נצחון הימין בבית המשפט העליון

נאמר בזהירות כי לא מן הנמנע שהשופט סולברג – אף שהוא אמור ליהנות בעצמו בעוד שנים אחדות משיטת הסניוריטי – יבחר להטות את הכף דווקא לכיוונו של אלרון

אולם בית המשפט העליון (צילום בעריש פילמר)
אולם בית המשפט העליון (צילום בעריש פילמר)

בתחילת הקיץ, מעט לאחר הכישלון הראשון בקידום הרפורמה המשפטית ו'ליל גלנט', שינה שר המשפטים יריב לוין את האסטרטגיה שהובילה אותו בתחילת הדרך. בין השאר, עבר הפוקוס מעיסוק בסעיפים וברעיונות לעיסוק באנשים ובחלוקת הכוח. או במילים אחרות – פוליטיקה. בחודשים האחרונים, סימן לוין יעד ריאלי ספציפי – יצירת מחלוקת ופיצול השורות בתוככי בית המשפט העליון, מתוך הבנה שפיצול כזה יאפשר לו שני דברים: הישג תדמיתי ביחס לציבור הישראלי, שיגלה שגם בתוככי מגדל השן יש מי שמעדיף את נקודת המבט הימנית, והישג מעשי של כריתת בריתות וקידום אינטרסים משותפים.

שתי אפשרויות מובילות לאותו פיצול שורות אפשרי: האחת, מחלוקת מהותית וחריפה בפסקי דין, כמו זו שעשויה להיווצר לאחר שבג"ץ ידון בצמצום עילת הסבירות או בחוק הנבצרות, מחלוקת שתקרע את בית המשפט העליון לשניים ותחדד את ההבדלים בין השמרנים ובין האקטיביסטים. השנייה, מחלוקת על שליטה ומעמד, כמו זו שראינו בסוף השבוע, עם הודעתו הלקונית של שופט העליון יוסף אלרון על רצונו להתמודד לתפקיד נשיא בית המשפט העליון בעוד חודשים אחדים, לאחר פרישתה של הנשיאה המכהנת אסתר חיות.

כדי להבין את משמעותה של רעידת האדמה, צריך תחילה להקדים את הרקע ההיסטורי לשיטת הסניוריטי שהתפתחה כאן, אך גם לנתח את סיכוייו המעשיים של אלרון לזכות בתפקיד – בהנחה שהרכב הועדה למינוי שופטים לא ישתנה בינתיים. כבונוס, אפשר ללגלג על אותם שמקפידים בקלה כבחמורה בכבודם של 'שומרי הסף', אבל לא היססו לרגע לתקוף 'שומרי סף' שפעלו באופן עצמוני, רחמנא ליצלן, משופטי נתניהו שהמליצו לפרקליטות לבטל את אישום השוחד, עבור דרך היועמ"שית לכנסת שנקלעה למחלוקת עם היועמ"שית לממשלה, וכלה באלרון שחווה השבוע כמעט לינץ' תקשורתי עקב 'חוצפתו'. הגדיל לעשות אחד הפרשנים כשהסביר בפלפול מעמיק שבעצם הצגת מועמדותו ושבירת המנהג המקודש הוכיח אלרון שאינו ראוי לתפקיד…

שיטת הסניוריטי, שמעולם לא עוגנה בחוק או בתקנה, קובעת כי מי שייבחר לתפקיד נשיא בית משפט (לאו דווקא עליון) יהיה השופט המכהן זמן רב ביותר בתפקיד באותו בית משפט, בזמן פרישתו של הנשיא הקודם. באופן כזה, קיים יתרון ממשי לשופטים שהצליחו להתמנות בגיל מוקדם יחסית, מה שמבטיח להם ותק נאה עוד בטרם הגיעו לגיל פרישה. היו כבר לא מעט פוליטיקאים בעבר שייחלו לשבור את השיטה, אבל לביש מזלם לא היה אף שופט מהצד השני שההין לשתף פעולה עם התרגיל ולהציג את מועמדותו. כל השופטים יישרו קו עם הנוהג ונמנעו מהתמודדות מול השופט הותיק ביותר. בכך, החלטתו של אלרון מביאה דווקא משב רוח רענן לחדרים הלא מאווררים דיים של בית המשפט העליון.

אבל השאלה העיקרית היא השאלה המעשית: האם יוכל אלרון להשיג את הרוב הנדרש בוועדה למינוי שופטים כדי לגבור על יריבו, מועמד הסניוריטי הטבעי השופט יצחק עמית. על פניו התשובה שלילית, משום שהקואליציה מחזיקה רק בשלושה חברים מבין תשעת חברי הועדה (עניין שהיה משתנה אילו היה הימין מציב מועמד ריאלי יותר לראשות לשכת עורכי הדין, וזוכה בשליטה בשני נציגיה בועדה), אלא שבבחינה מעמיקה יותר – הדברים אינם פשוטים כל כך.

עמית אמנם מחזיק בשלושה קולות בטוחים (נציגת האופוזיציה ח"כ קארין אלהרר ושני נציגי לשכת עורכי הדין, כאמור), אולם דווקא מכיוונם של השופטים הוא מצוי בבעיה חמורה. שלושת השופטים החברים בועדה כיום הם כבוד הנשיאה בכבודה ובעצמה (חברותה מחויבת על פי חוק), יחד עם השופט עמית בעצמו ועם השופט היותר מזוהה עם המחנה השמרני, נעם סולברג. במצב דברים נורמלי, עמית יידרש להימנע מהצבעה שהוא עצמו מתמודד בה, וחיות עשויה להיות כבר לאחר פרישתה. נאמר בזהירות כי לא מן הנמנע שהשופט סולברג – אף שהוא אמור ליהנות בעצמו בעוד שנים אחדות משיטת הסניוריטי – יבחר להטות את הכף דווקא לכיוונו של אלרון.

בינתיים, אולי בעקבות הזעזוע שפקד את מחנה מתנגדי הרפורמה כתוצאה מהאירוע, מתברר כי יש מי שעדיין עוסק בניסיון למצוא פשרה שתשבית את הרפורמה באופן מעשי, תוך זריקת אי אלו עצמות למחנה הימין, כמו הגדלת המניין הנדרש למינוי כל שופט (ולא רק בעליון) לשבעה שופטים, כך ששלושת נציגי הימין לבדם יוכלו לחסום כל מינוי שירצו. רעיון אחר שעלה כפשרה מציע לעקר מתוכן חלק גדול מסמכויותיו של נשיא העליון, באמצעות העברת מנגנון קביעת ההרכבים מידיו לידי המחשב. כך או כך, לראשונה מאז העברת צמצום עילת הסבירות, יכול השר לוין לסמן לעצמו וי בסיפוק על המטלה הלא פשוטה של יצירת המחלוקת המשמעותית הראשונה מזה שנים בתוך שורותיו המצופפות של בית המשפט העליון.

בנוסח אריתריאה

הסערה שיצרה הודעתו של אלרון, התגמדה בסוף השבוע אל תוך אירוע שני רחב ממדים, שהמחיש שוב את הצורך הדחוף בביצוע הרפורמה המשפטית – התפרעות רבתי של מחנות תומכי השלטון האריתראי ומתנגדיו בלב לבה של העיר העברית הראשונה, פציעתם של כמעט מאתיים איש ובהם עשרות שוטרים, וגרימת נזק עצום לרכוש ולעסקים.

לא פחות מארבע פעמים (!) התערב בית המשפט העליון בעשור וקצת האחרונים ופסל חוקים שהעבירה הכנסת במטרה לצמצם את נגע ההסתננות. במסגרת קידושם של ערכים הומאניים והעדפתם על פני האינטרס של אזרחי ישראל, שימר בג"ץ את הגיהנום הבלתי אפשרי שעבר על תושבי דרום תל אביב בשנים האחרונות.

באופן אירוני, ועל אף הביקורת המוטחת בו בדרך קבע על איטיות בקבלת ההחלטות והמתנה לדקה התשעים, היה דווקא ראש הממשלה בנימין נתניהו זה שהציב את הפתרון הסופי שבלם את ההסתננות החל משנת 2013 – הקמתה של גדר ההפרדה בגבול מצרים, בהחלטה שקיבל מיד עם שובו לראשות הממשלה ב-2009, והתבצעה במלואה עד לאמצע 2012 (כמעט באורח נס, לאור היכרותנו עם הביורוקרטיה וכושר הביצוע הישראליים).

נתניהו גם ספג בתחילת השבוע ביקורת לא מוצדקת על היוזמה שאימץ ודחה בתוך יממה ב-2017, להחזרתם של כמחצית מהפליטים לרואנדה במסגרת מתווה שהוסכם מול האו"ם. נתניהו, שהתמודד בזמנו עם מתקפות הן מימין (על ההבטחה לקליטתם של כמחצית המסתננים דאז, בערך 17,000 איש) והן משמאל (על גירושם של היתר), עשה סיבוב פרסה מהיר אפילו במושגיו הוא, יותר מהיר מזה המסתמן בימים אלו ביחס להחלפתו או השארתו של דני דיין כיו"ר יד ושם. עדיין, אי אפשר לראות בו אחראי לתופעת ההסתננות. אדרבה, הוא יכול לזקוף לזכותו את העובדה שבעשור האחרון נמנעו כאן עוד מאות אלפי מסתננים, שהיו לבטח משנים את פניה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

אבל אירועי השבת בתל אביב חשפו עוד עובדה עצובה: גם אם נניח שמתנגדי המשטר זכאים למעמד של 'פליט' ואסור לגרש אותם מבחינה הומניטרית (וגם על זה ניתן להתווכח, משום שישראל לא הייתה המדינה הראשונה שהם הגיעו אליה כשנמלטו מארצם), נחשף כאן גם מחנה שלם של אריתראים תומכי משטר, הללו לכל הדעות מהגרי עבודה בלתי חוקיים, ומדינת ישראל – בפרט לאור חומרת האירועים – חייבת לשלוח אותם בחזרה הביתה, ויפה שעה אחת קודם.

ניגוד עניינים כשר

עדיין בזירה המשפטית, שם הצליחה היועמ"שית, עורכת הדין גלי בהרב מיארה, להעלות את חמתו של השר לוין ושל הקואליציה כולה פעמיים בתוך יומיים. בראשונה, כאשר סיפקה לבג"ץ חוות דעת בלתי נתפסת בנושא חוק הנבצרות, ובו המליצה לבג"ץ לנקוט בצעד חסר תקדים ולבטל את חוק היסוד. זאת, כזכור, כשהיא פועלת מתוך ניגוד עניינים מובהק – שכן ביטול הסעיף בחקיקה, יחזיר לקדמותו את המצב העמום ששרר קודם לכן, ובמסגרתו היא יכולה לפרש את החוק כאילו הוא נותן לה את הכוח להדיח ראש ממשלה מכהן, אם יעז להתערב למשל בענייני הרפורמה המשפטית.

אבל מה לנו כי נלין על ניגוד עניינים שכזה, בשבוע שהתחיל עם חשיפת ניגודי העניינים המובהקים של נשיא בית המשפט העליון המיועד השופט עמית על ידי העיתונאי המוערך קלמן ליבסקינד, ומסתיים בחוות דעת של הנשיאה הנוכחית, המסבירה מדוע היא עצמה יכולה לשבת בהרכב הבג"ץ שידון בצמצום עילת הסבירות, אף שהביעה בפומבי את דעתה בעבר נגד החקיקה הזו. נדמה כי בכל הנוגע למערכת המשפט והחברים בה, המושג ניגוד עניינים מהווה בקושי המלצה.

בפעם השנייה, הודיעה מיארה לבג"ץ כי היא תומכת בהחלטה שתכפה על שר המשפטים לכנס את הועדה למינוי שופטים, תוך שהיא מתעלמת מתקדימי עבר בהם לא התכנסה הועדה במשך חודשים ארוכים בגלל חוסר הסכמות ועימותים בין חבריה. בחוות דעתה הסבירה מיארה כי לא ייתכן שהחוק התכוון להעניק לשר המשפטים את היכולת להטיל וטו על מינוי שופטים באמצעות אי כינוס הועדה, אף שלמעשה זה בדיוק מה שהחוק עשה, כאשר הציב את השר בראשותה.

בשני המקרים הובילה חוות דעתה של היועמ"שית לטיעון המתבקש כי היא אינה מייצגת את הממשלה, ולפיכך שר המשפטים יידרש לייצוג נפרד בבואו לנמק את עמדתו בפני בג"ץ. בשני המקרים נדמה כי מיארה החליטה להתנכל ישירות לשר הממונה עליה ולפתוח חזית מולו, אולי מתוך רצון לדחוק אותו לפינה בה ייאלץ להתחיל מהלך שיוביל לפיטוריה, ובסבירות גבוהה יסייע לתדלק מחדש את מחאת קפלן.

על צירים וספינים

גם בשבוע האחרון, המשיך גלגל הספינים המוניציפאליים להסתובב לו, עם פרסומה של ידיעה פרשנית למחצה, על האפשרות להיווצרותו של ציר חדש ולא צפוי בין ש"ס לאגודת ישראל. בדגל התורה מיהרו – ובצדק – לבטל את הספין, בטענה שהוא מיועד בכלל להפעיל לחץ עליהם לרדת מהעץ הבני ברקי ולבטל את הוטו שהוטל על מועמדותו של סגן ראש העיר חנוך זייברט כמועמד מוסכם מטעם יהדות התורה לראשות.

בהנחה הכואבת במקצת שעודף ניגודי האינטרסים לא מאפשר שיתוף פעולה כלל חרדי בכל הארץ, ובהנחה ההפוכה ששלוש המפלגות החרדיות מעדיפות לפחות חיבור אחד שיגדיל את סיכוייהן, יש שלושה חיבורים אפשריים: ציר דגל-אגודה, ציר דגל-ש"ס וציר אגודה-ש"ס. נבחן בקצרה את האפשרויות והסיכויים.

האפשרות הראשונה היא ציר על בסיס השותפות הארצית של יהדות התורה. הדרישה העיקרית מדגל במקרה כזה תהיה לכבד את ההסכם בבני ברק במלואו ולתת את ראשות העיר לנציג הסיעה המרכזית, וכמו כן לבטל את ההסכם באלעד ולתמוך במועמדותו של ראש העיר שרוליק פרוש, וכמובן, לא לרוץ לראשות העיר בביתר עילית. התמורה שהיא תקבל מהאגודאים, תתבטא כנראה בתמיכה במועמדותו של גרינברג בבית שמש ואולי בהארכת הסכם הרוטציה הבני ברקי.

החתימה בין שלומי אמונים דגל בבית שמש, מצמצמת באופן דרסטי את הסיכויים לציר כזה, משום שדגל התורה משיגה את רוב מבוקשה מבלי לשלם מחיר במטבע קשה (קרי, תמיכה באגודה בראשות העיר בני ברק). באגודת ישראל ובעיקר בסיעה במרכזית יצטרכו כעת להזיע כדי לאתר תמורה שתמשוך את תשומת לבם של השותפים הליטאיים.

האפשרות השנייה היא שחזור של בחירות 2018, אז הלכו דגל וש"ס יחד 'לאורך כל הציר' (למעט חיפה ופתח תקווה) ורשמו סדרה של הישגים. במקרה כזה תידרש דגל התורה לאפשר בדרך זו או אחרת את בחירתו של ח"כ אוריאל בוסו לראשות העיר בני ברק, ובתמורה היא תדרוש מש"ס תמיכה במועמדותו של שמוליק גרינברג בבית שמש ואולי גם ריצה משותפת בהובלת סגן ראש העיר ביתר עילית דודי זלץ, כדי לקחת את הראשות.

האתגר יהיה בסוגיית אלעד – מבחינת דרעי מדובר בדרישה יצוקה בסלע, מבחינת דגל מדובר בסיטואציה פנימית רגישה במיוחד. לא מן הנמנע שהצדדים יצליחו להגיע להסכמה שתותיר את אלעד מחוץ לגבולות הגזרה, מתוך הבנה שיש נושאים שהמורכבות שלהם היא על-פוליטית ומתוך הנחה שגם כך האתגר האלעדי הוא קודם כל אתגר פנימי של ש"ס (שקיבלה בעיר בבחירות הארציות האחרונות חצי מהקולות).

הציר השלישי הוא זה שעליו דווח השבוע, חיבור אפשרי בין ש"ס לאגודה, אבל חיבור כזה – לפחות לפי תמונת המצב הנוכחית – אינו אפשרי, משום שרשימת האינטרסים המתנגשים והבלתי ניתנים לפשרה חוצה כמעט את כל הערים המרכזיות הרלוונטיות. הקרב על הראשות בבני ברק והעימות הישיר באלעד ואולי גם בביתר עילית, הן שתי סוגיות הדגל. קשה גם לראות איזה קלף יוכל כל צד להציע למשנהו, שני הצדדים אינם מתכננים לרוץ לראשות העיר בית שמש, ותמיכה אגודאית באשדוד בשווי של כמה אלפי קולות אינה שקולה לראשות העיר בני ברק. מנגד, אי אפשר להציב לדיל את בני ברק מול אלעד, משום שהסיעה המרכזית ושלומי אמונים לא תסכמנה להקריב האחת בשביל השנייה ראשות עיר.

המשמעות היחידה של ציר כזה, לעת עתה, היא הפעלת לחץ על דגל התורה מצדה של אגודת ישראל. לאמור, אם לא תזדרזו להגיע איתנו להבנות ולהתפשר בבני ברק, אנחנו עשויים לחפש לנו ציר חדש. אפשר להניח שגם דרעי לא מפסיד מפרסומים על מגוון האפשרויות הפתוחות בפניו. כך, בעוד בצמרת ש"ס מלגלגים על הסיכוי לציר כזה, היו בצמרת המפלגה מי שתדרכו על קיומן של פגישות בין דרעי לגולדקנופף, במטרה לתחזק את הספין באוויר.

 

טיזר 1: שלושת השופטים החברים בועדה כיום הם כבוד הנשיאה בכבודה ובעצמה, יחד עם השופט עמית בעצמו ועם השופט היותר מזוהה עם המחנה השמרני, נעם סולברג. במצב דברים נורמלי, עמית יידרש להימנע מהצבעה שהוא עצמו מתמודד בה, וחיות עשויה להיות כבר לאחר פרישתה. נאמר בזהירות כי לא מן הנמנע שהשופט סולברג – אף שהוא אמור ליהנות בעצמו בעוד שנים אחדות משיטת הסניוריטי – יבחר להטות את הכף דווקא לכיוונו של אלרון

טיזר 2: האתגר יהיה בסוגיית אלעד – מבחינת דרעי מדובר בדרישה יצוקה בסלע, מבחינת דגל מדובר בסיטואציה פנימית רגישה במיוחד. לא מן הנמנע שהצדדים יצליחו להגיע להסכמה שתותיר את אלעד מחוץ לגבולות הגזרה, מתוך הבנה שיש נושאים שהמורכבות שלהם היא על-פוליטית ומתוך הנחה שגם כך האתגר האלעדי הוא קודם כל אתגר פנימי של ש"ס

השארת תגובה