סיום שנה הוא זמן טוב לקחת פסק זמן קצר ולנסות לסכם את השנה החולפת, ובישראל, מדובר כמעט תמיד בשנה עמוסה וצבעונית, רוויית אירועים – לטוב ולמוטב. קל וחומר בשנה שחלפה, שנה בה כותרת רדפה כותרת, טרם יבשה הדיו על פרשנות אחת וכבר היא הוחלפה באחרת. שנה שהתחילה בעיצומה של מערכת בחירות ארצית קשוחה ודרמטית, ומסתיימת בעיצומה של מערכת בחירות מוניציפאלית מורכבת ומותחת. שנה שהיו בה גל טרור מדמם וכמעט מלחמת אחים פנימית, היו בה גם העברת תקציב מדינה והעברה מצומצמת של תחילת הרפורמה המשפטית. שנה שחווינו בה סערות ומשברים, עימותים ומאבקים.
לא ננסה לסקור בשורות הבאות את מכלול האירועים שהתחוללו השנה, וגם לא נעסוק בהכרח בכל מקרה נקודתי, לכן הותרנו בחוץ אירועים כמו מינוי הרמטכ"ל הרצי הלוי, רעידת האדמה החמורה בטורקיה או השקת הרכבת הקלה בגוש דן. במקום זאת, נתמקד באירועים בעלי השלכה פוליטית, ננתח בפרספקטיבה של סוף שנה כיצד הם השפיעו על מדינת ישראל וכיצד הם עשויים להמשיך ולתת את אותותיהם גם בשנה הבעל"ט.
ב' חשוון: העברת שדה הגז ללבנון
האירוע הראשון שנבחר, נתפס בשעתו כאירוע שולי למדי, מסוג האירועים שמהווים כלי נשק ביד האופוזיציה בבואה לנגח את הממשלה, אבל הציפייה ההגיונית היא שהם ישקעו במהרה בתהום הנשייה, בוודאי במדינה עמוסת אירועים כשלנו. במבט לאחור, נראה כי האירוע הזה סימל יותר מכל את המעבר בין שתי הממשלות שהיו כאן השנה ואת ההתייחסות וההתנהלות של הייעוץ המשפטי לממשלה בנוגע לפעולותיה של כל אחת מהן. אפשר לומר שזה היה האירוע המשמעותי האחרון בו היועמ"שית הייתה עדיין שקועה בתרדמת חורף.
אנחנו מדברים כמובן על חתימתו של לפיד והסכמתו לוויתור ישראלי על שדה הגז השנוי במחלוקת בין ישראל ובין לבנון, והעברתו באופן מלא לידי מדינת החסות של נסראללה. אירוע שהתרחש בתחילת חודש חשוון, אבל עודנו מוזכר באופן קבוע על ידי הממשלה הנוכחית ונציגיה, בכל פעם שהם מלינים על האיפה ואיפה המשפטית שהם סובלים ממנה.
האירוע ייזכר גם בגלל הפנינה הבלתי נשכחת של לפיד על המניע בגללו לא הניח את ההסכם להצבעה בכנסת, אף שהוא נחתם בממשלת מעבר – בניגוד להמלצות המשפטיות המקובלות שלא לנקוט צעדים משמעותיים וחד צדדיים בתקופה כזו, וזאת "לאור ההתנהגות המופקרת של האופוזיציה". תיזכר גם המלצתם של 'לשעברים' רבים במערכת הביטחון שהתייצבו אוטומטית להגנת ראש ממשלת המעבר (כן, לכולנו היה דז'ה וו בהמשך השנה…), והבטיחו שההסכם ישיג לנו שקט ממושך בגבול הצפוני, הבטחה שהתבדתה כבר לאחר חודשים אחדים.
ז' חשוון: הבחירות לכנסת ה-25
זה היה, וכנראה גם עודנו, האירוע הפוליטי המשמעותי ביותר השנה בישראל, ולאור העובדה שהבחירות הללו הביאו לסיומן (בינתיים, לפחות) של חמש מערכות בחירות רצופות, באמצעות הקמתה של ממשלת ימין יציבה – אפשר לומר אולי שמדובר באירוע הפוליטי החשוב ביותר מאז 2018.
ים של מלל כבר נשפך על הבחירות עצמן ועל הניתוח לשעתו, אנחנו – כאמור – מתמקדים בעיקר בהיבטים שיש להם השלכות לטווח הארוך יותר, כאלו שהשפיעו על המשך השנה וישפיעו גם במגמות עתידיות. נדמה כי יש לפחות ארבעה היבטים כאלו: (אי) אמינות הסקרים, הגידול הדרסטי בהצבעה הערבית, הפיצול בשורות השמאל והכמעט פיצול הפנים חרדי.
תחילה לסקרים: אף סקר שנערך בשנה שקדמה לבחירות, וגם אף מדגם בליל הבחירות, לא צפה את התוצאה הסופית של שישים וארבעה מנדטים. היחיד שהעז להצביע על מגמה של רוב לממשלת ימין היה מומו פילבר ומכון הסקרים 'דיירקט פולס', שקנה לו מקום של כבוד בשנה האחרונה. אף אחד לא העלה בדמיונו מצב בו מחצית הקואליציה מורכבת ממפלגות חרדיות ודתיות, ומחצית מחברי הממשלה חובשי כיפה (או שביס, במקרה של השרות עידית סילמן ואורית סטרוק). הסקרים פספסו בענק, ומאז נדמה שהם כמעט איבדו את משמעותם, למרות האובססיה הכמעט שבועית של ערוצי התקשורת להזמין סקר אחרי סקר.
ההיבט השני הוא ההצבעה במספרים עצומים בחברה הערבית: 511,399 מצביעים לשלוש המפלגות הערביות, שאחת מהן (בל"ד) הייתה רחוקה רק רבע אחוז ממעבר של אחוז החסימה והגדלת הכוח הערבי לשיא של כל הזמנים (14 מנדטים). רק לסבר את האוזן, מדובר בגידול של יותר ממאה אלף קולות ביחס לבחירות לכנסת ה-24, גידול שמוסבר בחלקו כתוצאה מהפיצול ונהירתם של מצביעי בל"ד הזועמים לקלפיות, אך גם בהיבט של רצון הולך וגדל בחברה הערבית להשפיע על הנעשה כאן – אולי כתוצאה מאירועי שומר החומות ואולי התיאבון נפתח בעקבות השותפות של מנסור עבאס בממשלת בנט-לפיד.
אם יש השלכה אופרטיבית שחייבת להיות יעד מרכזי בעיני הימין, היא היכולת לתרגם מנדטים ערבים שמרניים למחנה הימני. נכון, הניסיון להיתלות באצבעותיהם של מנסור עבאס וחבריו נחל כישלון חרוץ בממשלה הקודמת, על אף שמדובר לכאורה במפלגה ערבית שמרנית וכזו שמוכנה לשבת גם עם גוש הימין, יש טעם לפגם בכך שהיא מייצגת ארגון מסוכן ורב זרועות כמו האחים המוסלמים. הפתרון, מורכב ככל שיהיה, דורש את הקמתה של מפלגת ימין ערבית חדשה, שאם תתחיל לרוץ כבר כעת ולא תמתין לחודשים שלפני הבחירות, ואם תזכה לעידוד ותמיכה מהממשלה הנוכחית (בין השאר, באמצעות מינוי אנשיה לתפקידי מפתח בחלוקת התקציבים ובמיגור הפשיעה במגזר הערבי), תוכל להוות פקטור משמעותי ומשנה משחק במערכות הבחירות בהמשך.
ההיבט השלישי הוא הפיצול בשורות השמאל: עקשנותה של ח"כ מרב מיכאלי שלא לחבור למרצ, והורדתם לטמיון של מעט יותר ממאה וחמישים אלף קולות מצביעיה, שיחקו תפקיד מכריע בבחירות. נכון, גם אם מרצ הייתה עוברת היה לימין עדיין רוב של 61-2 מנדטים, ועדיין, כפי שנוכחו חברי הקואליציה היוצאת בעצמם, אינה דומה יציבותה של ממשלת שישים ואחד מנדטים, לממשלה של שישים וארבעה חברים.
ההשלכה הישירה נוגעת באופן קונקרטי למפלגת העבודה, שככל הנראה סיימה באופן סופי את דרכה ההיסטורית. שאלת השאלות תהיה האם מרצ תקום מעפר ותחזור לחיים, ושמא נראה כאן מפלגת שמאל עדכנית, בניצוחם של דמויות חדשות-ישנות סטייל אהוד ברק וחבריו. ימים יגידו.
ההיבט הרביעי, החוזר אלינו בעוז בימים אלו של בחירות מוניציפאליות, הוא הפילוג שנמנע בדקה התשעים בין דגל התורה לאגודת ישראל. החלטתו הדרמטית של מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל (שגם פטירתו השנה השפיעה רבות על המערכת הפוליטית, כפי שנרחיב בהמשך), לרוץ באופן עצמאי אם יהיו סיעות בתוך אגודת ישראל שיסכימו למתווה שהציע משרד החינוך – הכניסה את ראש הממשלה בנימין נתניהו למרוץ יעיל של שיחות והבטחות עם הנציגות האגודאית, ובסופן יושרו ההדורים והאחדות נשמרה, גם אם לא לזמן רב.
כבר עכשיו ברור ששתי הסיעות תיפרדנה בבחירות המקומיות בכמעט כל מקום אפשרי, במה שעשוי להוות דמוי פריימריז חרדי (אך לא ממש, משום שבבחירות המקומיות מצביעים גם חלקים גדולים מהציבור הקנאי שנמנע בבחירות הארציות וגם תושבים שאינם אזרחים, שתי קבוצות משמעותיות עם נטייה אגודאית חזקה). לרוב הדעות מדובר דווקא בצעד מבורך, משום שהוא מוביל בדרך כלל למקסם את אחוזי ההצבעה וגם עשוי למנוע מחלוקות בעתיד. אבל לא הכל מושלם, יש מי שחושש שהקרע בין המפלגות עשוי גם להשליך על חוק הגיוס ואכמ"ל (ומי שמתעקש מוזמן להיזכר באירועי 2018 ובהתפרקות הממשלה דאז בעקבות חוסר ההסכמות בתוככי יהדות התורה בנושא).
ה' טבת: ביטול רפורמת הכשרות
חודש כסליו עבר עלינו במו"מ פוליטי מורט עצבים, והאירוע הבא נרשם ימים אחדים לאחר חנוכה, עם השבעת ממשלת ישראל השלושים ושבע. בשעה הקלה שבין השבעת הממשלה בכנסת ובין כינוס ישיבת הממשלה הראשונה, קפץ שר הדתות הטרי, ח"כ מיכאל מלכיאלי, לביקור מהיר בביתו של הראשל"צ הגר"י יוסף, וחתם שם על ביטול רפורמת הכשרות של השר הקודם, ח"כ מתן כהנא.
על פניו, מדובר באירוע שולי יחסית וגם צפוי, אבל מי שעקב מכאן ואילך אחרי הנציגות החרדית והתעלם מרעשי הרקע שעלו מהתקשורת ומרחוב קפלן, יכול להצביע בתשעת החודשים שחלפו על שורה ארוכה מאוד של הישגים בכמעט כל התחומים. המפלגות החרדיות יכולות לזקוף לזכותן הגדלה בלתי נתפסת של תקציבי עולם התורה, מינוי רבני ערים וראשי מועצות דתיות, תקצוב כרטיסי המזון, רפורמת הדרכונים ועוד שלל הישגים גלויים וסמויים.
נכון, הנושא המרכזי ביותר טרם נפתר, חוק הגיוס עוד ילווה אותנו בשנה הקרובה (בתקווה שרק בחציה הראשון), ועדיין, אין אפילו מיליגרם של השוואה בין מצבו היומיומי של האזרח החרדי ושל שירותי הדת במדינת ישראל לפני הרכבת הממשלה הנוכחית ובין המצב שלאחר מכן. ולו רק מנימוק זה, צריכים הנציגים החרדיים לעשות כל מאמץ לשמור על יציבותה של הממשלה ולקוות שתשלים את ימיה. ספק גדול אם הממשלה הבאה תהיה אוהדת ומחבקת כל כך.
וצריך לומר מילה גם על השרים והח"כים בקואליציה שאינם מהמפלגות החרדיות: גם שרים כמו גלית דיסטל או דודי אמסלם, שמדברים במילים חמות במיוחד על חיוניותם של לומדי התורה לקיום העם היהודי ועל חשיבותו של עולם הישיבות, הם תופעה מרעננת – אפילו ביחס לממשלות ימין בעבר. שלא לדבר על מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית, שמצטיירות כמפלגות חרדיות למחצה בפעילותן, מביטול המיסוי על משקאות קלים ומוצרי חד פעמי של השר סמוטריץ' ועד הביקור בישיבת תפרח של השר וסרלאוף.
י"א טבת: השקת הרפורמה המשפטית
שבוע בלבד לאחר השבעת הממשלה נרשם הרגע שהיה ועודנו אולי המשפיע ביותר על פעילותה – מסיבת העיתונאים שערך שר המשפטים הנכנס יריב לוין, ובה הודיע בקולו השקול והמונוטוני על ארבעה שינויים שהוא מתכנן להעביר במסגרת השלב הראשון של הרפורמה: שינוי הרכב הועדה למינוי שופטים, ביטול או צמצום של עילת הסבירות, הגבלת כוחם של היועצים המשפטיים לממשלה והעברת פסקת ההתגברות. על אלה נוספו מאוחר יותר גם תיקון חוק הנבצרות (מתוך מטרה לאפשר לראש הממשלה לעסוק בעצמו בענייני הרפורמה מבלי שחרב ההדחה תהיה מונפת מעל ראשו) והקמת ועדת החקירה לפרשת הפגסוס – שעברה לקראת סיום השנה בממשלה.
לא נגזים אם נאמר שהשלכותיה של הרפורמה ניכרות כאן לאורך ולרוחב – בפוליטיקה ובכלכלה, ביחסי דת ומדינה ובביטחון, כמעט אין תחום שהשפעותיה של הרפורמה ושל המאבק בה לא ניכרים לעומק. בחודשים שחלפו הספיק השמאל הישראלי לשלוף כמעט כל שפן שהיה לו בכובע – מהשבתת שירותי הרפואה ואיום לפגיעה חמורה בחיל האוויר ועד ניסיון להוציא כספים מישראל ולפגוע בהשקעות הכלכליות בה. גם הימין מצדו התפכח, הרפורמה שהחלה בקצב מואץ נכנסה לתהליך הקפאה ויצאה ממנו מופשרת למחצה.
קל להניח שהרפורמה תלווה אותנו גם עמוק לתוך השנה הבאה. בשבוע האחרון נחשפה (וגם איבדה כל סיכוי מעשי) הפשרה מבית מדרשו של הנשיא הרצוג, שנראית יותר כמו כניעה בלי תנאים של הימין. כבר בשבועות הקרובים יקיים בג"ץ דיונים בעתירות שהוגשו נגד חוק הנבצרות וצמצום עילת הסבירות, וכמו כן בדרישה לכפות על שר המשפטים את כינוס הועדה למינוי שופטים. במקביל, גובר הלחץ בקואליציה להשלים לפחות את המהלך של שינוי הרכב הועדה (מהלך שניתן לבצע בתוך ימים אחדים, משום שהחוק כבר מוכן לקריאה שניה ושלישית), ולמצער, להחליש את כוחו של נשיא בית המשפט העליון ולהוציא מידיו את קביעת ההרכבים.
מנקודת מבט חרדית, ולמרות הזמירות החדשות שנשמעות מפי הח"כים החרדים (בעיקר כהפעלת מנוף של לחץ על הממשלה להעברת חוק הגיוס תחילה), הרפורמה היא אולי גולת הכותרת של הממשלה הנוכחית. החרדים סבלו מבג"ץ ומכפיית ערכיו יותר מכל, מביטולי חוק הגיוס החוזרים ונשנים ועד לעניינים זוטרים יחסית כמו הופעה בהפרדה לילדי עפולה, או כמו שמרבה לומר יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני, "אין אפילו דבר אחד שבג"ץ הועיל לציבור החרדי" (וכן, זה כולל את הדחיה למחצה של קיצוץ הסבסוד במעונות בממשלה הקודמת ביוזמת השר דאז איווט ליברמן).
החרדים גם היו הראשונים למחות נגד הבג"ץ בעצרת הענק בשנות התשעים, ומאז יש להם חשבון פתוח עם הגישה האקטיביסטית שהנחיל הנשיא בדימוס אהרן ברק, גם אם זה האחרון נזכר להניח תפילין לעת זקנה בקריצה לציבור החרדי ומתוך ניסיון סרק לפצל את גוש הימין. זו תהיה בכיה לדורות אם הנציגות החרדית, דווקא היא, תרפה את ידי הממשלה ותמסמס את הרפורמה הנחוצה כל כך.
כ"ה טבת: בג"ץ פוסל את דרעי
זה היה צפוי, יש שיצביעו על הוצאת הרפורמה המשפטית לדרך כזרז להחלטה, יש שיטענו שהשופטים היו פוסלים את דרעי מלכהן כשר בלאו הכי. בשורה התחתונה, יו"ר ש"ס וראש הממשלה החליטו בו ביום למלא אחר ההוראה הבג"צית, והראשון גם זכה לביקור חיזוק מפתיע של גדולי ראשי הישיבות בביתו.
למעט השופט אלרון, שאולי שיגר בכך רמז ראשון לתוכניתו העתידית להתמודד על נשיאות בג"ץ ביום שאחרי עידן אסתר חיות, עשרה שופטים הצטרפו להחלטה, אך הם התפצלו לשני נימוקים שונים – עילת הסבירות והשתק משפטי, ובכך הקשו עוד יותר על הליך החזרה אפשרי של דרעי לשולחן הממשלה. במצבו המשפטי הנוכחי, גם ביטול עילת הסבירות בסוף השנה עשוי שלא להספיק לאריה השואג, שעשוי לנסות השנה שוב את מזלו לחזור לתפקידו המיתולוגי במשרד הפנים.
ו' שבט: טבח בנוה יעקב
י"ט שבט: רצח האחים פאלי הי"ד
פיגוע הירי הרצחני בשכונת נוה יעקב הירושלמית בליל שבת, שגבה את חייהם של שבעה בני אדם, היה האירוע הראשון שסימן את חזרתו של גל הטרור, זה שהתחיל כבר בתקופת הדמדומים של הרכבת ממשלת בנט-לפיד, בימי שומר החומות, ונמשך לסירוגין מאז ועד היום. מי שהבין כבר אז שהוא יעמוד – גם אם לא תמיד באשמתו – במרכז העניינים, היה השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר.
שבועיים לאחר מכן התחולל האירוע שנתפס בזיכרון כמזוויע ביותר בגל הטרור הנוכחי – רציחתם של שני ילדי החמד, מנחם אשר ויעקב ישראל פלאי הי"ד, בפיגוע דריסה בתחנת האוטובוס ביציאה משכונת רמות. נדמה כי אי אפשר לשכוח את רגעי קידוש השם כשהתקשורת הישראלית והציבור כולו נחשפו להתנהלותה האצילית של המשפחה השכולה.
צריך לומר ביושר, רוב אירועי הטרור מתרחשים בכלל בשטחי יו"ש, הכפופים לסמכויותיו של משרד הביטחון. גם האירועים מעבר לקו הירוק לא יכולים באמת להימנע על ידי המשטרה, כך שבן גביר לא מסוגל לספק באופן ישיר את הכלים ללוחמה בטרור. עם זאת, יש שני היבטים שהוא יכול ומסוגל וגם עושה: האחד, אספקת נשק ליהודים, במספרים גדולים ובפישוט ההליכים הנדרשים. כשהתוצאה הישירה היא קיצור משמעותי של אורך חיי הפיגוע והמפגע. והשני, עליו הוא נאבק בימים אלו, הוא קיצוץ מאסיבי בתנאים המפנקים של האסירים הביטחוניים, מצמצום של מבחר סוגי השמפו העומדים לרשותם ועד קיצוץ ביקורי המשפחה שהם מקבלים.
בן גביר גם נתקל בליל הפיגוע בנוה יעקב לראשונה בכוחה של היועמ"שית ובאתגר שניצב מאז בפני הממשלה על כל צעד ושעל. כבר במוצאי שבת הוא התלונן על הסחבת שנקטה מולו בדרישתו לאטום לאלתר את בית המחבל. אז זה נתפס כתירוץ חלש, היום אפשר להבין אותו קצת יותר.
מי שיכול וצריך לדכא את גל הטרור הנוכחי הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. למעשה, נתניהו הצליח לאורך שנותיו כראש ממשלה לעשות זאת לא פחות משלוש פעמים. הנקודה היא שהטרור היוצא משטחי יו"ש (להבדיל מזה היוצא משטחי עזה) אינו טרור דתי בבסיסו אלא טרור מדיני, וטרור מדיני נשען על תקווה מדינית. באורח פלא, בכל פעם שהמו"מ הפלסטיני עולה על השולחן, בכל פעם שאבו מאזן הופך לאורח רצוי בירושלים ובראש העין, מתעורר גם הטרור. ואחרי שהוא מתעורר – לא קל להרדים אותו מחדש. לא קל – אבל אפשרי.
א' ניסן: נתניהו "נכנס לאירוע"
עם השלמת חוק הנבצרות, שנועד למנוע מהיועמ"שית את הפרשנות הפוטנציאלית שתאפשר לה להדיח ראש ממשלה מכהן אם לדעתה הוא עבר על הסדר ניגוד העניינים, הבין נתניהו שאסור לו להמתין עוד. ברקע ריחף איום ההתנגדות של גלנט להמשך קידום הרפורמה המשפטית (ראו בהרחבה לקמן) וראש הממשלה נשא נאום בלתי נשכח והכריז על כניסתו לאירוע.
למעשה, הנאום נישא בלחץ זמן ורגע לפני המראה של נתניהו לביקור מדיני. נתניהו, שהיה באותם ימים עדיין כחומר ביד היוצר בידי שר המשפטים, הוכיח למפרע שהוא דווקא מעדיף לצאת מהאירוע, אלא שלא נותרו לו מסלולי בריחה אפשריים. העובדה שכמחצית מח"כי הליכוד מתייצבים מאחורי לוין, לצד שתיים מהשותפות הקואליציוניות (הציונות הדתית ועוצמה יהודית), מקנה לשר המשפטים מעמד שלא היה לאי מי משרי נתניהו מאז הקאמבק של 2009.
בשנה הקרובה, יעמוד הדיון על קידום הרפורמה המשפטית בצל הקרב על לבו של ראש הממשלה בין שרי המשפטים והביטחון. לוין ימשוך לצד אחד, גלנט לצד השני, ונתניהו, כמו תמיד, יקבל את ההחלטות בדקה התשעים וישמור את כל הקלפים קרוב לחזה. אל תתפלאו אם שני השרים יצאו מאוכזבים בסופו של תהליך.
ד' ניסן: ליל גלנט
חודשיים וחצי לאחר השקתה של הרפורמה המשפטית, התחלפה האופוריה במחנה הימין בדיכאון עמוק. בשלב מסוים נראה היה ש'מחאת קפלן' הביסה את הממשלה המכהנת, וסמל הכניעה היה שר הביטחון יואב גלנט, שלמרות הבטחתו לראש הממשלה – ניצל את שהותו של האחרון בביקור באי הבריטי כדי לצאת לאומה וללחוץ על הברקס. יממה לאחר מכן, התפרסמה כוונתו של ראש הממשלה לפטר את שר הביטחון, ומאות אלפים יצאו לרחובות במחאה, כולל רבים שלא השתתפו בה עד אז (ומאז).
נתניהו, יהיו שיאמרו כצפוי, חזר בו מהפיטורין, ונדמה כי לאחרונה הוא דווקא מחבק את השר גלנט ומופיע אתו בלא מעט מסיבות עיתונאים משותפות. גלנט, מצדו, יודע שמעמדו בקרב מתפקדי הליכוד נפגע באורח דרסטי, גם התחינה "תן לי משהו" משר המשפטים בעת צמצום עילת הסבירות, והעובדה שלמרות הסירוב הוא הרים את ידו בעד – החלישה מאוד את מעמדו, כולל החיבוק לרגע שקיבל ממחנה השמאל.
אירוע גלנט היה הרגע בו החליטה הממשלה שהיא לא מוכנה 'ללכת עד הסוף' עם הרפורמה. תחילה היה זה המו"מ חסר התכלית בבית הנשיא, שהתפוצץ בקול תרועה רמה במהלך התרגיל הפוליטי למניעת בחירתה של ח"כ טלי גוטליב לועדה למינוי שופטים, אחר כך היו אלה יוזמות אקראיות שצצו מפעם לפעם, ובעיקר, תחזוקה שוטפת של הפגנות השמאל, לעומת אי אלו מופעי כוח בודדים של הימין.
בפשטות, ליל גלנט היה רגע השיא של מחאה 'מתנגדי ההפיכה המשטרית', כפי שהם מכנים את עצמם. מאז ההפגנות נמצאות בדעיכה יחסית, וגם ניסיונות לעורר אותן באמצעות הפניית הלהבות וזריקת שטרות לכיוון הציבור החרדי לא צלחו לעת עתה, אולי גם בהשפעת חום יולי-אוגוסט. כבר עכשיו ברור שארגונים כמו 'אחים לנשק' סימנו את הציבור החרדי כנקודת התורפה של הממשלה הנוכחית, והם לא יהססו להכות בו בכל הכוח כדי לנסות ולמנוע אותה. הפתרון, שאומץ בגדול על ידי רוב הנציגים החרדים כמעט לאורך כל התקופה, לא להצטייר כמובילי הרפורמה, אך להבהיר שהם עומדים מאחורי כל החלטה שיקבל ראש הממשלה בנושא.
תופעת ליל גלנט גם הבליטה את קמפיין הסרבנות שליווה את המחאה מאותו רגע. האיומים להשבתה של חיל האוויר ולפגיעה בכושרן של יחידות נוספות, חוללו קרע נוסף בציבור הישראלי, בדיוק בימים בהם חוק הגיוס עולה לדיון פומבי. יהיו שיאמרו שדווקא האיום הזה פעל כבומרנג ושכנע את נתניהו לקדם את צמצום עילת הסבירות, בנימוק הדמוקרטי להפליא שלא ייתכן שקומץ טייסים יאכוף את רצונותיו הפוליטיים על ממשלת ישראל.
במבט לשנה הבאה, יש לקוות שגם קידומו של חוק הגיוס לא יצליח להעיר את המחאה מתרדמתה. הרבה מזה תלוי בח"כינו היקרים, שיידרשו להתגבר על הפטפטת המיותרת שבוערת בלשונו של כל פוליטיקאי, ויצטרכו לדבר על הנושא במשורה ובאחריות, ובעיקר להבליט את חוסר הקשר בין חוק הגיוס ובין הרפורמה המשפטית.
י"ג אייר: החרם על אנג'ל
זה התחיל בהשתתפותו של יו"ר הדירקטוריון הטרי של מאפיית אנג'ל, השר לשעבר עמר בר לב, בהפגנה שערכו 'אחים לנשק' מול ישיבת פוניבז', ובהמשך גם מול ביתו של מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל. קצת אחר כך דיווחו על כך ברשתות כמה עיתונאים חרדים (ובהם אני הקטן), ומה שזכה לכינוי 'החרם על אנג'ל' יצא לדרך.
צריך לומר בכנות, זה לא היה חרם במובן המקובל של המילה. גדולי ישראל לא הכריזו איסור על רכישת מוצרי אנג'ל, ואדרבה, מרן הגרי"ג עצמו סירב בתוקף לכל מאבק שנעשה על כבודו. אבל עם ישראל, כולל ציבור גדול מאוד שאינו חרדי, הצטרף למחאה צרכנית עצומה. תיעוד יומיומי של ערמות ממוצרי אנג'ל שנותרו ללא דורש בחנויות, זכיינים שהתנערו מהשתייכותם לרשת ומעקב תקשורתי שוטף אחרי הירידה במכירות הביאו לבסוף לכניעתה של החברה. מה חבל שהדבר נעשה רק לאחר פטירתו של גדול הדור, כשהמנכ"ל ויו"ר הדירקטוריון הגיעו לנחם את בני המשפחה והביאו עמם מכתבי התנצלות מפורטים.
החשיבות והבולטות של הצלחת המאבק באנג'ל, ניכרת גם על רקע שלושה מאבקים כלכליים שניהל הימין בשנה האחרונה במסגרת המאבק על הרפורמה – ניסיון לחרם על חברת קסטרו, מאבק ברשת הקניונים ביג ועימות עם חברת שטראוס. צריך לומר ביושר שאף אחד מהשלושה לא הגיע לאימפקט של המחאה מול אנג'ל, ובצדק, אינה דומה מחאה על כבוד התורה לשום מחאה אחרת, חשובה ככל שתהיה.
ובכל זאת, ודווקא על רקע המאבקים התדמיתיים שצפויים לציבור החרדי בשנה הקרובה, יש למאבק באנג'ל משמעות עצומה. מנכ"לים ומנהלים של חברות גדולות במשק יחשבו פעמיים לפני שישתתפו בהפגנות, יחתמו על עצומות או ינסו להטיל סנקציות על המגזר החרדי. בסוף, כל אחד כזה חושב קודם כל על המניה של החברה שלו ועל הבונוס השנתי שלו. הציבור החרדי הוכיח שוב שהוא יודע להתאגד על מה שחשוב לו ולהיאבק במי שפוגע בו, והמחיר של ההוכחה הזו – לא יסולא בפז.
ד' סיוון: העברת תקציב דו שנתי
זוכרים את התפרקותה של ממשלת נתניהו-גנץ על רקע הויכוח האם להעביר תקציב חד שנתי או דו שנתי בימי קורונה? באורח אבסורדי, הפעם היה זה דווקא נתניהו שבחר להעביר תקציב דו שנתי, ומהנימוק ההפוך – כדי להשיג את מרב היציבות לממשלתו הנוכחית. מי כמו נתניהו יודע שמאבקי תקציב הם המוקש המסוכן ביותר שממשלה עשויה להתקשות לצלוח. המוקש הזה נוטרל – לפחות עד תום חודש מרץ 2025.
בגזרה החרדית נרשמו לא מעט הישגים דרמטיים במסגרת התקציב. למזלנו, גל ההסתה שהתעורר שכך במהרה, בעיקר בשל החזרה האובססיבית של התקשורת לעיסוק ברפורמה המשפטית ובגרורותיה. עולם התורה ומוסדות החינוך נהנים מתקציב של מיליארדי שקלים נוספים, אינספור מטרות אחרות בנושאי דת ומדינה תוקצבו אף הן כראוי, ולא מעט עוולות חברתיות זכו לתיקון.
במובן הזה, העברת התקציב הדו שנתי השפיעה על השנה הבאה דווקא בהעדר דיוני תקציב. עובדה שמבטיחה ככל הנראה את קיומה של הממשלה הנוכחית לשנה הקרובה לפחות, ומפנה זמן עבור הקואליציה לעסוק בנושאים אקוטיים אחרים.
י' סיוון: פטירת מרן הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל
במהלך השנה נפרד עם ישראל מלא מעט רבנים ומנהיגים, מאחר וכאן אנו עוסקים בסיקור פוליטי, נמנענו מלהרחיב, וגם באשר להסתלקותו של גדול הדור, נתייחס בשורות הבאות להשלכות הפוליטיות בלבד, ובעיקר אלו שמופיעות לנגד עינינו בימים אלו בהנהגתה של סיעת דגל התורה.
רבים הגדירו ובצדק את פטירתו של מרן ראש הישיבה זצ"ל כלכתו של אחרון דור הנפילים, ספק רב אם יקום בזמן הקרוב מנהיג כזה שיכול להורות לשר שאינו מהסיעה הכפופה לו באופן רשמי להימנע מחברות בקבינט, שיכול לקחת עד לקצה את האולטימטום לביטול 'מתווה בעלזא', שיכול להוביל מהלך ציבורי בנושאים רגישים כמו חוק הגיוס, ושלא היה שום ספק בצמרת דגל התורה היכן היא הכתובת לקבל תשובות. הדירה הצנועה בראב"ד 17 הייתה מוקד עליה לרגל ומשם יצאה ההכוונה, לשעה ולדורות.
פרשת אלעד וחילוקי הדעות הפנימיים בדגל התורה, שהסתיימו לעת עתה בהפרה עקיפה של ההסכם החתום עם ש"ס מהסיבוב הקודם ובחתימה של ח"כ יעקב אשר מטעם דגל על הסכם חדש עם שלומי אמונים, מהווה המחשה סוערת למצב הנוכחי. דוגמית לזה כבר הופיעה קודם לכן בדיון הפנימי סביב הקמתה של ועדת רבנים חדשה לענייני תקשורת, כפי שהורה לקדם מרן ראש הישיבה זצ"ל. מאחר ואנו משתדלים שלא להכניס את ראשנו בין ההרים הגדולים, נסתפק בזאת.
א' תמוז: קריסת סעיף השוחד
בראש חודש תמוז נפל דבר: שלוש וחצי שנים אחרי פתיחתו בקול תרועה רמה של משפט נתניהו בשלושת תיקי האלפים, אחרי שהיועמ"ש דאז, אביחי מנדלבליט, טרח להגיש את כתב האישום בבהילות בעוד ראש הממשלה חותם על הסכמי אברהם על מדשאות הבית הלבן, אחרי אינסוף כשלים, הדלפות, טענות ופגמים שהתגלו באולם בית המשפט המחוזי בירושלים, ספג סעיף הדגל של כתב האישום – סעיף השוחד בתיק 4,000 – מכה אנושה, ממנה הוא כנראה לא יתאושש.
שלושת שופטי נתניהו, בצעד נדיר ועוד בטרם שמעו אפילו עד הגנה אחד, זימנו את נציגי התביעה וההגנה לחדרם והמליצו לפרקליטות להסיר את סעיף השוחד. או בעברית מדוברת ופחות דיפלומטית: השופטים הבהירו לתביעה שגם עם סיום הופעתם של עדיה, הם לא הצליחו להשתכנע שאפשר לכנות את הקונסטרוקציה המשפטית הרעועה הזו בשם שוחד, ובכך קברו סופית את סיסמת המפגינים "שוחד, מרמה, הפרת אמונים", שהתחלפה בינתיים בזעקות "דמוקרטיה".
ההשלכה המשמעותית ביותר תהיה אם וכאשר הצדדים יחזרו לשולחן המו"מ על הסדר טיעון. אם קודם לכן החזיקה הפרקליטות בעמדת כוח שאפשרה לה לדרוש כפשרה לכל הפחות פרישה של נתניהו מהחיים הפוליטיים והצמדת קלון למצחו, כעת היא תיאלץ להסתפק בהרבה פחות מזה. מצד שני, עורכי דינו של נתניהו צפויים להציג בשנה הקרובה את עדי ההגנה ומצבו המשפטי עוד עשוי להשתפר. אם אנחנו צריכים להמר, סביר להניח שגם השנה הקרובה תסתיים ללא הכרעה, עדיין.
בינתיים, הספיק הציבור בישראל להיחשף לסתירות בעדותו של יו"ר האופוזיציה, ח"כ יאיר לפיד, לעקוב בסקרנות משעשעת אחרי עדותו של הטייקון ארנון מילצ'ן בשידור חי מבריטניה, ליהנות מעדותו של ח"כ לשעבר ואיש התקשורת כיום ינון מגל, ולהיחשף להשלכותיה של פרשת פגסוס בהדבקת מכשירי הסלולרי של לא מעט מהמעורבים והעדים בתיקי ראש הממשלה. גם כאן, נהמר שיהיו הפתעות נוספות בהמשך הדרך.
##י"ד תמוז: מבצע בית וגן
ציניקנים יאמרו שהמבצע בג'נין החל כדי להסיח את דעת הקהל הימנית מהעובדה שהרפורמה המשפטית התפוגגה לה בינתיים. אחרים יצביעו דווקא על רצונו של נתניהו ללכד את העם מאחורי הצבא ולמסמס את המחאה. כך או כך, אין ספק שהמבצע הקצרצר (יומיים וקצת) בחוצות ג'נין נחל הצלחה מרובה באופן מיידי, אבל לא הצליח להוכיח את עצמו לטווח הארוך. בשונה מ'חומת מגן', הפעם צה"ל לא כבש באופן מלא את היעד ולא נשאר כדי לפקח עליו, והתוצאה בהתאם.
בשנה הקרובה תיאלץ מדינת ישראל להמשיך להתמודד עם איום בארבע חזיתות שונות: מלבד חזית הדגל של נתניהו – בלימת הגרעין האיראני, יידרש צה"ל להמשיך לפעול ביהודה ושומרון, ואולי לא יהיה מנוס גם מביצוע פעולה נרחבת יותר. גם הזירה העזתית השקטה כבר זמן מה עשויה לצאת לסבב לחימה נוסף, וכמוה גם הזירה הצפונית – בה מנסים לוחמי חיזבאללה להתגרות בישראל מפעם לפעם, כולל משבר הצבת האוהלים שהציג את ישראל כהססנית וחסרת אונים. העיקר, זוכרים את הבטחות הביטחוניסטים על הסכם הגז שיביא שלום עם לבנון?
ט"ו תמוז: דחיית בחירת הרבנים הראשיים
והנה אירוע שדווקא לא קרה השנה, ומשום כך הוא ישפיע על אירועי השנה הבאה: בחירתם המתוכננת של רבנים ראשיים, עם סיום כהונתם של הרבנים המכהנים – הגר"י יוסף והגר"ד לאו – בתום עשור פורה.
באופן רשמי, עמד מאחורי הדחייה שר הדתות בתיאום עם היועמ"שים השונים ובשל הסמיכות לבחירות המוניציפאליות וחשד לניסיונות הטיה והפעלת לחץ של ראשי רשויות. באופן פחות רשמי, הטיעון הזה בקושי מחזיק מים, משום שכך היה גם בפעם שעברה ובזאת שקודם לה (בחירות לרב ראשי נערכות אחת לעשור, בחירות לראשות עיר אחת לחמש שנים. תעשו את החשבון לבד).
הסיבה הפוליטית נעוצה ככל הנראה בכך שדרעי מתקשה להכריע בין ידיד נעוריו וחבר מועצת חכמי התורה הגאון רבי דוד יוסף, ובין אחיו ורבה של באר שבע הגאון רבי יהודה דרעי. שני הצדדים כבר הכריזו רשמית על מועמדותם, ודווקא בצד של האח זעמו על הדחיה הלא מתוכננת. כך או כך, הבחירות לתפקידים הנכבדים צפויות להיערך בעוד חודשים אחדים, ודרעי יצטרך להחליט מי יקבל את מצנפת הראשל"צ ומי יסתפק בכהונה כרבה של ירושלים.
ו' מנחם אב: צמצום עילת הסבירות
שבעה חודשים אחרי השקת הרפורמה המשפטית בקול תרועה רמה, היא נפחה את נפשה למחצה בקול דממה דקה. מכל ארבע התוכניות שהציג השר לוין באירוע הפתיחה, עברה בינתיים רק הפחות חשובה שביניהן – הרפורמה המצמצמת את השימוש בעילת הסבירות וקובעת כי היא לא תוכל לשמש נימוק ביחס להחלטות של הממשלה ושריה. ספק אם הדבר יעזור לשובו של יו"ר ש"ס לשולחן הממשלה, משום שכזכור, כמחצית השופטים נימקו את פסילתו מטעמי 'השתק' שיפוטי מפוקפק.
ההצבעה הביזארית על צמצום עילת הסבירות בקריאה שניה ושלישית, תיזכר בעיקר בגלל ההשפלה שספג שר הביטחון יואב גלנט, שניסה בכל כוחו להשיג פשרה של הרגע האחרון, אבל נתקל בהפניית גב הן מצד שותפיו לקואליציה והן מצד הפרטנרים הפוטנציאליים באופוזיציה. סופו של דבר, גם החקיקה המצומקת הזו עוד תעמוד בשנה הבעל"ט למבחן בג"ץ, ואין לדעת האם השופטים יחליטו לרמוס ברגל גסה את חוק היסוד או שמא יסתפקו בהפגנת האפשרות לקיים דיון על חוקיותו.
' אלול: הקמת ועדת פגסוס
סיום השנה הניב נחמה פורתא לשר המשפטים, הרפורמה אמנם לא בוצעה כמתוכנן, אבל שתי התפתחויות של החודש האחרון מדליקות מחדש שביב של תקווה שיהיה ניתן להעביר כאן אי אלו תיקונים במערכת המשפט. הראשון מביניהם הוא החלטת הממשלה על הקמת ועדת החקירה לפרשת הרוגלות במכשירי הסלולר, במה שזכה לכינוי 'פרשת פגסוס'.
העובדה שועדת מררי, שנשענה על בוגרי שב"כ והמשנה ליועמ"שית, נתפסת כועדה מטעם וללא אמינות, לצד התקווה שהועדה הנוכחית תחקור את הסיפור לעומק ולרוחב, עשויה לחולל דרמה אמיתית ביחסי האמון בין אזרחי ישראל ובין המשטרה והפרקליטות. אם אכן יתברר שנעשה ברוגלה שימוש בהיקף משמעותי וללא סיבות מוצדקות של ממש, עשוי להתפתח כאן כדור שלג שיפגע במפכ"ל לשעבר, בפרקליט מדינה לשעבר וביועמ"ש לשעבר.
ההישג השני הוא התמודדותו של שופט העליון יוסף אלרון לתפקיד נשיא בית המשפט העליון והעובדה שלראשונה בהיסטוריה שופט מכהן מוכן לערער על שיטת הסניוריטי. המאבק המסתמן בין אלרון ובין עמית על התפקיד, עשוי להרחיב את הקרע בין גוש השמרנים לגוש האקטיביסטים בבית המשפט העליון – יעד שלוין חשק בו מאז ליל גלנט, וכעת נראה קרוב מתמיד. בשנה הבאה, כמובן, תפרוש אסתר חיות ואנחנו נעקוב במתח אחרי סיכוייו של אלרון והדרמה הצפויה בועדה למינוי שופטים.
