מלכוד בג"צ: האם לדרוש 'סבירות'?

גנץ פספס הזדמנות פז לצאת גיבור לאומי של ממש, הוא חזר לרגע להיות הטירון • גנץ יכל למלכד את הקואליציה בהצעה מפתה – לפרט במדויק מה הוא דורש לדלל בצמצום עילת הסבירות, ולהודיע כי במקרה כזה הוא ואנשיו יצביעו בעד

מושכים את נתניהו משני צדדיו, לוין וגלנט עם ראש הממשלה ברגעי ההצבעה
מושכים את נתניהו משני צדדיו, לוין וגלנט עם ראש הממשלה ברגעי ההצבעה

"על אף האמור בחוק יסוד זה, מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ידון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר, ולא ייתן צו בעניין כאמור. בסעיף זה: 'החלטה' – כל החלטה, לרבות בענייני מינויים או החלטה להימנע מהפעלת כל סמכות".

בשורות הקצרות האלו, מקופל מאבק של חודש שלם – בועדות הכנסת, בתקשורת וברחובות. עשרות אלפים מימין ומשמאל יצאו להפגין בעדן ונגדן, ראשי המשק וההסתדרות התגייסו למאבק בהן, בכירי מערכת הביטחון נחלצו בסדרת אמירות מפוקפקות שהוכתבו להם היישר ממוחותיהם הקודחים של חבורת יחצ"נים מקצועית, וכל זה בגלל אותן שורות ספורות, שספק אם רוב העוסקים בהן מבינים בכלל את משמעותן ואת ההיסטוריה שלהן.

על ארבע מהפכות חתום כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס ונואם הכיכרות הטרי, אהרן ברק – מהפכת זכות העמידה, מהפכת עילת הסבירות, מהפכת הכל שפיט והמהפכה החוקתית, כפי שמונה אותן הביוגרפית המסורה שלו, נעמי לויצקי, בספר 'כבודו'. הפחות חשובה ומשמעותית שבהן היא עילת הסבירות, אם כי היא הייתה זו שפרצה את הדרך למהפכת השפיטה.

בתמצית, עילת הסבירות מאפשרת לשופט לפסול, לבטל או לשנות החלטה של כל גורם ממשלתי או פוליטי, גם אם אין לו נימוק בעל משקל (למשל, חוסר סמכות או אי עמידה בקריטריונים). לפי ברק, גם במקרה כזה יכול כבוד השופט להפעיל את סברת כריסו ולקבוע כי העניין 'לא מסתבר' בעיניו. די בכך כדי לגבור על מה שכן מסתבר בעיניהם של נציגי הממשל או הפוליטיקאים. באופן אבסורדי, כפי שאירע למשל בעניין דרעי, ייתכן מצב בו השופטים עצמם חלוקים בסוגיית אי הסבירות, ומה שסביר לגמרי בעיניהם של כמחצית השופטים – ייקבע כלא סביר הלכה למעשה על חודו של קול.

במקור, כשמדברים על ביטול עילת הסבירות, מדברים על ביטולה המוחלט, בין אם מדובר בחוסר סבירות של פקיד, שר או מנהל מחלקה בעירייה. בפועל, הקואליציה קיצצה מיוזמתה את הביטול המתוכנן, והותירה צמצום שמתייחס לממשלה ולחבריה בלבד. בלי פקידים ובלי ראשי עיר, עליהם תימשך עדיין הביקורת השיפוטית על בסיס העילה המפוקפקת.

למעשה, גם בקרב האופוזיציה נמצאו לא מעט שתמכו במהלך כזה בעבר, החל מגדעון סער שהציג הבטחה לביטול עילת הסבירות במצע מפלגתו, וכלה ביאיר לפיד שתקף את העילה הזו בחריפות בעבר. אפילו ממציא העילה, השופט בדימוס ברק, התבטא כי ניתן לבטל את עילת הסבירות ואין בכך אסון של ממש. למותר לציין כי בשיחות שנערכו בבית הנשיא, הייתה עילת הסבירות הנושא הראשון בו הגיעו הצדדים להסכמה קלה ומהירה, אם כי לא פומבית.

אז מה בכל זאת קרה שם? איך ומדוע התקשתה האופוזיציה להגיע לפשרה של הרגע האחרון, על אף מאמציו הנואשים של שר הביטחון, יואב-תן-לי-משהו-גלנט, והסיוע העקיף והשקט שקיבל משניים מראשי מפלגות הקואליציה, סמוטריץ' ודרעי, בניסיון למצוא מוצא מכובד עד לרגעי הסיום של העברת החקיקה?

הימור על כל הקופה

הסיפור של האופוזיציה בשבוע האחרון הוא טרגדיה של מהמר כבד, מהסוג שאוהב להמר על כל הקופה. ביום ראשון בלילה, כשהדיון במליאה כבר נפתח וח"כי האופוזיציה עלו בזה אחר זה לדוכן כדי לשטוח את נאומיהם לאוזני הספסלים הריקים, עמדה הנהגת המחאה בפני דילמה לא פשוטה בכלל.

על הפרק היו שתי אפשרויות: האחת, להכין את הסולם לירידה מהעץ, לגבות מהקואליציה מחיר מקסימלי (הקפאת חקיקה להמשך הרפורמה, דילול משמעותי יותר של עילת הסבירות – למשל ביחס למינויים, או קבלת ההסתייגות שהציע ח"כ פינדרוס ביחס להחלטות של ממשלת מעבר) ולהסכים פומבית לחקיקה המינורית הזו, כך שהימין יוכל לנפנף למצביעיו בהישג מינימאלי. השנייה, לטפס גבוה יותר על העץ וללכת 'אול אין', לשים את כל הז'יטונים על השולחן, טייסים ורופאים, בכירי המשק וההסתדרות, להוציא מהבוידם את יוסי כהן בתום תהליך המרה מזורז ולפשוט על הכנסת במפגן מרהיב של מה שזכה פעם לכינוי 'קפיטולי'.

ההימור, במקרה כזה, הוא על תגובתה של הקואליציה: האם היא נחושה ללכת עד הסוף, או שמא קיימים בה בקיעים שניתן להרחיב. במקרה הראשון, עדיף כמובן ללכת על אופציה א' ולמקסם הישגים. במקרה השני, יש טעם להמר על כל הקופה ולרשום ניצחון שני בנוק אאוט של המחאה על הממשלה.

המנהיגים הפוליטיים של האופוזיציה, בדגש על גנץ ולפיד, הרגישו כנראה את המגמה והבינו שהפעם זה שונה. בכל זאת, הם פוגשים בכנסת את הקולגות מהקואליציה, הם גם יכלו לזהות בין השיטין בדבריו של ראש הממשלה, כפי שהודלפו מישיבת הממשלה, על כך ש"עדיף לוותר על טייסת או שתיים מאשר לוותר על ממשלת ישראל", עד כמה הוא החלטי. או כפי שאמרו כמה מבכירי הקואליציה, גם אם הם היו רוצים לסגת בשלב זה, היה הדבר בלתי אפשרי, כדי שלא להיתפס כמי שנכנעו לקבוצת כוח של קצינים.

אולי לכן, באופן מפתיע, ניסה גם לפיד את כוחו בדקה התשעים בהגעה לפשרה, כשהוא מאגף את גנץ ממרכז. על עתיד היחסים בין השניים עוד נרחיב, בינתיים, אפשר לסכם ששני ראשי האופוזיציה לא ניגשו לעניין בהחלטיות, איש איש מטעמו, ושניהם יחד מאימת המפגינים.

מנגד, מנהיגי המחאה החוץ פרלמנטריים, בהובלת טיפוסים מסוגם של אהוד ברק (על דברי הבלע האיומים שנחשפו בשמו השבוע נימנע מלחזור כאן, כולל תוכנית השלבים ששרטט כבר לפני שלוש שנים לניהול המחאה, עוד בטרם באה הרפורמה לאוויר העולם) ודן חלוץ, היו משוכנעים שאין מי שמכיר את נתניהו טוב מהם. שנים הם מספרים לכל העולם עד כמה הוא סחיט ולחיץ, והנה הגיע הזמן להאמין בעצמם בפנטזיה שיצרו. הם היו משוכנעים במאת האחוזים שנתניהו יתקפל ברגע האחרון, ולמען האמת, גם רבים מחסידיו של ראש הממשלה חששו שזה בדיוק מה שיקרה. לכן, בהחלטה רציונלית באופן יחסי, הם החליטו ללכת עד הסוף ובכל מחיר.

הבעיה עם הימורים מסוג זה, נחשפת במקרה של הפסד, כשהמהמר נותר בלי שקל בכיסו. זה בדיוק מצב הדברים שנוצר בשעות אחר הצהריים של יום שני, אחרי כמעט ארבע שעות מותחות עצבים של מאה וארבעים הצבעות, ולאחר שהחוק עבר בקריאה שלישית. אילו הייתה הקואליציה בוחרת להעלות כבר השבוע את השלמת החקיקה בנושא שינוי הרכב הועדה למינוי שופטים, לא היה למחאה כמעט שום קלף חדש לשחק עמו. האקדח שלהם נותר עם תרמילי כדורים משומשים בלבד. והנזק המשמעותי יותר מבחינתם, יהיה הקושי להסביר לעדר השועט בעקבותיהם איך אחרי שכבר חווינו את 'קץ הדמוקרטיה' בצמצום עילת הסבירות, נחווה אותו שוב מתישהו בשלב הבא של הרפורמה.

תילי תילים של פרשנויות, כולל לא מעט פלפולי סרק וכותרות יחסי ציבור, נשפכו ביומיים האחרונים על שהתרחש בשעות הגורליות. האם היה זה גלנט מול לוין, עד כמה השפיע בן גביר והוטו שהטיל על נסיגה אפשרית, מה הוצע לאופוזיציה ומדוע הפשרה נכשלה בסוף, האם דרעי היה מעורב ושמא הוא דווקא שמר מרחק, ועוד כהנה וכהנה. נחסוך לכם את שלל הגרסאות, שאף אחד לא הצליח להרכיב מהן תמונה קוהרנטית כלשהי, וניגש היישר לתוצאות.

הזדמנות לתקן

הסיפור המרכזי ביום שאחרי ההצבעה הוא דווקא סיפורו של גנץ, האיש שכבר מספר חודשים מנסה את מזלו לפרקים כ'דמות מאחדת'. בין איום במלחמת אחים לאזהרות על שינוי שיטת המשטר, הקפיד הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר לשגר פה ושם מסרים פייסניים. הוא יצא במידת מה של אומץ נגד תופעת הסרבנות, היה הבולט מבין מנהלי המו"מ בבית הנשיא וגם הקפיד לשמור על קשר אישי וחם עם הקואליציה. אפילו שעה קלה לפני ההצבעה, הוא תועד במליאה בלחיצת ידיים חמה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.

אבל גנץ פספס הזדמנות פז לצאת גיבור לאומי של ממש. ביום רביעי בלילה, כשיצא בקריאה פומבית לממשלה לעצור בדקה האחרונה ולשבת למצוא פתרון מוסכם, הוא חזר לרגע להיות הטירון שנכנס לפוליטיקה לפני 4 וחצי שנים בלבד. במקום להשתמש בסיסמאות נבובות, היה גנץ יכול למלכד את הקואליציה בהצעה מפתה – לפרט במדויק מה הוא דורש לדלל בצמצום עילת הסבירות, ולהודיע כי במקרה כזה הוא ואנשיו יצביעו בעד. או אז, הקואליציה הייתה מתקשה לסרב, המחאה הייתה נקלעת לגמגום ולמאבקים פנימיים, ויו"ר המחנה הממלכתי היה מוכתר כאיש השלום והשעה.

במקום זאת, הוא העדיף להיצמד לטקטיקה שהצליחה לפני ארבעה חודשים, בסוף החורף – לדרוש מהקואליציה נסיגה לאורך כל החזית, ולהבטיח לה בתמורה סיכוי קלוש לקבל איזו עצם, אם יסכים להשליך אותה ברוב טובו. הצעה כזו מעידה על חוסר בשלות של ממש וחוסר הבנה לנפשו של המחנה הלאומי, שלא יכול היה לספוג השפלה נוספת. כניעה הפעם, כמעט בוודאות, הייתה מביאה את הקץ על הממשלה הנוכחית בתוך שבועות ספורים.

למזלו של גנץ, הוא קיבל הזדמנות לתקן: הנאום שנשא ביום שני בלילה, למעט המומנטים הצפויים של האשמת הקואליציה והבטחה לתיקון עתידי "במוקדם או במאוחר", כלל גם את הקריאות המאחדות לתומכי הרפורמה. הפעם, גנץ גם יכול לעמוד מול מובילי המחאה עם טיעון מנצח, הרי בלאו הכי הקואליציה עושה את שלה, יאמר להם, לפחות, אם אני אהיה נוכח שם, אוכל לשמור מעט על מערכת המשפט ולצמצם את הנזק. ואולי, היה צורך שהאסימון הזה ייפול גם אצלו, אולי בשני בערב הוא הבין שאי אפשר רק למתוח את החבל עד אינסוף במעמד של ריקוד על שתי החתונות. מי שרוצה לשמר אצלו שלושים פלוס מינוס מנדטים ולקבע את תדמיתו כאלטרנטיבה שלטונית במקום לפיד, חייב גם לגבות את הטענה במעשים.

נתניהו, מצדו, בחר שלא לעשות לו חיים קלים. חצי שעה אחרי ראש הממשלה החליפי שלו לשעבר, הבהיר ראש הממשלה המכהן את נקודת מבטו לאוזני הציבור. גם אצל נתניהו, כצפוי, קיבלנו פרק נרחב של האשמת האופוזיציה והתייחסות לתופעת הסרבנות, אבל נתניהו, לראשונה מאז פרצה הרפורמה המשפטית לחיינו, הוסיף דד ליין מוגדר – חודש נובמבר הקרוב. לאמור, קצת פחות מארבעה חודשים של מו"מ פוטנציאלי. הרבה מעבר לנדרש כדי לקיים דיון רציני על כמה סעיפים שנויים במחלוקת עדיין, אך הרבה פחות מהנדרש למי שיחפוץ למרוח זמן ולתת לימין לסיים את הקדנציה תוך מסמוס הרפורמה.

אין לקנא בגנץ. הוא אמנם עשוי לזכות בתהילת עולם, אבל הדרך לשם סלולה במכשולים כואבים: אם יבחר לאמץ את הפשרה לחיקו, יספוג כנראה מתקפה אגרסיבית של ראשי המחאה, שתכוון אליו באופן אישי וישיר. אולי הפנמה של העובדה שמרביתם מעולם לא שקלו להצביע לו, והם מגיעים בעיקר מחוגי השמאל הקיצון, בוגרי הדגלים השחורים ומצביעי מפלגות שנמצאות על הספקטרום שבין מרצ לחד"ש, תסייע לגנץ להתגבר על הפחד. מנגד, אם יבחר ליישר שוב קו עם לפיד, עשוי הבוחר הממוצע להניח שאין הבדל מהותי בין השניים, ועמודת המנדטים של 'יש עתיד' תתייצב בחזרה על חשבון זו של המחנה הממלכתי.

דחה עתירתם

בשעה שאתם מחזיקים את הגליון, ערב תשעה באב, הכנסת כבר סיימה את כנס הקיץ והיא יוצאת לפגרה נאה. זה יהיה זמן של חשבון נפש לכל הצדדים. מובילי המחאה יצטרכו לנסות להמציא את עצמם מחדש, המאבק שגלש לפסים אלימים במיוחד, עד כדי ירי באוויר ותקיפת עוברים ושבים בשעות הערב של יום שני, לא מוביל אותם למקום טוב יותר בדעת הקהל, שהחלה לחשוד בהם ובמטרותיהם בלאו הכי.

גם הקואליציה תידרש לעשות חשבון נפש משלה: תחילה, כיצד היא מתגברת על תופעת מוגי הלב המגיעים משורותיה, וכיצד תוכל למנוע את הופעתו של הגלנט התורן בסיבוב הבא. אחר כך, היא תצטרך להבין מה קריטי לה בשלבים הבאים של הרפורמה ועל מה היא מוכנה להתפשר. מצד אחד, יעמדו שר המשפטים יריב לוין (שחרב הבג"ץ האפשרי באשר לכינוס הועדה למינוי דיינים מונפת עליו) ויו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן, כדי לוודא שהתוצאה תהיה קרובה ככל האפשר למתווה שהציגו בתחילת הדרך. מהצד השני יעמדו גורמים מתונים יותר בקואליציה שיבקשו להרגיע את התהליך, כולל ח"כים שלא שפר עליהם מזלם והם נתונים בעיצומו של משפט או חקירה אפשרית.

בתווך ניצב נתניהו, שיצטרך להתמודד גם עם העתירה שהוגשה נגדו על ניגוד עניינים, ועם תשובתה הלעומתית של היועמ"שית לבג"ץ, שהוגשה 'במפתיע' מיד לאחר השלמת החקיקה, ולפיה אכן נתניהו חטא בניגוד עניינים. אבל זו לא תהיה ההחלטה היחידה של בג"ץ שתעמוד לנגד עיני הנהגת הקואליציה.

שעה קלה לאחר הקריאה השלישית, כבר הוגשו עתירות ראשונות של התנועה לאיכות השלטון בדרישה לביטול החקיקה. לרוע מזלם של העותרים, הם נפלו על השופט התורן דוד מינץ, מהיותר שמרנים בסביבה. משנודע שגם השבוע הבא לא יביא אתו בשורה, משום שסולברג יחליף את מינץ, נאלצה בלית ברירה נשיאת בית המשפט העליון לקצר את ביקורה בגרמניה ונזעקה ארצה, אולי כדי לוודא מקרוב שהעתירה זוכה ליחס המכובד הראוי לה.

כעת, שאלת מיליון הדולר היא האם יעז בג"ץ, לראשונה בתולדותיו, לפסול חוק יסוד שהתקבל כדת וכדין. באופן פרדוקסלי, דווקא פסילה של החוק עשויה לערער עוד יותר את מעמדו, משום שהדבר ידחק גם את מובילי הקו המתון בקואליציה להקשיח עמדות ולהוביל חקיקה אגרסיבית יותר. מאידך, דווקא הימנעות מפסילה, תאפשר לחיות ושות' להציג את עצמם ככשרים, ולשמור את העונג שבפסילת חקיקה לשלב הבא ברפורמה, כזה שעשוי להיות משמעותי יותר מבחינתם. למשל, שינוי הרכב הועדה למינוי שופטים. לכן, אם צריך להמר, סביר להניח שבג"ץ יבחר הפעם שלא להתעקש על החייאתה של עילת הסבירות, ולאפשר לה לנוח על משכבה בשלום.

 

 

השארת תגובה