2 סיבות: מדוע לא תפוטר היועהמ"שית

לא מן הנמנע שהמצב הנוכחי דווקא נוח לנתניהו, כך, מיארה משמשת כשק החבטות של הממשלה וכל צעד מובטח שהממשלה מתעכבת מליישם, אפשר להאשים את היועמ"שית

חוגגים ניצחון במליאת הכנסת על רקע זעקות האופוזיציה: צילום דוברות הכנסת
חוגגים ניצחון במליאת הכנסת על רקע זעקות האופוזיציה: צילום דוברות הכנסת

ביום שני בלילה, מעט אחרי חצות, הסתיימה ההצבעה השמית במליאת הכנסת על הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות בקריאה ראשונה. באופן נדיר, לא נזקק מזכיר הכנסת לסיבוב שני של הצבעה בקרב ח"כים שלא נכחו, נעדרו, התקזזו או בחרו שלא להצביע בסיבוב הראשון. כל מאה ועשרים חברי הכנסת הצהירו על עמדתם בפעם הראשונה, כולם נכחו, אף אחד לא רצה להפסיד את ההצגה הכי טובה במדינה, ואף אחד לא הפתיע, התמרד או הפעיל שרירים.

קדמה למופע הדמוקרטי הזה התפרעות בלתי דמוקרטית בעליל, שעות אחדות לפני כן, כאשר אורחים בלתי קרואים שהוכנסו למשכן הכנסת על ידי כמה מנציגי האופוזיציה, ניסו להדביק את עצמם לרצפה בכניסה למליאה, כדי לשבש באופן פיזי את האפשרות להצביע. אבל המליאה איננה נתיבי איילון, ויו"ר הכנסת ח"כ אמיר אוחנה הורה מיידית למשמר הכנסת לטפל במתפרעים כנדרש, ביד קשה ובמהירות.

נסביר בקצרה את תמצית החקיקה: כיום, החלטה הניתנת על ידי שר או אפילו על ידי הממשלה (כולל החלטות המאושרות על ידי הכנסת כמו מינוי שרים, ע"ע מקרה השר לשעבר ויו"ר ש"ס ח"כ אריה דרעי, שמרבית שופטי ההרכב פסלו את כהונתו בממשלה בהסתמך על עילת הסבירות), עשויה להתבטל בבית המשפט העליון גם בהעדר נימוקים לגיטימיים, כאלה המתבססים על חוסר סמכות וכדומה. השופט יכול לקבוע בפשטות כי לדעתו מדובר בהחלטה 'לא סבירה', ואזי סברתו האישית גוברת על סברתם של השרים או אפילו הממשלה כולה. הצעת החוק הנוכחית קובעת כי בכל הנוגע להחלטותיהם של נבחרי ציבור, לא יוכל בג"ץ להשתמש בעילה של סבירות גרידא כדי לדון ולבקר אותם. הא ותו לא.

אבל כמו שכבר הספקנו ללמוד בכנסת הנוכחית, העברה של חוקי הרפורמה המשפטית בקריאה ראשונה, עדיין אינה מחייבת את השלמתם בקריאה שניה ושלישית. אם להסתמך על ההצהרות החד משמעיות מכיוונו של נתניהו ומכיוונם של חברי הממשלה, הפעם זה יהיה אחרת, גלנט לא יתרגש ממכתבי טייסים אלמוניים, אדלשטיין לא יחפש קיזוזים וביטן לא ימצא את התזמון לקרוץ למערכת המשפט העוסקת בעניינו. כמו כן, אם לשפוט לפי כוונותיה של האופוזיציה ושל הנהגת המחאה, היא מתכוונת לשים את כל כובד משקלה על הסיפור הזה.

הסיבה פשוטה: כל צד מחויב לנרטיב מסוים שהוא משווק לבייס שלו בשלושת החודשים האחרונים. ראשי המחאה מנפנפים ביכולותיהם לטרפד את החקיקה בחורף האחרון, ומסבירים כעת כי גם העברה מצומצמת של צמצום עילת הסבירות, היא בעצם שימוש בשיטת הסלמי כדי להרדים את האופוזיציה. לפיכך, מבחינתם, מדובר ב'ייהרג ואל יעבור', הבה נקווה שלא במשמעות המילולית הפשוטה.

בקואליציה, מנגד, הבטיחו לבוחרים הממורמרים שהפעם זה יהיה אחרת, הפעם הימין ילמד לשלוט. הסבירו לנו שבתחילה דברים נעשו בצורה שגויה, שלא העריכו נכונה את עוצמת המחאה, שלא עסקו מספיק בהסברה, שלא נערכו הפגנות תמיכה מימין. כל זה מאחורינו. הפעם הדברים נעשו באופן מדוד, נעשה ניסיון ממושך להידברות ומי שפגע בו הם גנץ ולפיד שבחרו לפוצץ את השיחות על רקע לא קשור בעליל, ממדי המחאה, זהות מארגניה ונזקיה האפשריים גלויים וידועים, ואפילו הימין יצא להפגנות, זעיר כאן זעיר שם.

השורה התחתונה היא שאין שום תירוץ. שישים וארבעה מנדטים ממתינים לראות אם הקיץ הזה יסתיים בטעם טוב עבורם, טעמו המתוק של ניצחון פוליטי, כזה שכבר נקבע בקלפי לפני למעלה מחצי שנה, אך טרם מומש דה פקטו. השלמת החקיקה בסוגיית הסבירות, גם אם אין בה אפילו אחוז מהנדרש לתיקונה של מערכת המשפט, תהיה צעד ראשון ומכובד בכיוון הנכון.

בין דם לדם

גילוי נאות: מעולם לא נמניתי על אוהדי 'הפלג הירושלמי', לא השתתפתי בהפגנות שהובילו בזמנו, ביקרתי אותן בחריפות וגם – לביש מזלי – נאלצתי לעבור פעם אחת בסמיכות להפגנה כזו וריח הבואש דבק בבגדיי. חוויה לא נעימה וגם יקרה, כפי שיודע כל מי ש'זכה' בשטיפה. אבל בשבועות ובחודשים האחרונים, אי אפשר שלא לתהות האם יש כאן איפה ואיפה? האם דמם של מפגינים תל אביביים סמוק יותר? האם חרדים (וגם מתיישבים, ערבים ויוצאי אתיופיה) הם אזרחים סוג ב'? מה קרה בזמנו לזכות ההפגנה המקודשת? איפה היה באותם ימים הניצב הפורש עמי אשד?

את השאלות הנוקבות האלו, ולא רק, שואלים נציגי הקואליציה כבר חודשים ארוכים. הדחתו של אשד מתפקידו כמפקד מחוז תל אביב, ההפגנה הספונטנית שבאה בעקבותיה והפיזור היעיל והמהיר של המפגינים מנתיבי איילון – בלי לנפץ גולגלות ובלי למלא חדרי מיון, חידדו עוד יותר את הסוגייה. מתי מצור על נתב"ג הוא הליך דמוקרטי מופתי ולפי מה מאפשרת היועמ"שית חסימות נטולות כתבי אישום? האם שימוש במכת"זית הוא עניין בלעדי ל'בבונים' מהמחנה הלא נכון? ואיך בוחרים להגדיר אלימות שוטרים ככזו רק כשהיא פוגעת בבעלי דם כחול?

כבר בסוף השבוע שעבר, כאשר היועמ"שית נקראה לישיבת הממשלה הקרובה שנועדה לעסוק בנושא ולברר את הנתונים, היא נחפזה להנפיק חוות דעת מפוקפקת ובה הטיעון הנצחי של 'ניגוד עניינים', ולפיו, הממשלה מנועה מלעסוק באכיפה ובתיחום המחאה – משום שהיא מכוונת נגדה. היועמ"שית לא טרחה להסביר במכתבה הכיצד היא עצה מרבה לעסוק בענייני הרפורמה המשפטית, הגם שזו נוגעת באופן ישיר במעמדה ובסמכויות הכפופים לה.

עוד טרם ישיבת הממשלה, ענו לה שניים מהשרים במכתבים פומביים. הראשון היה שר הפנים והבריאות משה ארבל, שדרש להרחיק את המפגינים מביתו למרחק של 400 מטר, עד לכיכר הסמוכה, בדיוק אותה כיכר אליה שילח היועמ"ש הקודם, אביחי מנדלבליט, את המפגינים שנהגו לפקוד את הרחוב סמוך לביתו, המצוי אף הוא במרחק 400 מטר, אם כי לצדה השני של הכיכר… השני היה שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף, שהצביע במכתב ארוך ומנומק על העובדה המוזרה להפליא, ולפיה מתוך ארבעה כתבי אישום שהוגשו בסך כל גל המחאה, היו שלושה נגד מפגינים שהפגינו בכלל בעד הרפורמה…

באווירה רוויית אמון כזו, כשחלק מהשרים דורשים את פיטוריה מעל כל במה, הגיעה עוה"ד גלי בהרב מיארה לאחת מישיבות הממשלה היותר ארוכות וסוערות שהיו כאן בשנים האחרונות, היישר למלכודת שפרש לרגלה שר המשפטים, יריב לוין. את הטקסט החריף שהשמיע שם, חשף הכתב המדיני החרוץ של חדשות 12 ירון אברהם, בהקלטה נדירה, ובדברים שנדמה כי הוקלטו במכוון למטרת פרסום לאוזני הציבור.

לוין פתח באזכור מכתבה של היועמ"שית מהשבוע שעבר, ומיד תקף בסרקזם: "כמעט רצתי לראש הממשלה לבטל את הדיון… אבל אז נזכרתי במה שגברתי עשתה בנושא הזה עד היום, נזכרתי שבמשך חודשים ארוכים גברתי מונעת – תוך ניצול לרעה של הסמכות שלה – את הגשת התזכיר של הצעות החוק שנוגעות לרפורמה, ואיננה מאפשרת לי ולממשלה להביא הצעת חוק בפני הכנסת, רק משום שדעתה שונה וזה לא מוצא חן בעיניה". לוין הזכיר את נאומה של היועמ"שית נגד הרפורמה ותהה בהקשר לניגוד העניינים "האם זה לא מעורר קושי רב?"

אחרי ויכוח קצר ואחרי שמיארה ניסתה להתגונן ונהדפה, המשיך לוין: "מאחר שאת בעצם נמצאת בצד שבו המוחים נגד מדיניות הממשלה הם אלו שזועקים וקוראים לחזק אותך… האם זה לא מעמיד אותך במקום יותר חמור של ניגוד עניינים? …האם לא היה נכון בדיעבד להימנע מלקחת צד באופן הזה, כאשר גברתי אחראית על אכיפת החוק ובסופו של דבר צריכה לקבל את ההחלטות שמובאות לפתחה. איך הדבר הזה נראה? האם זה לא מעורר אי נוחות רבה, בלשון עדינה?"

לוין גם הפתיע את היועמ"שית עם תקדים מימי ההתנתקות, ותהה הכיצד היועמ"שית התרשלה בעבודתה ולא הציגה אותו בפני הממשלה. תקדים בו דנה הממשלה בדיוק בסוגיה שכזו – התמודדות עם מחאה נגדה ונגד חבריה, כאשר באותם ימים הפתרון כלל הקמה של יחידה מיוחדת במסגרת הפרקליטות עם כלי אכיפה ומטרות נקודתיות נגד המוחים, בראשות משנה ליועמ"ש, ובהגדרת התפקיד נקבע בין השאר כי היא תטפל ב"תופעות של הסתה לאלימות… המרדה וגילויי אלימות לסוגיהם, לרבות חסימות דרכים, הפגנות בטיחותיות, גילויי אלימות נגד עובדי ציבור" ועוד ועוד.

הלינץ' המתוכנן הדביק גם את החברים הנוספים בשולחן הממשלה. שרת התחבורה מירי רגב הייתה הראשונה לטווח בכינון ישיר ולהציע לפטר את היועמ"שית, נתניהו ניסה לשמור על ממלכתיות וביקש שלא לרדת למישור האישי, אבל נהדף בהומור בידי השר אמסלם, שטען כי נתניהו "מצוי בניגוד עניינים…" אמסלם עצמו תועד בסמוך לישיבת הממשלה בהסתודדות עם השר בן גביר, כשהשניים דנים בנחיצות הדחתה של מיארה, לפני שהיא תנסה לצמצם את סמכויות הממשלה בדרכים נוספות.

אחרי הצגת הנתונים בידי בכירי המשטרה, דרשה הממשלה מהיועמ"שית לנפק לכל הפחות הנחיות סדירות שיסבירו בבהירות מתי ואיך מותר לחסום כביש, למי מותר לתקוף שוטרים ובאיזו סיטואציה מוגשים כתבי אישום. לפי מקורביה של מיארה, היא לא מתכוונת להכין את המסמך המבוקש, ובמקום זאת היא תעלה על הכתב אחת לאחת את הדברים שאמרה בישיבה, ניסוח מתחמק שמשאיר את ההחלטה בפועל לידי המפקדים בשטח ורצון הפרקליטות באותה עת.

נרטיב מנצח

עוד לפני ישיבת הממשלה, היה מעמדה של היועמ"שית מעורער מתמיד, אבל יש סיבה טובה למה ראש הממשלה ושר המשפטים נמנעים מלפתוח בתהליך ההדחה שלה, וגם השותפים הקואליציוניים לא לוחצים יותר מדי, בינתיים. וזאת בלי קשר לעובדה שמדובר בתהליך סבוך, תסמכו על היועמ"שים והבג"צים שטרחו לבצר כדבעי את מעמדו של היועמ"ש, שתהליך ההדחה שלו קשה יותר מחילוץ שני משפטים רצופים קוהרנטיים מהנשיא האמריקני ג'ו ביידן.

שתי סיבות עיקריות עומדות בבסיס ההימנעות: האחת, ההבנה שפיטורי מיארה ישפכו גלון של דלק על המחאה הגוועת למחצה. תסמונת ליל פיטורי גלנט זכורה היטב לנתניהו וללוין, וגם אם פרק ההמשך של הדחת עמי אשד לא השיג את אותן תוצאות, הדחה של יועמ"שית מטפסת לסקאלה אחרת. הסיבה השנייה, לא מן הנמנע שהמצב הנוכחי דווקא נוח לנתניהו (וגם לכמה מהשרים, שטרם הצליחו להשיג תוצאות ממשיות), כך, מיארה משמשת כשק החבטות של הממשלה וכל צעד מובטח שהממשלה מתעכבת מליישם, אפשר להאשים את היועמ"שית.

זו גם הייתה אחת המטרות בישיבת הממשלה השבוע, שנועדה לאפשר לשרים לשחרר קיטור (וכותרות). לצד זאת, היו שתי מטרות נוספות באירוע: הראשונה, להכין את המצע הרעיוני להדחתה העתידית של מיארה, במה שיגיע בוודאות לעתירות לבג"ץ, שם תידרש הממשלה להוכיח כי מיארה הייתה אבן נגף ופעלה לבלום את מדיניות הממשלה ולסכל את פעילותה. השנייה, הרצון לשנות את הנרטיב ולהשפיע על סדר היום.

נתניהו זיהה את אירוע חסימת נתב"ג כהזדמנות לנקודת מפנה בתדמית הציבורית של המחאה, בעיקר לאור הסקרים המצביעים על כך שגם בקרב תומכי המחאה, כמחציתם מתנגדים לצעדים מהסוג הזה (לצד התנגדות רפה יותר לחסימות כבישים ולמכתבי השתמטות ממילואים). האפשרות להציג את מובילי המחאה ככאלה שמצד אחד מתעמרים באזרח הפשוט, ומהצד השני לא משלמים את אותו מחיר כמו אותו אזרח פשוט, התחדדה עם הדחתו של ניצב עמי אשד, מי שסומן כחובב הפריבילגים ומי שהמורשת שלו מתבטאת בהפיכת נתיבי איילון לטיילת.

ישיבת ממשלה דרמטית עם הטקסטים המלאים שזלגו ממנה, לצד שורה של התבטאויות מוכוונות אפליה והעיסוק הממוקד באי אכיפת החוק – עשו את שלהם. הצביעות זלגה מכל פינה, כמו למשל מכתב 'איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל' שנזעק במכתב מיוחד למפכ"ל, למחות על השימוש "המסוכן" במכת"זית, כלי שכבר שנים ארוכות נעשה בו שימוש כדבר שבשגרה נגד קבוצות שונות באוכלוסייה.

את התוצאה המיידית היה ניתן לראות בהתנהלותם של אנשי העסקים, הממהרים לזהות את הסיסטם. ביום ראשון הכריזה קבוצת קניוני ביג על השבתה מתוכננת של הקניונים ביום שלישי, אם אכן תחוקק הכנסת בשני את צמצום עילת הסבירות בקריאה ראשונה. עד הערב הודיעו כבר כמעט כל בעלי החנויות והרשתות בקניוני החברה כי מבחינתם הם יפעלו כרגיל, כולל כמה מתוכם שהיו מזוהים עם המחאה בתחילת הדרך. בתוך יממה עשתה הרשת סיבוב פרסה מפואר והבהירה כי תאפשר לחנויות לפעול כרגיל. משמע, המסר נקלט היטב.

השארת תגובה