בתנועה איטית, מאגרף שתי אצבעות לכדי צורת אקדח, ומורה בו פעמיים לכיוון הבית. נכנסים.

אדם מן השורה, כאשר הוא נתון תחת לחץ קיצוני ועין בוחנת, כישוריו וביצועיו צונחים. עמנואל, בדיוק ברגעים האלה, מתחדד ומתמרק עד קצה גבול היכולת. אם באימונים ניסה לחסוך חצאי שניות כדי להגיע אל דיראני לפני ליאור, הרי שבמבצע עצמו כל פעולה תיעשה בזריזות ויעילות גבוהות פי כמה. עמנואל והחולייה נכנסים לחצר, מאגפים את הבית משמאל ומשעינים את הסולם על מרפסת השירות של הקומה השנייה. המודל שבנה עבורם המודיעין של היחידה מתגלה כמושלם. בצעדים קלים הם מדלגים על השלבים, מוודאים שכולם הגיעו.

הצצה דרך הדלת אל המטבח חושפת בפניהם את מה שציפו לראות: בשעת לילה מאוחרת שכזו החלל ריק מאדם, והדרך סלולה אל חדר השינה. בעזרת ערכת הפריצה הקרה הם פותחים את דלת המרפסת בקלות, ומתקרבים אל דלת חדר השינה. כעת הם עוברים אל האקדחים המושתקים, ומסיטים לאחור את העוזי המקוצר. השלב הבא צריך היה להיות היצמדות אל דלתו של דיראני וקבלת אישור ממפקד הכוח לפריצה. אבל שנייה אחת, פשוטו כמשמעו, הפרידה ביניהם לבין הניצחון בקרב מול חוליית לוטן. ברשת הקשר נשמעה שאגת "פעל", וצרחות אימה הרעידו את הבית.

כשיגלה עמנואל מאוחר יותר, בדרך חזרה, את הסיבה להקדמה של ליאור, הוא יתנחם מעט. הרבה מזל היה שם, אך גם לא מעט אומץ ותושייה. בזמן שעמנואל ורון טיפסו על הסולם, הצוות של ליאור טיפס מהאגף השני אל מרפסת חדר הילדים. כשליאור הציץ דרך דלת הזכוכית, הוא גילה מחזה שיכול היה להיות שובה לב בהקשר אחר, אך במוחו מוכוון המבצע הוא התפרש כיתרון מבצעי מפתיע. לצד ילדיו של דיראני שישנו שנת ישרים, גם שומרי הראש תפסו תנומה שלאחר זלילת כבש החג. הדרך אל חדר השינה של דיראני ואשתו נסללה באין מפריע, כששניות קריטיות נחסכות. בתנועות יד חדות הוא הורה לשניים מהחולייה להשתלט על השומרים הרדומים, ויחד עם שרון הוא נצמד אל הדלת תוך כדי בקשת אישור פריצה.

ליאור פרץ את הדלת בבעיטה אדירה, ומיד זיהה את דיראני, אשתו ובתם הקטנה שהתעוררו זה עתה מרעש הצעקות. בשבריר שנייה, הוא רואה כיצד דיראני תוחב את ידו תחת הכר ושולף משם אקדח טעון. זהו הרגע הקריטי, עליו עומד המבצע כולו. באינסטינקט של חיית טרף הוא מזנק על המיטה עם שתי הרגליים, מסיט בידו השמאלית את האקדח של דיראני, ועם האקדח המושתק שבידו הימנית מנחית מכת אימים על ראשו.

שלהי המחזה הזה נגלים לעיניהם של עמנואל ורון שפורצים אל החדר. רון, על פי התרגולת, הבין שהאירוע בתוך החדר גמור והמשיך במהירות לטובת טיהור הקומה התחתונה מאויב ואיסוף חומרים מודיעיניים. אבל עמנואל הבחין בהתרחשות החריגה. המכה שחטף דיראני לא נִטרלה אותו, והוא המשיך במאבק עם ליאור. אל בליל החניקות והחבטות הצטרפה גם אשתו של דיראני, שאיימה להעיר בצרחותיה הנוראיות את הכפר כולו. הדבוקה הזאת כולה התגלגלה מן המיטה ונחבטה בקרקע, ועמנואל מיהר להצטרף לליאור במאמץ ההשתלטות על דיראני. בתוך זמן קצר התרכובת הופרדה בחזרה למצבה הבסיסי: דיראני נאזק כשידיו מאחור, הילדה הועברה לחדר הסמוך ואשתו נלקחה לפינה השנייה של החדר.

תשעים שניות. זה הזמן שהוקצב לאביהוד ורן כדי לחקור את דיראני בחדרו, בתקווה שההפתעה והפחד יגרמו לו לזמר היכן מוחבא רון ארד. תשעים השניות הקרובות יקבעו האם הכוח המצומצם של מיטב קציני מטכ"ל נשאר בלב לבנון ומביא את רון למרות הסיכון הגדול, או שהוא מתקפל בחזרה אל המסוקים. תשעים שניות, אך לא שנייה אחת יותר. הקצינים הוותיקים מכירים את הנוהל בלבנון: מרגע שה"קערה התהפכה", כלומר הכוח עבר מהתגנבות חשאית לעימות גלוי, שריקות וצעקות מוציאות את כל גברי הכפר מבתיהם וירי מאסיבי בלתי מובחן שוטף את הרחובות. אם אין מידע על רון, חייבים להסתלק לפני שמטווח הברווזים מתחיל להשתולל בחוץ.

אביהוד פותח ברמת האגרסיביות הגבוהה ביותר. זו חקירה של טיגון מהיר, אין זמן לבישול ארוך על אש קטנה. איומים, לחץ פיזי, נקודות תורפה שהכין מראש – הכול כשר בדרך לרון. הבית כולו הומה מפעילות הלוחמים, אבל בתוך החדר רעש שונה. אשתו של דיראני, כפותה בפינה השנייה של החדר, לא חדלה מצרחותיה מחרישות האוזניים. הרעש הזה מסוכן פי כמה מההמולה הסתמית שמשמיעים הלוחמים, שיכולה עוד להיבלע ברעשי הלילה המזדמנים של ליל חג הקורבן. קול נשי גבוה שזועק לעזרה הוא קריאת השכמה מיידית לשכנים.

ליאור ועמנואל מספיקים עוד להחליף ביניהם מבטים. מה עושים איתה? חולפות המחשבות בראשו של ליאור, כדור בראש? מכה בקת האקדח? המצפון לא מאפשר לו לפעול כך. ובעוד הוא מתחבט כיצד להשתיק את הגברת, עמנואל מגיח קדימה עם הפתרון.

הוא מתכופף, מרים מהרצפה את השמיכה שנפלה במהומת ההתגוששות שהתרחשה שם אך לפני כמה שניות, ועוטף בה את אשתו של דיראני. כבודה המועט במצב הקיים הושב אליה. ברגע אחד – רגע של תושייה, מקצוענות ומוסר – השתררה דממה בחדר. וכאילו דבר לא קרה, עמנואל התרומם והסתלק אל קומת הכניסה.

תקרית לא צפויה

לא נשאר זמן רב לתום החקירה וההתקפלות. אביהוד מבין שעליו להגביר את הלחץ, והוא מסמן לליאור לבצע את התרגולת עליה התאמנו. הם שולפים את הילד עלי מהחדר, ומאיימים על שני ההורים. "אתה ואשתך גמורים, לא תצאו מפה בחיים. אבל את החיים של הילד שלכם עלי, אתה יכול להציל אם רק תגיד לנו איפה הטייס". הניסיון הזה נעשה על פי התרגולת, אך בליבם הבינו כבר אביהוד וליאור שאפסו הסיכויים. היה זה ברגע שבו התהפכו פניו של דיראני. ברגעים הראשונים של הפריצה, בטרם הספיק להתיישב בדעתו, היו הפחד והבלבול ניכרים היטב בתווי פניו. שני אלה, הם השותפים הטובים ביותר לשאיבת סודות מנחקרים. אבל היה רגע אחד של התעשתות, שליאור זיהה אותו בבירור, בו הבעתו של דיראני השתנתה. אל המבט שלו נמזגה ערמומיות, ואת שפתיו עיוות הזדון. מאותו רגע התקשה כאגוז, ואל ליבם של הלוחמים חלחלה ההבנה שיצאו מכאן בלי רון ארד.

זמנם תם. הכפר מתחיל להתעורר, וזהו האות עבורם להתקפל במהירות האפשרית חזרה ארצה. הם מתאספים בקומה התחתונה, יחד עם השבוי שנקשר בתוך אלונקה, ונערכים ליציאה. שרון, שהניח את מלאכת ההסתערות על דיראני לליאור והמשיך מיד אל קומת הקרקע, הספיק למלא שק ענק בקלסרים מודיעיניים, יומני תצפית, מפות וארבעה אקדחי 22־ F מהודרים עם קת מעץ. הכוח שפרץ למבנה נאסף ונספר בקומת הקרקע, ומרגע זה ועד ההגעה למסוקים שרביט ההובלה עבר להרצי הלוי. הוא קיבל דיווח חד וקצר מיזדי ומארבעת הצלפים שהקיפו את הבית, ונתן את הפקודה לכוח: יוצאים.

הם הספיקו לצעוד את המטרים הספורים שבין דלת הבית אל חומת החצר, כשקול סמוך של ירי הרעיש את הכפר המנומנם. הצלפים זיהו מיד את אחיו של מוסטפא דיראני, שמתגורר באגף השני של הבית הדו־קומתי, יורה ברובה ציידים מגושם אל תוך האפלה. בשלב זה הוא לא הצליח לזהות את הכוח שהצטופף מאחורי גדר האבנים, אך להרצי היה ברור שברגע שיתחילו בצעידה הם יתגלו. לא נותר להם זמן רב, במיוחד כאשר קולות הירי עוררו את הכפר. הרצי זכר את ההוראה של ברק – בלי ירי מיותר, פעולה כירורגית – ובמוחו הבריק רעיון.

הוא סימן בתנועות ידיים לארבעת הצלפים של הכוח, והם הבינו מיד והפעילו את ציין הלייזר שעל רובה הצלפים, מדביקים נקודה אדומה ומאיימת למצחו של דיראני האח. ליתר דיוק: ארבע נקודות אדומות ומבשרות רעה למרכז המצח. האח המבוהל חש שהקיץ עליו הקץ, ובחרדה מופגנת השליך את הרובה על הרצפה ונמלט לתוך הבית. גם את המשוכה הזאת הצליח הכוח לעבור בלי ללחוץ על ההדק, ובלי שום פגע. כמעט בלי שום פגע: רק למחרת בבוקר, עם שוך האדרנלין, הם יחלצו מגופם את כדוריות המתכת הקטנטנות שהתפזרו מתוך קליעי רובה הציד.

קולות חדשים החלו למלא את הלילה של כפר קסר נבא. שריקות רמות מבית לבית, קול של רכב הסוחט את דוושת הגז ומיד בולם בחריקה, ירי ספורדי בכל רחוב. הכפר קרוב לערנות מלאה, אך טרם הצליח להבין מה אירע והיכן. המרוץ אל מחוץ לכפר נעשה לחוץ, והאלונקה שעליה נקשר דיראני לא מקלה על ההתקדמות. הרצי צועד בראש, מדלג לפי הצורך בין התגנבות מבצעית לריצה אחוזת טירוף. חולם כבר על הרגע בו ייעלמו אל תוך הסבך החשוך של פאתי הכפר.

החלק החשוף של הציר כבר קרוב לסיומו, ולעת עתה קולות הירי והשריקות נעצרים ברחובות הסמוכים. הרצי כבר רואה את הסוף הטוב, כשלפתע תקרית לא צפויה מאיימת להחריב את המבצע כולו. עשרה מטרים מהם, מחוץ לדלת ביתה, אישה מקומית מזהה אותם ומתחילה לצרוח בקול מחריש אוזניים. הרצי רואה ועיניו כלות: בעוד כמה שניות הצרחות יגיעו אל הרחובות הסמוכים, ועשרות קנים יכוונו אליהם. ושוב היא כאן, אותה הדילמה.

עמנואל לא משאיר לו זמן רב להתלבט. בצעד בוטח הוא מתקרב אל האישה. האישה ההמומה נועצת בו מבט, מנסה להבין אם עליה לברוח על נפשה מפניו. אבל ההבעה של עמנואל שונה בתכלית. יש בה משהו סמכותי, מרגיע. משהו בה מתרכך כשהוא מתקרב, רוכן לעברה ולוחש על אוזנה בערבית מושלמת: "גברתי, את יכולה להיות רגועה". עיניה מבולבלות, היא עוד לא משוכנעת עד תום. והוא ממשיך: "הייתה כאן איזו בעיה, אבל טיפלנו בה. את יכולה לחזור לישון". האזעקה האנושית, שכמעט החריבה את כל המבצע, מסתובבת על עקביה וצועדת בדממה בחזרה אל הבית. הרצי מבליע חיוך ונזכר בסיפור שמספרים על עמנואל, שלא בפניו: אומרים עליו, על עמנואל, שאם היה נכנס לחדר אוכל של קיבוץ אקראי ופותח בשיחה עם אחד הסועדים, בביטחון מלא, בתוך כמה דקות היה משכנע את בן שיחו כי הוא מזכיר הקיבוץ.

חצי אנחת רווחה נפלטת מפיו של הרצי כשהם מגיעים אל הטרסות הסבוכות בפאתי הכפר. הוא מחליט לעבור לסוף הכוח כדי לוודא שאף לוחם לא נשאר מאחור בחסות החשיכה. מכאן נותרו להם כמה מאות מטרים של טיפוס תלול עד לנקודה בה ממתינים להם יזדי והרכבים. אבל הדרך ששטה להם בקלות מתחת לרגליים בהתגנבות אל היעד, נעשתה קשה פי כמה בהתקפלות אל הרכבים.

בדקות שעוברות התמונה מתבהרת לחמושים שמסתובבים בכפר. הם אמנם לא ראו את הכוח שמטפס בעלטה, אך מהעדויות שאספו הבינו שהקומנדו הישראלי צועד עם מוסטפא דיראני לכיוון הכיפה השולטת על הכפר. בחמת זעם בלתי מקצועית הם מתחילים לפזר צרורות של קלאצ'ניקוב על כל הגבעה. עמנואל וחבריו מטפסים בין מטעי הזית, ומתפללים שהקליע הבא, אחרי זה ששרק להם ליד האוזן, לא ימצא את דרכו אל גופם.

העלייה קשה, אפילו עבור לוחמים למודי קילומטראז' ומשקל כמותם. סולמות, שלל מודיעיני, פטישים, ערכות פריצה, טילי כתף ואלונקה עמוסת דיראני, כל אלה יחד עם ההליכה השפופה בינות העצים הסבוכים והטראסות הגבוהות, הפכו למאמץ קשה מנשוא. לא פעם נפל דיראני מהאלונקה, עד שבמאתיים המטרים האחרונים הוחלט לשאת אותו על כתפי הלוחמים. פתאום צעקה מוחרשת – "איי!" – שחר ארגמן נפגע מקליע ברגל.

הרופא בכוח רץ במהירות לשחר. איפה נפגעת? הוא שואל, ושחר מראה את חור הכניסה ברגל. כדור 7.62 שנורה מאחד הקלצ'ים בכפר פער פצע מדמם ומאיים. הדוקטור מוריד את המנשא מהגב, ומתחיל לחטט בתוכו אחר הציוד הרלוונטי. ואז הוא שומע קול מעליו: "השתגעת?" הרצי צועק, "עוד שתי דקות עיכוב וכולנו מתים פה. שים לו תחבושת וממשיכים". הכוח ממשיך להזדחל מעלה עם עוד לוחם שהופך מסוחב לנסחב. בקצב הזה, ההצלחה המזהירה עוד עלולה להסתיים באסון.

הרצי עולה בקשר, יש לו בקשה חריגה. בחפ"ק יושבים, מתוחים עד קצה, ראש אמ"ן, הרמטכ"ל וכל הקצונה הבכירה. מבקשים אישור להשאיר מאחורינו חלק מהציוד. התלבטות קשה. זה לא סתם שלל שייהנו ממנו המחבלים, זה ציוד ייחודי שעלול לגלות טפח מיכולות היחידה. אבל המטרה גדולה יותר, ובחישובי הנזק והתועלת הרצי מקבל אישור להשאיר מאחור את סולמות הטיטניום והפטישים. דחיפה אחרונה והם שבים לחיק הרכבים החם.

הלב של עמנואל רוצה כבר להתפוצץ משמחה וגאווה, אבל מוקדם מדי. עד שהמסוקים לא נוחתים בחיפה, דבר אינו סגור. הרכבים שועטים במהירות אדירה אל המנחת, בזמן שהמסוקים כבר עושים את דרכם לשם מכיוון הים. ופתאום – הילה של פנסי רכב מתגלה דרך המראות, מנסה להדביק את הכוח. "חזק על הגז", הרצי דוחק בנהג, אבל הרכב שרודף מאחור לא מרפה. המנחת כבר קרוב, הרצי מציץ במפה, אך הוא עדיין מתלבט: האם יספיקו להתקפל לתוך המסוקים בטרם ידביק אותם הרכב הרודף, או שעליהם לעצור ולהסיר את האיום?

"ליאור, עמנואל, בואו איתי. אנחנו נשארים כאן לארוב לרכב שמאחורינו עד שכולם יעלו למסוק", הרצי פוקד. רגע לפני שראה את הסוף, שוב עמנואל נשאב אל המתח הבלתי נסבל של הנסיגה. הם שולפים טיל לאו מהמנשא, ומסמנים ביניהם קו אדום שאם יחצה אותו הרכב ישגרו לעברו את הטיל. מאחור נשמעים כבר קולות הרוטורים של המסוקים. ליאור מסתובב, ומדווח על נחיתה של שניהם. הלוחמים, השבוי שאיתם ושני הרכבים נדחקים בזריזות לתוך תא הלוחמים הצפוף. עכשיו צריך להכריע: האם יספיקו להמריא בטרם הרכב יגיע, או שממש לקראת תום המבצע תסחט יד צה"לית את ההדק בפעם הראשונה. "קדימה, מתקפלים", הרצי מחליט. כשזוג הפנסים מתקרב והופך לרכב לבן שקנים מבצבצים מחלונותיו, שני המסוקים כבר מפנים את חרטומם דרומה ונעלמים אל וואדי איברהים.

בלי רון ארד

הרפסודה שבה מים העצב הגדול, והיה בה מקום לעוד אדם. אבל הוא נותר פנוי. עמנואל התמלא תחושת סיפוק. הוא נשם לרווחה כשהמסוק נחלץ מהטיסה המטלטלת בוואדי ונסק להמשך שיוט נעים עד לבסיס חיל האוויר בחיפה. הוא חייך בגאווה כשהרמטכ"ל בכבודו ובעצמו, אהוד ברק, המתין להם במנחת המסוקים בקולֶה בהצדעה. גם כששמע את קריין החדשות מדווח על חטיפתו של איש חיזבאללה מוסטפא דיראני מביתו בלבנון, בפעולה אמיצה של סיירת מטכ"ל, לא כבש את התלהבותו. אבל תחושת ההחמצה, הכישלון האישי הנסתר בתוך תהילת ההצלחה המוחצנת, קיננה בתוכו.

רון נשאר שם.

אחרי שספרו פעם ועוד פעם את הכוח, ווידאו שכולם על המסוק, החלו החיוכים הראשונים להתפשט על פני הלוחמים. גם עמנואל ושרון חזרו מאווירת הרצינות הטוטאלית אל שגרת העליצות האופיינית להם. נו, מה הבאת בשק? עמנואל מתעניין. שרון פותח לראווה את השרוך, כשהוא מספק הצצה נדיבה לחברו לספסל. הקלסרים והחומר המודיעיני לא היו אלה שעניינו את עמנואל. את אלה מעבירים כמות שהם לאמ"ן. אבל ארבעה אקדחים מהודרים, קניהם מצופים כסף וקתותיהם עץ מלא, משכו את תשומת ליבו ובחיוך שובב הוא תחב אחד מהם למנשא הגב שלו.

בבוקר שבת הם חזרו למחנה סירקין, לקול תשואות תומכי הלחימה שנותרו בבסיס. חריג ומסנוור היה אור הזרקורים עבורם, אך נעים. את עשרות הפעולות שביצעו בהצלחה במדינות אויב נאלצו לשמור בסוד בינם ובין עצמם, ופתאום פעולה הירואית שהשתתפו בה מדוּוחת למחרת בכל תחנות הרדיו. עמנואל, שומר השבת, נאלץ להמתין עד צאתה כדי ללכת ולהתפאר בפני החבר'ה. אך יצאה השבת, טס ל'אתנחתא' הירושלמית ושִחזר את סיפור הגבורה לאוזניהם הצמאות של החברים.

טלפון שקיבל משרון למחרת, ביום ראשון, הצליח לנעוץ לרגע סיכה בבלון האופוריה. "הם רוצים את האקדח", לחש לו. באותם ימים, נטילת מזכרות ממבצעים נחשבה למעשה של מה בכך. כמעט בכל בית של לוחם מטכ"ל מאותן שנים ומהקודמות להן, ניתן למצוא מזכרת שכזו. הלוחמים, שידעו כי גורלם של חפצים סמליים כאלה הוא מסגור בתוך קופסת זכוכית והענקה לראש אמ"ן או לרמטכ"ל לצורכי יחסי ציבור עתידיים, לא חששו ליטול אותם לעצמם. אבל הטלפון משרון הצליח להלחיץ את עמנואל. "אני מטפל", הודיע לו, ורץ לקבור את האקדח הכסוף בחלקת קרקע סמוכה. בחסות הבהלה הוא טומן אותו פשוט כך – ללא עיטוף, ללא סימון, ללא תיעוד.

לוחם, איש משפחה ומנהיג

לאחר שלוש שעות, לקראת סוף הפגישה, אחרי ששתקה לכל אורכה, סילביה – אמא של עמנואל מורנו – ביקשה את רשות הדיבור. "עמנואל לא היה מיוחד", היא אמרה לנו. "יש עוד הרבה עמנואלים כמותו שמובילים חיילים, מסכנים את חייהם ותורמים לעם ישראל. זה דור כזה, שונה מהדור שלנו. אני רוצה שכל אחד, ולא משנה מי הוא ומאיזה מקום הוא בא, שיקרא את הספר הזה, יקבל כוחות להיות עמנואל כזה". אילן, בעלה, הנהן: "היא צודקת, האשה תמיד צודקת", וכולם פרצו בצחוק.

עם הציווי הזה יצאנו מסלון ביתה הפשוט של משפחת מורנו בבית הכרם, למסע מופלא שלא יכולנו לשער בנפשנו. פגשנו רמטכ"לים וקציני חימוש, ראשי ממשלות ומורים בבית ספר, חברים לפלגה וחברי ילדות. בכולם עמנואל נגע, כולם פתחו בפנינו שער רחב כשרק שמעו את שמו.

משיחה לשיחה – בסך הכל שמונים ראיונות – התעצבה לנגד עינינו דמותו של עמנואל. מרהיבה ביופיה, אך גם מורכבת ודרושה פיצוח. צללנו דרך הסיפורים אל ימי הנערות בשכונת העולים, אל ההכשרה התובענית בסיירת מטכ"ל, אל המבצעים המזהירים בלב שטח האויב, אל תקופות של תהיה וחיפוש, אל האהבה הגדולה של חייו ואל הפרויקט המודיעיני הייחודי שהקים בעשר אצבעות וזיכה אותו בצל"ש ראש אמ"ן.

אנחנו גאים מאוד בספר שיצא מהמסע הזה: "עמנואל מורנו – המעט שניתן לספר". יש בו מבצעים מסמרי שיער שנחשפים לראשונה, לצד רגעים אנושיים ומרגשים של גיבור גם בחייו הפרטיים. במהלך העלילה נבנית, בסבלנות ועדינות מרובות, דמות שלמה מורכבת אך נוגעת ללב, של לוחם, איש משפחה ומנהיג. מקווים ומתפללים ששנתיים אחרי שיצאנו מסלון ביתם של אילן וסילביה, הספר שנולד יעצב דור חדש של עמנואלים.

טל ויוני

השארת תגובה