אי אפשר לנהל מערכת בחירות ראויה לשמה בישראל, מבלי שישתרבב אליה איזה מבצע צבאי. זו כנראה דרכם של תושבי עזה והגדה להשפיע על תוצאות הבחירות, גם אם קולם אינו נספר בקלפי. באופן אירוני, לא בטוח בכלל שהתוצאה שהם מייצרים היא גם זו שהם שואפים אליה, והם לא היחידים. תשאלו למשל את יאיר לפיד.
על פניו, מבצע 'עלות השחר' (בפרט לאחר שהסתיים בהצלחה וללא אבדות בנפש, גם אם אפשר לפקפק במידת האפקטיביות שלו) הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לו. הקמפיין של נתניהו והליכוד צובע את לפיד כדמות חסרת אחריות ויכולת, איש שאי אפשר לסמוך עליו כשהטלפון האדום יצלצל או כשתידרש החלטה ביטחונית רגישה. כזה שלא יודע ולא מסוגל לנהל מדינה מורכבת כמו ישראל, על שלל צרכיה הביטחוניים.
לפחות בהקשר הזה, יו"ר 'יש עתיד' סחט את הלימון עד תומו, הוא שיחרר תמונות מהתייעצויות בחמ"ל והופיע שוב ושוב לעיני האומה (גם בליל שבת, באופן מיותר לחלוטין ולא מקובל בעליל), עד להגזמה במסיבת עיתונאים משותפת עם גנץ בשני האחרון, בניסיון להסביר למה הנימוק הפוליטי בעצם לא שיחק תפקיד בקבלת ההחלטות.
אבל המתיחות הביטחונית הנוכחית נושאת בקרבה עוד שלוש השלכות מרות, שמצמצמות כמעט לאפס את סיכוייו של לפיד להרכיב את הממשלה הבאה: תחילה, עובדה מוכחת היא כי רגישות ביטחונית דוחפת את המצביעים ימינה, ואין המדובר במפלגתה לשעבר של יו"ר 'רוח ציונית'. המצביע הישראלי הממוצע משוכנע שרק בימין יודעים להתמודד בקשיחות עם הטרור, ושום דבר שלפיד יעשה לא צפוי לשנות את זה, גם אם נרשמה תנודתיות קלה בסקרים, שרגע לפני המבצע נתנו לגוש הימין רוב של עד שישים ושניים מנדטים.
ההשלכה השנייה היא מעמדו של שר הביטחון בני גנץ, יריבו הישיר של לפיד על תפקיד המועמד להרכיב ממשלה מטעם גוש המרכז-שמאל, ומי שטוען כי בניגוד לראש ממשלת המעבר, הוא יוכל להסתמך גם על תמיכה חרדית ולא רק על זו הערבית (כפי שנרחיב מיד). מטבע הדברים, מבצע צבאי מאפשר קרב קרדיטים נאה בין השניים, כשכל אחד רוצה להוכיח לציבור עד כמה הוא היה האיש האחראי ליד ההגה. הכל כמובן בהנחה שהמבצע יירשם כהצלחה, אחרת, אם משהו ישתבש בחודשים הקרובים – נצפה כאן במפגן מפתיע של נדיבות והענקת האחריות זה לזה.
ההשלכה השלישית והמשמעותית הרבה יותר, היא חוסר היכולת המסתמן של לפיד להיתמך על ידי המשותפת, בשום דרך או צורה, מבפנים או מבחוץ. בעיקר אחרי מסע ההכפשה וההסתה של ח"כי המשותפת ברשתות החברתיות נגד פעילותה של ישראל בעזה. לשיא הגיעו הדברים במוצאי שבת, ליל תשעה באב, כששיגור כושל של רקטה חזר אל תוככי עזה והרג מספר ילדים פלסטינים.
שעה קלה חלפה עד לפרסום העובדות המתועדות על ידי צה"ל, עובדות שהתקבלו בעולם גם ברשתות התקשורת הפחות אוהדות לישראל. את השעה הזו ניצל ח"כ אחמד טיבי לציוצי הכפשה נבזיים באנגלית, כולל תמונות הילדים ההרוגים, במטרה לעורר את דעת הקהל העולמית נגד ישראל. גם כשנחשף שמדובר בפייק ניוז, טיבי לא חזר בו או התנצל, הוא הסתפק בהחלפת הציוץ המדובר באחר, ובו טען – כמה מפתיע – שישראל שוב אשמה. בהכל.
לפחות בכל הנוגע להבנה פוליטית, לפיד אינו טיפש, הוא יודע שהציבור בישראל (וגם לא מעט ח"כים בקרב שותפיו הפוטנציאליים) לא יוכל לעכל הישענות כזו על תמיכתם של טיבי ועל חבריו למפלגה, שהצטרפו גם הם למעגל ההסתה והאשימו את ישראל בנעשה בעזה. אפילו הישענות על רע"מ נראית בעייתית כעת, כשהימין מצביע על האיפוק הישראלי בשנה האחרונה כנובע מהתלות של הממשלה ברע"מ, טיעון שאושר בחצי פה גם על ידי מנסור עבאס בכבודו ובעצמו.
מכיוון שאין שום צפי לתוצאה שתביא ללפיד ולשותפיו לגוש שישים ואחד ח"כים בלעדי הרשימות הערביות, נראה שסיכוייו לכהן כראש ממשלה אחרי הבחירות אפסיים, למעט האפשרות הלא מופקעת בעליל באווירת השנתיים האחרונות, בה אף אחד אחר לא מצליח להרכיב ממשלה, והוא יישאר ראש ממשלת מעבר עד לסיבוב הבחירות השישי, אם וכאשר.
בינתיים, לפיד יכול להתנחם בתוצאות מלחמת התמונות המשותפות עם ראש האופוזיציה, כשהוא ממהר לשחרר תמונה בה נתניהו נראה שלא לגמרי במיטבו, והאחרון מפרסם דווקא תמונה מחויכת בה הוא נראה כמי שמשיא עצה לראש הממשלה הזמני. קל לנחש מה הייתה עושה התקשורת במקרה הפוך, אם נתניהו היה זה שעסוק בעיצומו של מבצע צבאי בברירת תמונות מתאימות להשפלת יריב פוליטי.
ככלל, במפגן נדיר של פטריוטיות, התקשורת הישראלית גיבתה את המבצע לחלוטין ונמנעה מהעלאת שאלות מביכות כמו הרווח הפוליטי העקיף של ראש הממשלה ושר הביטחון, ובשאלה האם מדובר בעצם ב'מבצע קמיל פוקס'. שלא לדבר על האופוזיציה, שנהגה באופן ממלכתי ותמכה על מלא בפעילות הביטחונית. תזכורת לחברי הממשלה הנוכחית, ובפרט לשר האוצר ושרת התחבורה, שגם אם וכאשר ישובו לאופוזיציה, מותר להם לגבות את פעילות הממשלה בנושאים אקוטיים לחיים עצמם.
עבודה זרה
אתרע גורלם של כותבי טורים בימי שלישי, שהם נקראים על ידי הציבור בימי רביעי וחמישי, והמהדרין מן המהדרין ממתינים לצ'ולנט של שבת. כך, כל ניסיון לנבא את תוצאות הפריימריז במפלגות העבודה והליכוד, הנערכים השבוע בשלישי וברביעי (בהתאמה), נידון לאכילת כובעים על ידי הכותב. בהתחשב בחוסר העניין המובן שמעוררת מפלגת העבודה, ניגע בה בקצרה ונעבור לסיפור המרכזי – הפריימריז שעשויים לקבוע את הרכב הממשלה הבאה.
במפלגת העבודה כבר השלימו עם מר גורלם – מאבק עד הרגע האחרון באחוז החסימה, בפרט במקרה הסביר יותר בו זהבה גלאון תנצח את יאיר גולן בקרב על ראשות מרצ ותהווה מגנט לקולות השמאל המובהק, אלו שסולדים מהבריחה של מיכאלי למחוזות השמאל-מרכז ולא מרוצים מהקדנציה המקוצרת שלה כשרת תחבורה.
כדאי להדגיש כי בניגוד למרוץ אל ראשות העבודה, שתוצאותיו היו צפויות מלכתחילה והשאלה היחידה הייתה אם מיכאלי תסיים עם אחוזי תמיכה בקידומת של שבע, שמונה או תשע, הרי שהמרוץ במרץ פתוח בהרבה. יאיר גולן נהנה מתמיכה בלתי מסויגת של הקיבוצים ושל חלק גדול מהמתפקדים הערבים במפלגה, ולא מן הנמנע שהוא ייתן לגלאון פייט של ממש עד הדקה האחרונה.
שאלה מעניינת היא מיקומו הסופי של ח"כ גלעד קריב (הידועה לכם מן הסתם בשעת קריאת השורות), על פניו, קריב מוברג חזק מאוד בקרב המתפקדים והוא צפוי לסיים בצמרת. מצד שני, יריביו הדגישו את חוסר היכולת שלו לשבת בממשלה אחת עם המפלגות החרדיות והדתיות, בשל הפסילה המוחלטת שהטילו עליו האחרונות, ולפיכך ההבנה שבחירתו במיקום ריאלי תותיר כמעט בוודאות את העבודה מחוץ לממשלה הבאה, גם אם יתממשו חלומותיו של לפיד להקמת ממשלה בהשתתפות החרדים. ספק עד כמה יתחשבו המתפקדים בשיקול רציונלי שכזה.
ארבע נקודות צפויות להכריע את גורל הבחירות הקרובות: אחוזי ההצבעה במעוזי הימין (בתקווה שימריאו מעבר ל-52-55% שהיו בסיבוב הקודם), אחוזי ההצבעה במגזר הערבי (אותה תקווה, רק הפוך, עד לנפילה אפשרית לכ-40% הצבעה בלבד), ריצה עד הסוף של 'רוח ציונית', שגם בשבוע האחרון צלחה את אחוז החסימה רק באחד מחמישה סקרים, ועל פי ניתוח מקצועי של כמה סוקרים שואבת את עיקר קולותיה (כשני מנדטים) מגוש 'רק לא ביבי', ולסיום, נפילה אפשרית של אחת ממפלגות השמאל מתחת אחוז החסימה, כשהעבודה היא מועמדת בכירה לתפקיד הלא מחמיא. רשימה לא אטרקטיבית מספיק או דמויות מעוררות מחלוקת, עשויות לחרוץ את גורלה בפרט ואת גורל הבחירות בכלל.
ארבעה מי יודע
בליכוד, מפלגה המתכננת את חזרתה האפשרית לשלטון, צפוי קרנבל של ממש. הרשימה לכנסת תיקבע על ידי כ-140 אלף מתפקדים, בהם עשרות אלפי מצביעים 'חופשיים' מול קבוצות מאורגנות, המרוכזות בעיקר בכמה מחנות מרכזיים. הבולטים שבהם הם המחנה הירושלמי של דודי אמסלם, המחנה הותיק של חיים כץ, מערך המתפקדים המשומן של ניר ברקת ואלפי ה'חיילים' של ישראל כץ ודוד ביטן. למעשה, כמעט אין מועמד שמכבד את עצמו ברשימת הליכוד שלא מחזיק באמתחתו כמה מאות קולות, לכל הפחות, עמם הוא מנסה לסגור דילים על ימין ועל שמאל.
לפחות נכון לשעת כתיבת השורות, מוסכם על כולם שהדמויות הפופולאריות ביותר בקרב המתפקדים החופשיים הם חברי הכנסת יריב לוין, אמיר אוחנה, דודי אמסלם וגלית דיסטל. לחיבה מסוימת זוכים גם כוכבי השנה האחרונה שלמה קרעי ויואב קיש. הנה השאלות הפתוחות שכדאי לעקוב אחריהן כדי להבין לאן צועדת המפלגה, מי האנשים החזקים בה נכון לשלב זה ומי מתיימר להנהיג אותה ביום שאחרי, לכשיגיע.
תחילה, הקרב על המקום הראשון בפרט ועל החמישייה הראשונה בכלל: מלבד לוין וישראל כץ, נמצאים בתמונה גם דיסטל, ברקת, גלנט, אמסלם, אלי כהן, אוחנה, מירי רגב, הנגבי ודיכטר. יש הסבורים כי גם יולי אדלשטיין, שלקח בפעם שעברה את המקום הראשון בקלילות, והפעם צפוי להתרסק על רקע הכרזת התיגר הגוועת על נתניהו, יצליח לשרוד את קרבות העשירייה (באופן מפתיע, נטען כי דווקא נתניהו הוא זה שמסייע לו במעט, כדי לשמר דמויות 'ממלכתיות' בצמרת הרשימה). וכמובן, תמיד תיתכנה הפתעות בלתי צפויות.
הקרב השני הוא קרב הנאמנים. לפחות ארבע דמויות בולטות חדשות המתמודדות על מקום ברשימה נמנות על נאמניו המובהקים של נתניהו: עורך 'ישראל היום' לשעבר בועז ביסמוט, הפובליציסט והיועץ ארז תדמור, עוה"ד טלי גוטליב והיועץ הכלכלי לשעבר פרופ' אבי שמחון. בניגוד לשלושת הגברים שייאלצו להזיע קשות כדי להשתחל למקום ריאלי, כשהם נאבקים על פחות מעשרים מקומות מול שלושים חברי כנסת מכהנים וכמה לשעברים, נהנית גוטליב מהסיכוי להשתבץ במקום הריאלי המשוריין לאישה חדשה, עליו היא מתמודדת בעיקר מול שתי מועמדות מוכרות פחות – ללי דרעי ופלר חסן נחום, ולפיכך סיכוייה סבירים למדי.
הקרב השלישי הוא קרב ההישרדות: למעט שטייניץ הפורש ונתניהו שמקומו שמור לו, מתמודדים כל עשרים ושמונת ח"כי הליכוד על פחות מעשרים מקומות. בהנחה ההגיונית שלפחות שניים-שלושה מהמקומות הריאליים ייתפסו על ידי מתמודדים חדשים, בין אם מקרב נאמני נתניהו ובין אם מתוך רשימה של כוכבי עבר מתקמבקים כמו משה פייגלין, עוזי דיין או דני דנון, יצטמצם עוד יותר מספר השורדים האפשרי, וקרבות העשירייה השנייה יהיו קשים ומרים. פער של עשרות קולות בודדים עשוי לגזור את גורלו של ח"כ לשבט או לחסד.
בין הנאבקים ניתן למצוא דמויות מוכרות יותר כמו חיים כץ, מיקי זוהר ודוד ביטן, שמעמדם איתן יחסית, ודמויות מהספסלים האחוריים שינסו לשרוד כמו קטי שיטרית, אתי עטיה, גדי יברקן, קרן ברק, אורלי לוי, מאי גולן ופטין מולא. גם ח"כים שמעמדם עד לא מזמן היה יציב, כמו גילה גמליאל ואופיר אקוניס, יודעים ששום דבר לא יינתן להם על מגש. מעטים ישרדו, הרוב יישארו בגדר קוריוז לחובבי חן ומשתתפי שעשועוני טריוויה.
הקרב הרביעי והאחרון, לעכברים פוליטיים בלבד, הוא משחק המחוזות. לא פחות מעשרה מחוזות שולחים את נציגיהם למקומות סבירים ברשימה, רובם יהיו בכנסת הבאה ומשם ינסו לקבע את מעמדם כדי להתבסס ברשימה הארצית. ניסיון העבר קובע כי כמעט כולם ייפלטו לאחר קדנציה אחת, פחות או יותר (חוקת הליכוד לא מאפשרת לח"כ מכהן להתמודד במסגרת מחוזית).
ההתמודדויות הבולטות ואלו ששווה לעקוב אחריהן הן במחוז השפלה (בעיקר בין מקורבו של נתניהו לשעבר דוד שרן, ויריביו גיא צור ואלי רביבו), מחוז תל אביב (בדגש על המועמד השנוי במחלוקת, שנפסל ואז הוכשר מחדש, דודו לניאדו), מחוז מישור החוף (עם עו"ד בסרגליק, טופז רם ועוד כמה מתמודדים, מוכרים יותר ופחות), מחוז נגב (עם קרב משולש וקשוח בין 'האח של' ליאור קצב, שלום דנינו ושמעון בוקר), והניסיונות של ח"כים לשעבר לחזור, ובעיקר עמית הלוי (מחוז ירושלים), אריאל קלנר (חיפה), ניסים ואטורי (גליל) ושולי מועלם (שתנסה להתמודד במשבצת של יש"ע, מול מועמדים חזקים כמו אביחי בוארון וגרשון מסיקה).
העבר מוכיח כי יושבי ראש הליכוד נטו להתעלם ממיקומים פנימיים ברשימה, ומי ששרד את קרבות הזירה והשתחל לכנסת, נהנה מסיכוי להתמקם על כיסאות עור הצבי, ועדיין, קשה להתעלם ממיקום גבוה, וחלק גדול ממאבקי היוקרה עשויים לסמן את דמותו של המנהיג ביום שאחרי, בין אם יהיה זה האיש של נתניהו – יריב לוין, שר האוצר לשעבר ישראל כץ או ראש העיר השאפתן של ירושלים לשעבר והטייקון בהווה, ניר ברקת.
יאיר לפיד רדוד מאד. הפך לרה"מ במקרה. לא כי הוא נבחר. הוא כל-כך ירוד, לא חכם, רדוד נורא
מיליוני בוחרים רוצים מדינה לכל תושביה.
אין מנוס, על מנת לשמור ישראל ליהודים –
כל ערבים מקומיים חייבים לקבל אזרחות לא ישראלית.
*
הבחירות לא ישנו דבר.
רק החלפת אזרחות אצל 2 מיליון ערבים – תחזיר יציבות.
*
מיליוני ערבים לא יתנו לנהל ישראל כמדינה יהודית.
למזלנו כל ערבים מקומיים זכאים לבחור ממשלה ברמאללה.
*
הניסוי נכשל. . מדינה יהודית-ערבית תתפרק בהכרח.
כל ערבים ממערב לירדן (6.5 מיליון איש) זכאים לאזרחות אחידה של מדינתם ובירתה – רמאללה.
*
כל ערבים מקומיים ישלמו מס הכנסה, מס בריאות וביטוח לאומי – ברמאללה.
זה יגרום להתנתקות מן הערבים הפלסטינים: כלכלית, אזרחית ופיזית.
*
דחוף!
מעבירים המוסד לביטוח הלאום הערבי מירושלים לרמאללה ומפסיקים לשלם ג'יזיה לעם זר.
דמי מחיה, תעסוקה, רפואה, חינוך, קצבאות וכו'
6.5 מיליון ערבים מקומיים יבקשו ברמאללה ועזה ולא בירושלים.
*
מי רוצה להכפיל נוכחות מפלגתו בכנסת ?
תארגנו משאל עם על הפרדה מעם זר על פי עיקרון:
שני עמים – שתי אזרחויות שונות.
*
יוצאים מהפלונטר
>
משאל עם נוסח:
ליהודים – אזרחות ישראלית,
לכל ערבים מקומיים – אזרחות מדינתם –
– יעצור בחירות אינסופיות וישמור ישראל ליהודים.
*
לאחר משאל עם על הפרדת היהודים מן הערבים
על בסיס שתי אזרחויות שונות,
כל ערבים מקומיים ישלמו מס הכנסה, מס בריאות ומס ביטוח לאומי – ברמאללה.
אף ערבי לא יגורש מביתו, אך הבטחת הכנסה, קצבאות למובטלים וזקנים, ביטוח בריאות וכו' – הם יבקשו ברמאללה.
*
עדיף להעסיק בישראל רק ערבים עם תעודות של רשות הערבית.
בהדרגה כל 6.5 מיליון ערבים מקומיים ייקלטו ברמאללה, שכם, ג'נין, קלקיליה, טולכרם, חברון, יריחו, אבו-דיס, בית-לחם, עזה וכו'.
*
רוב היהודים נגד מדינה משותפת עם הערבים.
הקואליציה שתגשים רצון העם תקבל יותר מ-80 מנדטים.