בלתי הפיך: הסופר יאיר וינשטוק

אחרי שספר המתח הבלתי נשכח שלו, "בלתי הפיך", מכר כבר למעלה מ-15 מהדורות, מוציא הסופר יאיר וינשטוק (מ. ארבל בשבילכם) ספר חדש ומתפנה לסכם חצי יובל

יאיר וינשטוק
יאיר וינשטוק

 

כָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר: הסופר החרדי המצליח יאיר וינשטוק המוכר גם בשמו הספרותי מ. ארבל, מתפנה לספר בראיון חג את הסיפור שלו

מ. ארבל, סופר המתח החרדי המוכר והאהוב, עושה זאת שוב ושוב. גם אחרי קרוב ל-30 שנה מאז החל לפרסם את ספריו, הם נחשבים לרבי מכר, וכל ספר חדש שהוא מוציא – הופך לבסט סלר בתוך זמן קצר.

מי שחיבר את ספרי המתח המצליחים ביותר בציבור החרדי – "בלתי הפיך" ו"קשר גורדי" – הפך עם השנים לשם נרדף – וסליחה על משחק המילים לספר נוסף שלו… – לספרות מתח מושקעת ומתוחכמת, וגם כיום, אחרי למעלה מ-30 שנה כאמור מאז יצא ספרו הראשון, הוא עדיין מקפיד על רמת העלילה, התחכום, ההפתעה לקורא בכל פרק ופרק – וכמובן, גם על רמת הכתיבה עצמה.

מ. ארבל, כפי שהיום הכל יודעים, הוא שמו הספרותי לז'אנר ספרי המתח שהוא כותב, של ר' יאיר וינשטוק, שבשמו האמיתי בכלל חתום על שורה של ביוגרפיות של ספרי צדיקים, סוגה שלמה של "סיפור לשבת", "סיפור לחג", ועוד ועוד.

כאחד עשר ספרי מתח יצאו תחת ידיו עד היום – כולל הספר האחרון "בין שברי עולמות" – וידו עוד נטויה. סוכני מוסד, שב"כ, נאצים שפלים מהעבר, ולהבדיל אדמו"רים גדולים וגם נערים שנשרו שחזרו למשפחה – כולם-כולם היו גיבורי ספריו רבי המכר, שהפכו לספרי חובה בכל בית חרדי, כשהם משכתבים את רוח התקופה, בתוספת קורטוב – או הרבה יותר מזה – של מתח, לצד ערכיות יהודית שנמצאת שם תמיד, בין השורות וגם בשורות עצמן.

אחד מספריו האחרונים, למשל, "השעיר השלישי" שמו, הוא בעל עלילה מפותלת שנוגעת בהרבה מאד סוגיות חמות בציבור החרדי. "בקווים כלליים", מתאר וינשטוק, "הספר מספר כיצד אדם שצמח מתוך ערוגות הציבור החרדי, ושנה ופירש – דבר שעדיין לא ידוע בתחילת הספר – עושה שימוש מניפולטיבי בתוך קהילה חסידית שלמה, ויחד עם האדמו"ר שלה מנצל את השאיפה והכמיהה לביאת המשיח שמקננת באופן טבעי בלב כל יהודי, ועושה בהן שימוש ציני ומניפולטיבי כשהוא מוביל את כל הקהילה הזאת בדרך החתחתים שבחר בה, כדי לקדם את המטרה שהוא רצה".

המוטיב הזה של "שנה ופירש", הופיע גם בספר נוסף שלך, "יום ושש שעות".

"נכון, אבל בצורה אחרת לגמרי. אי אפשר להשוות בכלל בין 'יום ושש שעות' לבין 'השעיר השלישי'. רמת התחכום ב'שעיר השלישי' מאד גבוהה, ולמעשה זה פאזל של ממש, כך שעד שהקורא לא מסיים לקרוא אותו, הוא לא מצליח לפתור את התעלומה. טובי המוחות מאלו שקראו את הספר, אמרו לי: עד היום, אין ספר שלא פיצחנו באמצע, אבל פה – לא הצלחנו. הם קראו וקראו ולא הצליחו לנחש את הסוף של הספר. אדם אחד, בעצמו כותב ספרי מתח, אמר לי: פיצחתי את כל הספרים שקראתי, אבל כאן הצלחת לתעתע בי. עד שהוא לא הגיע לפתרון החידה בסוף הספר, הוא לא הצליח לפצח אותה. הוא אמנם חשב באמצע הדרך שהוא פיצח את התעלומה, אבל זה היה מכיוון אחר לגמרי".

וינשטוק מספר כי שמו של הספר, "השעיר השלישי", הגיע אליו כרעיון מ…הדף היומי. "האמת היא שהספר הזה חייב את שמו ל'דף היומי'. במסגרת שיעור בדף היומי במסכת שבועות, לפני כחמש שנים, התחלנו ללמוד את הדף הראשון, ולמדנו שם רש"י על 'שלושה שעירים'. ותוך כדי שמגיד-השיעור דיבר על שלושה שעירים, הבריק לי במח השם הזה, 'השעיר השלישי'. כי אנחנו מכירים בדרך כלל מושג של שני שעירים, מיום כיפור, שאחד מהם הולך לה' והשני לעזאזל. אבל אף אחד כמעט לא שמע על 'השעיר השלישי', והוא הקורבן החף מפשע, שאליו אף אחד לא התכוון".

כלומר, היה לך את שם הספר עוד לפני העלילה?

"לא… במקביל, כשהשם הבריק לי, כבר היתה לי עלילה בראש, רק שהיא היתה נטולת שם, ואז, באותו שיעור, היא קיבלה את השם. זו עלילה שנכתבה במשך הרבה זמן. היא קיננה לי שנה שלמה בראש, והחלה להיכתב כבר מעצמה. הכתיבה עצמה לקחה לי כשנתיים: בתחילת קיץ תשע"ח, ממש לאחר פסח, התחלתי לכתוב את הסיפור, וכחצי שנה לאחר מכן הוא התחיל להתפרסם בהמשכים".

אז בעצם המשכת לטוות את העלילה תוך כדי שהסיפור מתפרסם בעיתון.

"כן. אמנם, כמו שסיפרתי, כבר התחלתי בכתיבת הפרקים כמה חודשים לפני שהוא התחיל להתפרסם, כך שהיה לי 'פור' של חצי שנה. היה לי למעשה פור עצום, של כמה עשרות פרקים שכתבתי להנאתי, עוד לפני שהיה לי את העול של כתיבת פרק בשבוע כשזה מתפרסם בעיתון. כך יכולתי לחשבן את כל העלילה, ולא ליפול לתוך מהמורות בכתיבה. כי כשאדם כותב צמוד לפרסום, לעתים הוא נופל למהמורות שונות, והוא יכול לטעות פה ושם, ואז הוא צריך לתקן את הטעות 'בשידור חי' לעיני כל עם ישראל, וזה לא נעים. וכאן, התחלתי בפער של כ-40 פרקים שכבר היו מוכנים לפני פרסום הפרק הראשון, וזה היה מאד נח.

"והאמת, שככל שהפרקים הלכו והתקדמו, ה'פור' שלי הלך והתקטן באופן משמעותי, כי הכתיבה של הפרקים היותר מתקדמים נעשתה קשה ומורכבת יותר ויותר, וכל הזמן הייתי צריך לצייר לעצמי מודלים שונים כדי שלא אטעה בטוויית העלילה, כי היא התפרסה על הרבה פרטי פרטים והרבה גיבורי משנה, דבר שיכול היה להפיל טובים ממני, והייתי צריך להיזהר לא ליפול לבורות. כך יצא, שאת הפרקים האחרונים כבר כתבתי כמעט צמוד לפרסומם בעיתון. הפרקים הראשונים נכתבו בקצב של פרק ליום, ואילו את הפרקים האחרונים, כבר לקח לי שלושה-ארבעה ימים לפרק".

"הספרות החילונית – רדודה"

היית מראשוני סופרי המתח החרדיים, ממייסדי הז'אנר. מי היה ההשראה שלך עצמך בכתיבה?

"ההשראה שלי – זו המציאות. זה לא דגל שצריך לנופף בו, כי אולי הוא יישמע מובן מאליו, אבל אני לא קורא סופרים לא יהודים או חילונים. ובכלל, הכתיבה של אותם סופרים בזמננו נעשתה מאד רדודה, ואין לנו היום כלום עם הכתיבה שמעבר לרחוב".

אם כך, מהיכן שאבת את סגנון הכתיבה?

"ההשראה היתה ממש מתנת שמים. ובאמת, לא היה סופר מתח חרדי לפניי שכתב בצורה שאמרתי: 'אני רוצה לכתוב כמוהו'. ובכל זאת, לקחתי השראה בתחילת דרכי מכל מיני מותחנים משובחים של אותם ימים, שהפרו לי את המחשבה, אבל אני כבר לא זוכר שמות של כותבים. אני כן זוכר שאחת הכותבות שמאוד אהבתי את הכתיבה שלה, היא הסופרת החרדית חווה רוזנברג. הספר שלה 'קו השבר', היה אחד הספרים הטובים שקראתי.

"לעומת זאת, בספרות ה'קדושה', של סיפורי הצדיקים והביוגרפיות, כן היה לי מודל מכמה סופרים, מובילי דגל, שחשבתי שצריך ללכת לאורם. ובכל מקרה, מעולם לא לקחתי דמות מעולם אחר והתאמתי אותה לעולם שלנו".

היתה תקופה קצרה שהצלחת ליהנות מהאנונימיות תחת שם העט "מ. ארבל", אבל השם שלך נחשף לבסוף. האם חשיפת השם הגבילה אותך בכתיבה?

"זה נכון שאין משהו שמפרה לך את המח יותר מאשר לכתוב בשם בדוי. כך יכולתי, למשל, לכתוב את 'קשר גורדי' ואת 'בלתי הפיך', כשעוד הייתי לגמרי אנונימי. במובן הזה, האנונימיות דאז היתה לגמרי ברכה, כך שיכולתי לכתוב מה שאני רוצה. אבל מה נעשה שהציבור החרדי חוקר ודורש, ומהר מאד עלו על השם האמיתי של הכותב מאחורי הקלעים, ולא עזר כלום. ומאז שנחשפתי, אכן הופעל עליי לחץ האדיר, בעיקר אחרי 'בלתי הפיך', אז ממש היו המונים שפנו ואמרו: 'אל תעשה לנו את זה', כביכול – אל תכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת.

"אני כמובן לא רציתי לצאת כנגד הקונצנזוס החרדי הכללי, אז נהייתי פחות 'פרובוקטיבי' משני הספרים הראשונים, זאת למרות שלדעתי 'קשר גורדי' היה עלילה תמימה, שלא ביקשה לתקן עולם. נכון שב'בלתי הפיך' כן שמתי אצבע על המחלוקות וקידמתי את הנושא של הבריחה ממחלוקות, ואז היה מי שראה את עצמו נפגע. זה מזכיר את הבדיחה על אותו בלן שצעק במקווה: 'הטיפש – שייצא כעת', ואחד המתרחצים יצא ואמר: למה?! אבל שילמתי!… גם אני, בספר, לא התכוונתי לאף חסידות או קהילה. בדיתי שמות של חסידויות ושל ישיבות, ולא נתתי סימן מאפיין לאף דבר שקיים במציאות, ולמרות זאת קניתי לעצמי קונצנזוס של רעש וצעקות נגד הספר והכתיבה הזאת. את החירות הזאת שהיתה לי בהתחלה – איבדתי. הלחץ הציבורי המאסיבי עשה את שלו, בפרט ששלחו אליי אדמו"רים ורבנים, בבקשה שלא אעז לגעת במוסכמות המקובלות בציבור החרדי, אז קטונתי. אני לא הולך להתקוטט עם הציבור שממנו אני בא ואתו אני ממשיך לעבוד. ומאז, הלכנו על עלילות מרוככות יותר, שאומרות דברים שהציבור יכול לבלוע, כך שאף אחד לא יכול לבוא בטענות"…

ולמרות הביקורות, 'בלתי הפיך' זכה להצלחה עצומה.

"בהחלט, הוא כבר עבר את המהדורה ה-16. היתה לו את המעלה שהוא היה נועז ואמר את האמת, אם כי אני יכול לומר שהיה לו משהו נוסף: רמת התחכום שלו, האפילה על כל מה שהיה לפניו, וכנראה גם על מה שהיה אחריו. לא מצאתי עד היום עלילה שמתחרה בו. יש אפילו סופר חילוני, שלא אנקוב בשמו, שכתב ספר שלם שאת המוטיב המרכזי שבו הוא גנב מ'בלתי הפיך'. גיבור הספר שלו נשרף לעיני כולם, ולקראת סוף העלילה הוא נחשף כחי, ממש קו העלילה של 'בלתי הפיך'".

מה הביא אותך לתסריט של "בלתי הפיך"? שאלנו את וינשטוק. כאן צריך להזכיר: "בלתי הפיך" מדבר על תכנית סודית של השב"כ למגר את הציבור החרדי בישראל, בעזרת אדמו"ר מטעמם, שישתמש במחלוקות קיימות בציבור החרדי כדי "להפריד ולמשול".

וינשטוק: "עשיתי חשבון שבדרך הטבע, מבחינה דמוגרפית, אנחנו החרדים 'נכבוש' בעוד שנים ספורות את הארץ. עשיתי לעצמי משחק סימולציה: מה אני הייתי עושה אם הייתי מחזיק בשלטון החילוני הישן בארץ, והייתי נוכח לראות שהציבור החרדי מתרבה בצורה מדהימה, ובסוף הוא עוד עתיד לכבוש את השלטון בבחירות דמוקרטיות? מה הייתי עושה במצב כזה אם הייתי ראש השב"כ? הרי בוודאי לא הייתי רגוע מזה. אגב, היום, למפרע, אנחנו יודעים שהשלטון החילוני באמת לא נח, ושקד על פתרון ל'בעיה החרדית', רק שהם מצאו פתרון אחר מזה שהיה בתסריט של 'בלתי הפיך'. הפתרון שלי ל'בעיה החרדית' בספר, היה שהיות ויצר המחלוקת לצערנו הרב כה חזק, השלטון יכול היה להשתמש במחלוקות הקיימות, להגביר אותן, ולעשות 'הפרד ומשול'. בפועל, מה שהם עשו, זה להביא לכאן מיליון רוסים ואתיופים. זו הייתה המצאה של שמיר ושרון. הם עשו זאת כי רצו להחליש את הכח החרדי בקלפי".

מזכיר משהו מהאקטואליה הישראלית בחודשים האחרונים.

בדרך כלל ברוב ספריך, יחד עם המתח אתה גם מעביר מסרים: על העול הכלכלי של נישואי הילדים, סכנות הטכנולוגיה, ועוד. איזה מסר ניסית, למשל, להעביר בספר "השעיר השלישי"?

"האמת היא שגם בו בהחלט יש מסר, והמסר הוא – לחסל את מודל התמימות. בציבור שלנו, יש היום הרבה אמון במנטורים שונים שבאים מבחוץ. יש כל מיני אנשים שרוצים להגיד משהו ו'רוכשים' קהילות שלמות. הם כמובן באים בדרך כלל מכוונות טובות, והקהילות שלנו, שהן עניות לרוב ורוצות להשיג כמה גרושים, נכנעות להם. אבל צריך להיזהר. גם אם אותם גורמים באים עם הכוונות הכי טובות, צריך לשים לב גם למניעים הלא כשרים שלעתים משתרבבים להם".

מיעוט הסופרים החרדים? מחינוך טוב

 כמה ספרים כתבת עד היום?

"אף פעם לא ספרתי בדיוק, אבל כולל הביוגרפיות וסיפורי הצדיקים, כ-50 ספרים".

והכי מצליח מהם?

"מבחינת המכירות, בלתי הפיך. יש הטוענים שהוא הכי יפה מאלה שכתבתי, אבל יש רבים אחרים שבעיניהם הספר הטוב ביותר שלי היה ונשאר 'קשר גורדי', גם בגלל שיש בו את התמימות של ספר הביכורים. אפשר לומר שיש 'מחלוקת' בין הקוראים, אבל הרוב אומר שהספר הכי טוב שלי עד היום הוא 'בלתי הפיך'. אני לא נח על זרי הדפנה, ומנסה להצליח לשבור את השיאים שלי עצמי. אני משקיע המון כח במחקר ותחכום בעלילה. אגב, לאחרונה הוצאנו בהוצאה נוסטלגית מחודשת את 'קשר גורדי' ואת 'עין בעין'".

עשית בהם שינויים? נניח, דברים שעברו אז, לפני 25 שנה, אבל היום אולי יעברו פחות בציבור?

"לא, הם אותם ספרים אחד על אחד, ממש אותו הדבר כפי שהם יצאו אז. השינוי היחידי הוא בעטיפות של הספרים הללו, שיצאו הפעם עם עטיפה מעודכנת ובכריכה רכה".

אנחנו רואים היום הרבה מאד סופרות חרדיות, וכמעט ולא רואים סופרים חדשים, ובוודאי שלא סופרי מתח. למה?

"אדרבה, אולי זה מחינוך טוב, שמחנכים את הגברים לשבת וללמוד תורה והם מתמידים בכך, ואילו הנשים יותר פנויות לכתיבה, וכך קם דור של סופרות מוכשרות, ובוודאי שאי אפשר לבוא אליהן בטענות. ובאשר לכתיבת ספר מתח: כדי לכתוב ספר מתח, צריך לשעבד המון מחשבה. הציבור החרדי, במנטליות שלו, מחונך שאם מקדישים למשהו המון מחשבה – זה לשטיק'ל תורה, והוא לא יבזבז את המחשבה הזאת על עלילה מתוחכמת. אם כי, אני חייב לציין, שיש לי חבר בשם פ. חריף, חסיד סלונים שכותב ספרי עלילה, והוא בהחלט מקדיש לזה הרבה מחשבה, זאת לצד היותו אברך חסידי לכל דבר ועניין".

מאיזו כתיבה אתה עצמך נהנה יותר? של סיפורי הצדיקים או של ספרי המתח?

"האמת, תלוי באיזה רובד. ברובד החסידי, שממנו אני יונק מבית אבא, תמיד תישאר לי הבערה הזאת של אותו ילד שאביו יושב בקצה השולחן ומספר סיפור חסידי והוא מקשיב לו בהשתוקקות עצומה, ואת הסיפור הזה הוא מעביר בכתיבה. זה היה ונשאר בגנים. מצד שני, אין מה לומר, כשאתה כותב ספרות עלילתית ברמת תחכום גבוהה, וכשאתה מצליח לכתוב את העלילה ולעלות ולהתעלות ברמה ועם המסר, וכשכל זה מצליח – זה סיפוק נפשי אדיר, בפרט כשאתה מצליח לחדד מסר ולהעביר אותו. זו גם הנאה רוחנית, כי אתה יודע שהמסר נקלט".

מהיכן אתה שואב את כל הרעיונות? הרי כבר כתבת על כל מה שניתן – סיפורי ביון, עלילות תוך חרדיות, עלילות סביב העולם. הכל. מהיכן מגיע רעיון לספר חדש?

"בכל פעם זו סיעתא דשמיא מחדש. הנה דוגמא להשראה ל'שעיר השלישי': אני וילדיי נוסעים בכל שנה בחורף ללעלוב שבפולין, להשתטח על קברו של סבא וראש השושלת החסידית אליה אני משתייך, רבי דוד מלעלוב. ואנחנו מתאכסנים במלון שרחוק 20 קילומטר מלעלוב – בעיירה קרושניץ. זו עיירה פולנית טיפוסית, שבה יש מלון ששמו: אוסטניץ… משם שאבתי את שם ה'חסידות' הזאת שמככבת בספר החדש. הרעיונות פשוט נלקחים מתוך המציאות. ישבנו שם באותו מלון, והתחלנו לשחק בינינו לבין עצמנו את המשחק של 'האדמו"ר מאוסטניץ' וחסידיו. כך הכל התחיל.

"התסריט עצמו, של כל הספר, בא בדרך כלל כהברקה. הייתי מדמה את זה לגרעין של לחן. דיברתי עם מלחינים, וניסיתי להשוות בין העבודות שלנו. להם, כמובן, יש עבודה הרבה יותר קצרה. לחן הרי מסתיים בכמה דקות, לעומת כתיבת ספר שזו מלאכה קשה ומתמשכת. אבל הבסיס הוא אותו בסיס. יש את רגע ה'פיצוץ' – או ההשראה – שמגיע פתאום, שזה באמת בא רק מלמעלה. ואחרי שהגרעין של הרעיון בא, אני כבר עובד ומפתח אותו".

קח אותי לתהליך הכתיבה של ספר מתח. אתה בעצם במאי, שחקן, יוצר וגם סאונדמן – והכל באיש אחד. איך כותבים דבר כזה מורכב?

"אכן, זו עבודת פרך. אנשים לא מבינים מה כל כך מעייף וקשה בכתיבה כזאת. אומרים לי: אתה יושב וכותב, מה הבעיה? הם לא מבינים שהמח משתולל מישיבה על כל פרק, והוא מתיש אותי כמו לבנות קיר לבנים. המח מתייגע על כל פרק מחדש, ואני עוד לא מדבר על מלאכת המחיקות. אנשים שכל מילה שלהם נכתבת ומפורסמת, כביכול התקבלה מפי הגבורה, אני מקנא בהם. אצלי זה לא כך: אני מוחק וכותב, ומוחק וכותב, ובסופו של דבר, כשאני עובר על הכל לפני הפרסום, אני שוב עובר, משפץ ומלטש, ובעיקר בודק ברמת הלוגיקה שלא היה כשל. זו עבודה מפרכת, להחזיק ראש על כל התפקידים שגלומים בסופר מתח, ולראות שאתה לא נופל באף אחד מהם. ועם כל זאת, יש לי ועדת ביקורת מתמדת המורכבת מבני המשפחה ומחבר טוב, אברך עם ראש על הכתפיים, שיש לו את המעלה שאין לילדיי – שהוא אובייקטיבי לחלוטין. הוא יכול לתת את הביקורת בצורה הכי חריפה, כי הוא לא חייב לי כלום, ומבלי לפחד שאפגע ממנו".

יש סצנה כלשהי שפרסמת באחד מספריך שאתה מתחרט עליה?

"לא חושב. בדקתי עם השנים את ספריי שוב ושוב, ולא זוכר משהו כזה. אולי יש ספר שלא התעמקתי בו מספיק בעת הכתיבה, ושם באו אליי בטענות שהעלילה לא מספיק מחושבנת. זה אולי יכול להיות".

כלומר, את "בלתי הפיך" היית מוציא גם היום?

"חד משמעית כן, והלוואי ויכולתי לכתוב היום באותה חירות כמו שהיתה לי לפני שנופצו קירות הזכוכית של חדר העבודה האנונימי שלי".

השארת תגובה