אביגדור קהלני משחזר את הרגעים שלא ישכח

חמישים שנים לאחר הקרב ההירואי שהוביל במלחמת יום הכיפורים, גיבור ישראל אביגדור קהלני מתאר בראיון מטלטל לשניאור ובר את החוויות שנצרבו בזכרונו ומתייחס לקרע העמוק במדינה

אביגדור קהלני, צילום: ארכיון צה"ל
אביגדור קהלני, צילום: ארכיון צה"ל

כשפוגשים את גיבור ישראל אביגדור קהלני, קשה לזהות על פניו את החוויות המטלטלות שעברו עליו במלחמות ישראל. החיוך הביישני שלו לא מסגיר את הקרבות ההירואים שהוביל  פעם אחר פעם. הגבורה המדהימה שלו בשדה הקרב שהצילה מאות אלפי יהודים, הפכה אותו לדמות אגדית בישראל, אבל הוא בוחר להישאר צנוע ועניו.

אביגדור קהלני, נושק לגיל גבורות – לאורך ימים ושנים טובות – והוא בן אדם שמח. המלחמות העקובות מדם, החללים והנעדרים בקרבות הרבים שבהם נטל חלק אקטיבי, עיצבו את אישיותו אבל לא המיתו את שמחת החיים ולא פגמו ברוחו הטובה תמיד. ההילה שמרחפת מעליו מדביקה אליו אנשים וכולם מתקבלים בסבר פנים יפות.

חשוב לקהלני לשדר לכל אורך הדרך אמונה וביטחון בבורא עולם ואופטימיות. אווירת הנכאים שהשתלטה על המדינה, האיומים וההפחדות שצצות חדשים לבקרים בידי מי שמבקשים להמיט אסון על כולנו בשם ההגנה על הדמוקרטיה כביכול, אינם מחלחלים אל מי שכבר ראה הכל.

נדיר למצוא אנשים ששמם נישא ביראת כבוד בעודם בחיים. קהלני הוא מהאנשים הבודדים שהפך לדמות אגדית ונערצת כבר בחייו. בשנים האחרונות הונצח שמו ברחובות שונים בערי ישראל, בכיכרות ובגינות משחקים. "ההחלטה לקרוא לגינה על שם אדם שעודו בחיים היא החלטה שיש בה המון אומץ. כולנו היינו רוצים להשאיר עקבות במקום שבו חיינו", הוא אמר על עצמו.

קהלני הפך לאגדה ישראלית כבר במלחמת ששת הימים כשהוא נלחם בקרבות השריון הקשים מול הצבא המצרי, נפצע קשה, וקיבל את עיטור המופת. שש שנים מאוחר יותר, אביגדור קהלני השתתף בקרבות הבלימה העקובים מדם בעמק הבכא, קרבות שבעקבותיהם קיבל את עיטור הגבורה.

כשהסתיימה מלחמת ששת הימים, שררה בישראל אופוריה מתעתעת. הניצחון שיכר את החושים של כולם, ובדרגים הגבוהים התמכרו לשיכרון הכוח. תחושת 'כוחי ועוצם ידי' הביאה לאסון שהשלכותיו מורגשות עד עצם היום הזה. בחלק מהמקרים, הפצעים הקשים טרם הגלידו.

בערב ראש השנה תשל"ג, עשרה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוקפץ חלק מגדוד 77 של חטיבה 7 של חיל השריון לרמת הגולן. מפקד הגדוד, אביגדור קהלני, עמד על גג ביתו בנס ציונה בשעות לפני הצהריים ועסק בתיקון רעפים. פקודה שיצאה מהמטה הכללי הקפיצה את הגדוד שלו לרמה. בדיעבד, הסתבר כמה קריטית היתה ההחלטה הזו לעתידו של עם ישראל.

ההקפצה של הגדוד באה לאחר דרישתו וטרדתו הגוברת של מפקד פיקוד הצפון, אלוף יצחק חופי, שקיבל התרעות מקצין המודיעין שלו על הכנות סוריות למלחמה ועל צבר של סימנים מעידים לכך. התרעות אלו באו על רקע חילוקי דעות בין קצין המודיעין של פיקוד הצפון, חגי מן, לחטיבת המחקר של אגף המודיעין.

שר הביטחון, משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר היו מודעים לצעדים החריגים שנוקטת סוריה, ואף היו מוטרדים מהם – עד כדי עלייתו של דיין לסיור דחוף ברמת הגולן בערב החג. למרות כל אלו, ניצבה עמדתו הנחרצת של ראש אגף המודיעין, אלוף אלי זעירא, שלא צפויה מלחמה.

בזמן שקהלני וגדודו שועטים בשטחי רמת הגולן, עם ישראל נערך לחג ללא דאגה משמעותית מהתרחשות בגבול הצפון, והסימנים המעידים שהחלו להצטבר למלחמה נשכחים. המנהיגים הבטיחו שקט, המצב הכלכלי היה חיובי מאד והמשק הישראלי היה בסימן אופטימיות והתרחבות.

קשה לתאר את עוצמת העיוורון שאחזה במנהיגות הישראלית. שמעו סיפור: במהלך חריג, מגיע חוסיין מלך ירדן לפגישה חשאית ודחופה במתקן של המוסד, ומעביר לראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, התרעה אישית על כוונת מצרים וסוריה לפתוח במתקפה אם לא תחול תזוזה מדינית משמעותית. רוב בכירי אמ"ן ורוב שרי הממשלה מודרו מהפגישה גם זמן רב לאחר קיומה. גולדה, שהוטרדה מההתרעה המלכותית, בדקה עם שר הביטחון דיין, שבדק עם הרמטכ"ל שבדק באמ"ן, וכולם מיהרו להרגיעה: לא צפויה מלחמה.

ב-4 לפנות בוקר, ימים ספורים לפני יום הכיפורים, סא"ל חגי מן מתריע בפני מפקדו על ידיעה שקיבל "מתחת לשולחן". תוכן הידיעה: "מלחמה מחר בבוקר". הסורים נערכים ללחימה. מפקד פיקוד הצפון הורה על העלאת מצב הכוננות בגזרתו, ודרש מאגף המבצעים שלו שיקפיץ לרמת הגולן באופן מידי את חטיבת החי"ר המשוריינת שהייתה באותה העת בתרגיל במחנה "פילון". על דרישה זו ננזף מפיו של ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין. חמישה ימים לאחר מכן, בשעות הצוהריים, פרצה המלחמה.

בנחישות וגבורה נדירים הצליח קהלני לארגן טנקים מיחידות שונות, והוביל אותם לקרבות בלימה נגד הסורים, שהיו כאמור בעדיפות מספרית. על פי צה"ל, קהלני העמיד כ־150 טנקים מול כ־500 טנקים של האויב לקרב אבוד, שבמהלכו הסתער על הסורים. לימים הוא אומר שהיה מעדיף למות מאשר לחיות עם הבושה של ההחלטה לא להסתער.

בשעה שהתותחים סביבו רעמו והוא נלחם בעור שיניו בצבא האויב האימתני שניצב מולו, איבד קהלני את אחיו, עמנואל (שזכה לעיטור המופת), ואת גיסו, אילן שמעיה, השם יקום דמם. קהלני לא קיבל את ההודעה על כך עד לתום הקרבות.

בנימוקים להחלטה לעטר אותו בתואר 'גיבור ישראל', מתואר כיצד הצליח בסייעתא דשמיא להכריע את הקרב ולהציל את המדינה מסכנה מיידית: סא"ל אביגדור קהלני פיקד על גדוד-טנקים בקרבות מלחמת יום הכפורים ברמת-הגולן. במשך 4 ימי-הבלימה, פעל בגזרת קוניטרה והר חרמונית. בהמשך גדל מספר המפקדים והטנקים שנפגעו ברמת-הגולן, וחלק מהעמדות נכבשו על-ידי האויב הסורי, שהגיע למרחק של עשרות מטרים בלבד מכוחותינו.

קהלני נשלח מאזור אחר של הגזרה עם קומץ טנקים, להחליף יחידה אשר נלחמה כל הלילה ונאלצה למלא תחמושת ולהתארגן מחדש. הוא מונה למפקד הגזרה, והוטל עליו לפקד על שארית הטנקים שנותרו באזור.

סא"ל קהלני נע בראש הכוח, כשהוא נתקל ב-4 טנקים סוריים, ממרחק של כמה עשרות מטרים, והשמידם. אז ארגן את כל הטנקים שנשארו בגזרה ואשר היו שייכים ליחידות שונות וזאת תוך לחץ רצוף והתקדמות כוח סורי בעדיפות מכרעת.

בשלב זה מציינים בנימוקים את אומץ ליבו שהכריע את הקרב: קהלני, בכושר מנהיגותו ואישיותו, נתן דוגמה אישית לחייליו, שהיו על סף שבירה. הוא הסתער ראשון, עם עוד אחד מהמפקדים הכפופים לו, על האויב הסורי. הכוח כולו נע אחריו והצליח לכבוש מחדש את העמדות הסוריות השולטות, שהוו עמדות-מפתח לגזרה כולה. לאחר כיבושן של עמדות הירי מחדש – הושמד הכוח הסורי, שמנה עשרות טנקים, וההתקפה האחרונה על רמת הגולן נשברה.

"במעשיו אלה מנע את פריצת החזית בגזרה הצפונית של רמת-הגולן. סא"ל קהלני גילה מנהיגות מופלאה וגבורה אישית בקרב קשה ומסובך, אשר תוצאותיו שינו את פני המערכה ברמת-הגולן. על מעשה זה הוענק לו: עיטור הגבורה אייר תשל"ה מאי 1975, שמעון פרס, שר הבטחון". את התחושות והלקחים מאז הוא מנסה להנחיל גם היום.

במרוצת השנים, עוטר קהלני בכל עיטור אפשרי במדינה. הוא בעל עיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים, עיטור המופת ממלחמת ששת הימים, ועיטור הנשיא על תרומתו למדינת ישראל.

הקריירה הציבורית שלו עשירה למדי. הוא כיהן כתת-אלוף בצה"ל, כחבר הכנסת מטעם העבודה והדרך השלישית (שאותה הקים ועמד בראשה) וכן השר לביטחון פנים. בנוסף כיהן כיו"ר האגודה למען החייל, כסגן ראש העיר תל אביב וכראש האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון.

חמישים שנים אחרי שראה את המוות מול העיניים וניצב בגבורה בחזית קשה מול האויב האכזר, קהלני משחזר בשיחה מרגשת וסוחטת דמעות את הרגעים המטלטלים שבהם צעד בגיא צלמוות, מעלה זיכרונות מפעימים משדה הקרב ומשתף אותנו בתחושותיו לנוכח השסע בישראל כיום.

הקול שלו מהדהד ומשמעותי עבור רבים בעם ישראל שרואים בו סמל ומופת. בחודשים האחרונים, עם פרוץ הסערות וקריאות המרד המסוכנות בשל הרפורמה במערכת המשפט, הפך קהלני לאור בחשיכה. בעוד בכירים בצה"ל בעבר ובהווה העדיפו לשתף פעולה עם הניסיונות להחריב את המדינה על יושביה, מי בתמיכה באקטיבית ומי בהסכמה שבשתיקה, קהלני השמיע אמירות ברורות בנושא.

לאורך השנים, גילם קהלני באישיותו דמות ציבורית יוצאת דופן, בעל עמוד שדרה ערכי ויהודי. בנחישות שמאפיינת אותו, ידע קהלני לעמוד איתן מול רוחות זרות שנשבו בישראל, שמטרתן היתה לשנות את פני המדינה, לטשטש את הזהות היהודית וערכי התורה הקדושה ולהחדיר השקפת עולם משובשת.

בראיון המיוחד ל'קו עיתונות' לציון חמישים שנים למלחמת יום הכיפורים, קהלני מותח ביקורת חריפה על תופעות הסרבנות שפשטו בצה"ל בתקופה האחרונה מאז ההכרזה על רפורמה במערכת המשפט.

50 שנה אחרי, מה הלקח המרכזי שלנו ממלחמת יום כיפור?

הלקח המרכזי הוא שאנחנו עדיין בודדים פה במזרח התיכון, ושסביבנו נמצאות מדינות שמנסות וינסו להשמיד אותנו, ולא לעולם חוסן ואם אנחנו לא נגן על עצמנו איש לא יגן עלינו, היום יותר מתמיד, תחושתי, אין לסמוך על אף אחד בעולם רק על עצמנו.

אנחנו עמדנו במבחן קשה מאוד, כמעט איבדנו את המדינה שלנו. ואני חושב שהלקח המרכזי הוא להמשיך להיות עם עיניים פקוחות ואוזניים כרויות ולבחון מה קורה בצד שני, ולהמשיך להתחמש ולהתחזק בכדי שנוכל להמשיך לעמוד בכל מאבק עתידי, ואין לי צל שום ספק שיהיה.

אחרי 50 שנים שעדיין מעלים זיכרונות ומציפים דברים, זה אומר שהמלחמה הזאת הטביעה את חותמה על קיומו של העם היהודי כאן בארץ, ועצם זה שעדיין כותבים ספרים ועדיין הסוגיות סביב המלחמה עולות, זה מראה שהלחי שלנו עודנה אדומה מאותה סטירת לחי שקבלנו ב-73, אני רואה את זה בצד החיובי של העניין. אנחנו לא יכולים להחזיר את הגלגל אחורה אבל אנחנו עדיין יכולים לראות שהדבר עדיין מציק לנו ואנחנו עדיין לומדים לקחים מאותה מלחמה ארורה שנפלה עלינו אז.

מהו הרגע שהכי נצרב אצלך בתודעה ממלחמת יום כיפור?

יש כמה רגעים. רגע אחד של הפתיחה באש שלהם. שהיא די הפתיעה, בכמות של מטוסים וארטילריה. היה רגע שפתאום אתה מקבל פטיש של עשרה קילו על הראש שלך, ואתה מבין שכל דרכי פעולה אפשריות שאמרו לך שיהיו, לא יהיו וקרה המצב החמור ביותר – מלחמה.

דבר שני, אני חושב שהקריטיות, היה רגע ביום שלישי בבוקר. בתשעה בחודש, שבו המשימה של הגדוד שלי היתה לבלום אותם, היינו ביחסי כוחות של טנק אחד שלנו מול עשרה שלהם לערך, והייתי צריך להנהיג את האנשים לעמדות, לראות את הפחד, כולם שקשקו והיו עייפים מאוד, אחרי ארבעה ימים שבקושי אכלו ושתו, אבל ניצחנו בכוחות שלא כל כך ברורים מאיפה.

אין לי שום ספק שהקב"ה היה מעלינו, השגיח עלינו ונתן את הכוחות. ודמה לי שמי שהצליח זה לא הטנק הישראלי אלא רוח הלחימה של הלוחמים הישראלים.

יחסי הכוחות בינינו לבינם היו טנק מול שמונה ועשרה טנקים שלהם, יחסי כוחות לא סבירים. בקטע שבו הייתי צריך להוביל את ההסתערות על הגבעה כדי לתפוס את כולם למטה כמו שתפסנו אותם, אני היחידי שידע את התמונה, התפללתי לאלוקים כפי שלא התפללתי מעולם, אמרתי אלוקים אלוקים אני יודע שאתה רואה אותי כרגע ותעשה רק שאני אצליח לעלות על הגבעה לפניהם.

כשעלינו לפניהם וכל העמק היה שחור הם הגיעו כבר חמישים מטר מאיתנו, אם הם היו עולים על הגבעה כבר לא היינו יכולים לעלות מבחינה טקטית אין פתרונות לדברים האלה. וירינו כמו מטורפים. אין פה ספק שהוא היה שם, הוא ראה והוא נתן לנו את היכולות האחרונות שלנו. אם לא היינו עם מאמין וכל הדברים האלה מסביב אז סביר להניח שיכול להיות שלא היינו מחזיקים מעמד.

האמנת שתיחלץ בחיים מהקרב הזה?

ישבתי על הטנק ויכולתי להנהיג את האנשים שלי. זה לא היה קל, הייתה בעיית מנהיגות קשה מאוד. הייתה לי תחושה שהפגז הבא יפגע בי ויחתוך אותי לשניים. הרגשתי את המוות נוגע בי, כי הוא פגע בטנק הזה ובטנק הזה ונהרגו הרבה מאוד לוחמים, ומי שמסתער אל תוך האש בהחלט חש את זה. הייתה לי תחושה שעוד רגע אחד הפגזים יפגע בטנק שלי.

אני למוד מלחמות, במלחמות ששת הימים הטנק שלי עלה באש ושניים מהצוות שלי נשרפו למוות, הייתי שנה בבית חולים. אז כן, אתה חש כאילו המוות פוגע בך אבל עדיין לא מפרק אותך. לא יכולתי לומר אני יוצא מזה בשלום.

אמנם המחיר היה נורא והמלחמה היתה קשה, אבל בסוף היה כאן ניצחון.

היה ניצחון גדול. גם בסיני, 101 קילומטר מהעיר רמת הגולן, כ-35 קילומטר מדמשק. הניצחון היה גדול. אבל הכאב של איבוד לוחמים, 7,000 פצועים, 2654 הרוגים, למרות שבמלחמת השחרור נהרגו 6,000 שזה היה אחוז אחד מכל התושבים, אבל עדיין התמונות של ששת הימים שהיו לנו בראש כל הזמן, שהרגשנו כל יכולים, פתאום המהפך שהם העזו לתקוף אותנו. בתודעה שלנו זה לא היה.

אבל סטירת הלחי הזו שקיבלנו, בראיה היסטורית, כשאתה מסתכל עליה בסה"כ זה סטירה שהביאה בריאות לעם היהודי, כי אם היא היתה מתרחשת עוד שנה שנתיים אני לא בטוח שהיינו מסיימים את המלחמה עם התוצאה הזו.

האם אתה חושב שלמדנו את הלקח מהקונספציה הזו?

דווקא לפני המלחמה, ואולי זה הסיפור המרכזי של המלחמה, היה את העניין הזה של 'כוחי ועוצם ידי'. היו רבים שהרגישו או ידעו שהולכת לפרוץ מלחמה ולמעלה סרבו להכיר בזה.

אבל למפרע, אחרי המלחמה שינינו את כל המערכת, שינינו את הצבא, כל מערכת המודיעין קיבלה תנופה חדשה. בסוף זו החלטה של בן אדם, צריך לזכור את זה. צריך להביא את הבנאדם שלא יטעה בקבלת ההחלטות. אבל היתרון היום הוא שזה לא אדם אחד שינווט את כל המערכת, יש הרבה מאוד גופים שבאים לתת את המילה שלהם בקבלת ההחלטות.

בא נדבר קצת אקטואליה. כשאתה רואה את המצב במדינה ואת כל מה שעברנו בחודשים האחרונים, מה אתה חושב?

תראה, אני הייתי בפוליטיקה מספיק זמן. אני לא חש צורך בפוליטיקה. אני יודע רק דבר אחד: שלטון מחליפים בבחירות. אם הם רוצים להחליף את זה, זה בסדר גמור, יש בחירות, יש דמוקרטיה, יש כנסת ישראל. מהבחינה הזו, אני נאבק כנגד התופעה הזו שנקראת סרבנות, יש אנשים שיחליטו כביכול שאני לא מכיר אותם כי הם מסתתרים מאחורי כל מיני כותרות, אבל יש כאלה שאומרים שהם יסרבו, מסרבים, לא יתגייסו. אני שומע את הקולות.

אני יוצא בהתקפה חזיתית ואומר שאני חושב שאין לאף אחד זכות במדינה הזו לא לשמור על המדינה. שלטון מתחלף, שלטון הולך, שלטון בא. פוליטיקאים מתחלפים. אבל מדינת ישראל אחרי שבנינו אותה לא יכולה להיות נתונה לחסדיהם של כל מיני אנשים שפתאום מתעצבנים על השלטון ומחליטים לא לשרת.

אין לאף אחד מאיתנו זכות לבוא ולהגיד 'אני הולך להרוס את המדינה הזאת'. כשאתה הורס את המדינה, אתה גם הורס לאלה שנמצאים במחנה השני, לא רק לעצמך. ובשם מה? בשם הדמוקרטיה, שאף אחד לא יודע לכמת אותה. יש איזו נוסחה מתמטית מתי אתה דמוקרטיה ומתי אתה דיקטטורה?

יש קבוצות במדינה שלנו שהחליטו לבדל את עצמן מתוך העם. ואני על הסף – לא מקבל את זה. בשום אופן לא. יש הרבה יוזמות כאלה כבר שנים. עושים רשימת אלופים נגד, אלופים בעד, תתי־אלופים נגד, שריונרים בעד. טייסים בעד, טייסים נגד, וכן הלאה.

בתפיסת עולמי אני ממש לא מקבל את זה. אני חושב שברגע שירדת מהמדים, אתה ככל אזרח. זה שמגדל תרנגולות בגבול הלבנון וזה שעובד בחקלאות בערבה, לפי דעתי הם אותו דבר; גם שומר שער בבית ספר – הקול שלהם אותו דבר. ואם יש פה מישהו שיצא ויגיד 'אנחנו…' מה הוא משדר? אנחנו קבוצת עילית מסוימת, של טייסים, של שריונרים, של אלופים ותתי־אלופים, ואנחנו מתנגדים. אנחנו הסמן הימני של החברה, ומכאן נא תשומת ליבכם שתקשיבו לנו. ואת זה אני לא מקבל.

חייל מילואים הוא חייל וטייס מילואים הוא טייס. הוויכוח הפוליטי לא יכול להיכנס לתוך הצבא, וצריכים לחתוך את זה מיד. המדינה היא אחת והמבחן שלה זה לא מה שאומר הפוליטיקאי ברדיו, אלא מה יעשה מי שלוחץ על ההדק.

איך אתה מתייחס לזה שמנכסים את מלחמת יום הכיפורים למחאה נגד הרפורמה?

מלחמת יום הכיפורים היא טראומה בלב האומה. עכשיו, כשאתה רוצה להמריא מהטראומה, זה נותן מעין לגיטימציה, כי 'אני הייתי ביום הכיפורים'. במובן הזה, הם כאילו מנכסים. יש לי כבוד אליהם, אבל לקחת טנק…? יש פה שני היבטים. אחד, אתה לוקח את הטנק ולא שאלת אף אחד. אבל יותר מזה: אתה לוקח טנק – לאן? להסתער על כנסת ישראל עם טנק בסמליות הזאת? על כנסת ישראל, מעוז הדמוקרטיה? אתה הולך לשים טנק, להעמיד אותו ולכוון את התותח אל כנסת ישראל?! על מה אנחנו מדברים? הם אומרים: 'אנחנו באים לשמור על הדמוקרטיה'. אז איך אתה שומר על הדמוקרטיה אם אתה מכוון טנק סמלי עם התותח לעבר כנסת ישראל?

איך לדעתך צריך להתייחס לקריאות למרד ולסרבנות?

אסור שזה יהיה בכותרות, צריך לקרוא לאנשים לשיחות, כי יכול להיות שאם יצאו אנשים בהכרזות חד צדדיות להעיף ולזרוק וכדו', זה קל לומר על גבי עיתון, רדיו או טלוויזיה, אבל בסוף צריך להביא את האנשים למנהיגות, צריך להביא את האנשים שלא לצעוק כנגד הממשלה בעידנא דריתחא ולשרוף את כולם באותה האש.

צריך לעשות את זה בזהירות, אני לא בעד עשיית כותרות, אני בעד שיחות עם אנשים ולחץ ציבורי שתורם להבין שזה לא יתקבל על הדעת. אני גם מאמין בתוך תוכי (אם כי לא הייתי סומך על הדבר הזה), שביום פקודה כולם יתגייסו ולא יהיה מצב כזה שבו טייס ישב בבית וישחק בשעה שאבא שלו בבית אבות והילדים שלו בבית ספר. אף אחד לא יכול להרשות לעצמו את זה. אבל צריך להיות מודעים לנושא הזה וצריך להתכונן לדבר הזה. זהו. אני מקווה שהשכל הישר יחזור לכולנו.

בעבר שימשת כשר לבטחון פנים. מצב המשילות במדינה בשפל. איך אפשר לשפר את המצב?

תראה, זה לא עניין של המשטרה, לסדר את זה לבד, צריך שיהיו עשרה חכמים. אחד מהמוסד, אחד מהשב"כ, אחד מבתי המשפט, אחד מהחינוך ואחד מהרווחה שיוכלו לשבת יחד בשולחן אחד, ולקבל החלטות. שיפעלו לשנות את החוקים במדינת ישראל על מנת שיתאימו.

אי אפשר להשאיר את החוקים האלה שקושרים את הידיים לשוטרים. בסופו של דבר אנחנו פוגעים בעצמנו. אנחנו יורים לעצמנו ברגל. עכשיו כבר הגענו לנקודת שפל, אם לא נשנה את התפיסה תהיה לנו פה מדינה במצב מסוכן.

השארת תגובה