סייג לנורמליזציה שתיקה

ד"ר גדי חיטמן
ד"ר גדי חיטמן

מאז נחתמו הסכמי אברהם בספטמבר 2020 התרגל הציבור הישראלי לחדשות שכותרתן היא נורמליזציה בין ישראל לשכנותיה. בחודשים האחרונים אנחנו עוקבים – חלקנו בעניין ואחרים פחות – באפשרות לנורמילזציה עם ערב הסעודית. בזמן הזה, עבודה מאומצת מאחורי הקלעים שארכה שנים רבות הבשילה לפגישה בין שר החוץ של ישראל, אלי כהן, לעמיתתו הלובית.

נקודה חשובה לקוראים: בלוב יש שתי ממשלות מכהנות, האחת בטריפולי הבירה והאחרת בבנע'זי שנמצאת במזרח המדינה. סיכום ישראלי עם אחת מהן אינו מחייב בהכרח את השנייה.

המהלך הלובי אינו אמור להפתיע. הוא משקף מגמה כלל אזורית מאז החלה הטלטלה האזורית בדצמבר 2010: כל מדינות הלאום הערביות מבכרות לקדם אינטרסים מדינתיים ולא אזוריים (או פאן ערביים). אם ישראל יכולה לסייע בכך, אין לפסול אוטומטית קשר איתה. איחוד האמירויות, שהאשימה את ישראל בחיסולו של מחמוד מבחוח על אדמתה, בלעה את הרוק והלכה להסכם שלום עם ירושלים. כמוה עשו גם בחריין ומרוקו. אחרות כמו סודאן, צ'אד, סעודיה בתהליך הבשלה. כל אחת מסתכלת על ישראל וממפה אינטרסים משותפים. אם יש בכוחה של ישראל לקדם אינטרסים אלה – מה טוב.

לוב היא מדינה שסועה, מדממת, שבטית, בעלת שטח עצום ואולכוסייה מועטה (פחות מ-7 מיליון על שטח של קרוב ל-2 מיליון קמ"ר). היא נקרעת זה שנים בין שתי ממשלות שמבקשות שליטה. ב-12 השנים שחלפו מאז חוסל מעמר קדאפי (אוקטובר 2011) היא נקלעה למלחמת אזרחים מדממת, ובמהלך העשור השני של המאה ה-21 חלק ממנה (אזור העיר סרת) היה בשליטה של דאע"ש. כל זה מוביל את לוב לחפש יציבות פוליטית פנימית, יציבות אזורית, שיקום כלכלי וחברתי, וכמוסן חזרה למערכת הבינלאומית כמדינה ריבונית.

מה רוצה לוב מישראל? גשר דיפלומטי לוושינגטון. ממש כמו סודאן, לוב מבינה את יחסי הכוחות במגרש הבינלאומי וקבלת גב אמריקני יכולה לסייע לקדם חלק מהאינטרסים הלאומיים שלה. ישראל יכולה לסייע ללוב גם בהיבטים של התפלת מים, חקלאות וטכנולוגיות מתקדמות.

בצד השני, האינטרס הישראלי הוא ברור: הגדלת מספר המדינות שחותמות על הסכמים מדיניים עם ירושלים, מה שמייצר מחנות מובהקים בתוך העולם הערבי (וגם המוסלמי) ומאפשר לייצר בריתות שמשפרות את מצבה של ישראל.

הבעיה היא שכדי שכל זה יקרה נדרשים שני מהלכים: האחד בצד הלובי והאחר בצד הישראלי. דעת הקהל בלוב אינה בשלה למתן פומביות ביחסים בין לוב לישראל. במשך שנים גדלו אזרחי לוב על שנאה לישראל, בהובלת קד'אפי שאף סייע לארגוני הטרור הפלסטינים.

על מנת לשנות את התודעה של אזרחי לוב נדרש מהלך הסברתי רחב היקף וממושך שבו מנהיגות לובית מוסכמת על כלל האזרחים (אין כזו כרגע) תסחוף אחריה את הציבור בלוב למהלך של יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

באותו זמן נדרשים מהדרג המדיני בישראל סבלנות, קור רוח ואיפוק לפני שרצים לפרסם כי התקיימה פגישה בין שרי החוץ של שתי המדינות. משחק האשמה של שר החוץ סביב זהותו של המדליף את הפגישה ברומא בינו לבין שרת החוץ הלובית מיותר ואינו מעניין. בוודאי שלא את הלובים. הם צריכים לבסס את המהלך בקצב שלהם. ההדלפה המיותרת מקפיאה – יש לקוות זמנית – את המגעים בין ירושלים לטריפולי.

הביקורת האמריקנית כלפי ישראל היא לא רק מוצדקת אלא מעוררת שאלות קשות בוושינגטון האם ניתן לקדם מהלכים בין ישראל לשכנותיה הערביות האחרות (סעודיה בראשן) ולהסתכן – שוב – בהדלפה ישראלית שתחבל במאמץ הדיפלומטי האמריקני.

לא זו אף זו: ממשל ביידן מושקע בעיקר בזירות עולמיות אחרות דוגמת סין או המלחמה באוקראינה. אם הוא כבר נכנס מתחת לאלונקה ומוכן לתווך בין ישראל למדינות ערביות, המינימום המצופה הוא לעשות את זה חכם. ובשלוש מילים: סייג לנורמליזציה שתיקה. ובשפה יהודית: הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו.

הכותב הוא ראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת אריאל

השארת תגובה