נתניהו יתן לגולדקנופף את ה'אוצר'

נתניהו לא יכול להרשות לעצמו משחק מסוכן של איבוד קולות, לא בשורות הציונות הדתית ולא בשורות המגזר החרדי. אם צריך, הוא יבטיח לגולדקנופף גם את האוצר בכבודו ובעצמו

צילום אהרן ברוך ליבוביץ
צילום אהרן ברוך ליבוביץ

בעוד שלישיית גפני-גולדקנופף-דרעי מתקוטטת על הזכות להיות יותר ימנית, עבר לו בקלילות רבע מהתקופה שבין פיזור הכנסת להליכה לקלפי. ברוב המפלגות כבר התניעו את הקמפיין, גייסו אסטרטגים, קבעו מועד לפריימריז, בחרו יו"ר למפלגה או השלימו מהלכים של חיבורים, צפויים יותר או פחות, אפילו ח"כ מיכל שיר הבינה שאין זמן להיסוסים, וביצעה קפיצת ראש מרהיבה לזרועותיו של לפיד, ואצל המפלגות החרדיות? הילוך ראשון, בקושי.

כן, זה לא חדש, כבר הורגלנו שיהדות התורה וש"ס סומכות על הנס ועל ה'קול קורא', הן משוכנעות שאף בר דעת לא יהסס הפעם, אחרי שנה של המחשה חיה למימושן של הגזירות שתמיד איימו עלינו רק ממודעות הקמפיין. הן גם רגילות לבזבז את כל הנשק התעמולתי בשבועיים האחרונים. יש גם היגיון מסוים בהנחה שקמפיין בשלב הזה לא באמת משפיע ביום הבחירות וחבל על הכסף, ובכלל, איך אפשר לנהל קמפיין כשלא ברור עדיין מי רץ עם מי ומתי.

אבל כל התירוצים לא יואילו אם שוב יתברר שהייתה איזו דליפה בהצבעה במגזר החרדי, שאחוז קטן – אבל מהסוג שהיה ניתן להביא להצביע, עם קצת מאמץ – נשאר בסוף בבית מסיבות שונות, ואותו אחוז קטנטן יהיה זה שיחסר כדי להביא את המנדט הנכסף והמכריע. גולדקנופף יוכל להמשיך לדרוש את תיק האוצר, ודרעי וגפני ימשיכו להאשים האחד את משנהו בפשעי אוסלו ובאמירות לא חכמות במיוחד. זה לא באמת ישנה.

דווקא נבחרי הציבור, המנוסים דיים, אמורים להבין שברגעי משבר אין זמן (ולציבור הרחב גם אזלה הסבלנות) למשחקי ה'מי היה יותר זמן בממשלת שמאל' ו'מי תתכוון ללכת עם גנץ לקואליציה שלעולם לא תוכל להיות באמת'. אולי אין טעם לתלות מודעות רחוב, אבל בהחלט צריך ואפשר להכין את התשתית, לבנות אסטרטגיה ולהכין את החומרים. למען השם, תפסיקו להתקוטט ותתחילו לתת עבודה.

יצא גביר

ומי שעדיין לא הגיעו להסכמה המתבקשת (נכון לשעת כתיבת השורות) הם הצמד סמוטריץ' ובן גביר. בשעות הערב של יום שני נראה היה שהשניים כבר הסכימו למתווה אחדות, בו שניהם לא יוצאים עם כל תאוותם בידם, אבל איש מהם לא מושפל.

על פי הפשרה המסתמנת, סמוטריץ' והציונות הדתית יקבלו את המקום הראשון, השלישי והרביעי, השישי והשמיני. בן גביר יקבל את שאר העשירייה הראשונה. סמוטריץ' (במידה וינצח בפריימריז הפנימיים על תפקיד היו"ר…) יוצב במקום הראשון וגם יקבל שיריון למקום הרביעי ברשימה המאוחדת, שעל פי השמועות מיועד לח"כ עמיחי שיקלי אם יסכים, או למשה סעדה (ראו בהמשך בהרחבה).

בן גביר, שיקבל חמישה מקומות ריאליים, יציב במקום השני ככל הנראה את יצחק וסרלאוף, מספר שתיים בעוצמה יהודית משכבר, ובהמשך הוא יצטרך לבחור עוד שלושה מנאמניו, רצוי כאלה שמתאימים לעבודת הכנסת, נאמנים במידת האפשר וגם מהווים נכס אלקטורלי שלא ירתיע יותר מדי מצביעי ימין מתונים. אתגר לא פשוט.

כך או כך, במידה וההסכם ייחתם, יוכל נתניהו לנשום לרווחה ולהתפנות להשכנת שלום בשורות יהדות התורה. בתפקידו כראש הגוש נתניהו לא יכול להרשות לעצמו משחק מסוכן של איבוד קולות, לא בשורות הציונות הדתית ולא בשורות המגזר החרדי. אם צריך, הוא יבטיח לגולדקנופף גם את האוצר בכבודו ובעצמו, ובלבד שיושג הסכם שלום שישמר את סיכוייו להשיג שישים ואחד מנדטים.

חלפה עם הרוח

אם להמר בזהירות, כי בכל זאת יש עוד שלושה חודשים עד הבחירות, ובישראל הקטנה הכל עוד יכול לקרות, איילת שקד תראה את הכנסת הבאה מיציע האורחים בלבד. כך גם הצמד הנדל-האוזר, שהחלק הראשון שלו נחל השבוע מפלה משפטית בלתי נעימה באחד מנושאי הדגל של ממשלת השינוי – רפורמת הסלולר שנועדה לאפשר ניוד מספרים כשרים אל מחוץ לקומה הכשרה, ובעצם לחסל את משמעותה. העיכוב שהעניק בג"ץ בעקבות העתירה שהגיש ארגון 'אמת ליעקב' באמצעות עו"ד זלמן בלאק, קובר למעשה סופית את הרפורמה.

אחד מכללי הברזל של מומחי הסקרים הישראלים קובע כי רגע השיא של מפלגה חדשה, בפרט כזו המורכבת משתי מפלגות ישנות, שאינן מביאות איזה טרנד מקורי ורענן, מגיע בשבוע ההשקה, כשהאוויר עוד רווי התרגשות, תומכים פוטנציאלים נותנים צ'אנס והתחושה בסך הכל חיובית. אחר כך כבר יתחילו הצרות והירידה התלולה במנדטים, כפי שחווים בימים אלו במפלגת כחול לבן התקווה החדשה, אחרי שהספיקו כבר לאבד כרבע מכוחם המאוחד בסקרים.

סקרי הפתיחה של 'רוח ציונית' מלמדים על מצבה העגום, היא צולחת את אחוז החסימה רק באחד מתוך שלושה סקרים שהתפרסמו בינתיים, ונראה שהיא תזדקק לנס שימנע מאיילת שוב לחפש פתקים אבודים בנרות. ספק גדול אם המקום השלישי ששמור למתן כהנא או לנציג אחר בן הציונות הדתית יביא לה את הישועה. לבטח לא יתרום לכך חוסר האמון שמלווה אותה משני צדדי המפה הפוליטית – בימין שעדיין מאשים אותה בהקמת הממשלה הנוכחית ובשמאל שרואה ב'כאבי הבטן' שליוו אותה בשנה האחרונה סימפטום שהוביל לפירוק העסק.

בסוגיה הנפיצה מכולן – כן או לא ביבי – שקד מנסה ללכת בין הטיפות, גם בגלל הדיל עם הנדל והאוזר (ובמקרה הזה, הם שילמו מחיר תדמיתי כבד יותר, בלוליינות פוליטית מפתיעה גם ביחס למי שעברו חמש מפלגות בשנתיים וחצי) וגם בגלל שהיא משוכנעת שדווקא ההליכה הזו תושיע אותה, ותמשוך מצביעים שמאסו בעיסוק פרסונלי באדם אחד. הבעיה שהתזה החלופית שהיא מציגה לא מאוד משכנעת.

מצד אחד, שקד מצהירה שלא תסגור לנתניהו את הפינה להצטרף לשישים ואחד בממשלת ימין-חרדים, שתישען על קולות ה'קיצוניים' (סמוטריץ' ובן גביר, שאך לא מזמן היו שותפיה…), מצד שני היא מסבירה שלא תפסול אותו אישית ולא תאפשר שוב הקמת ממשלת שמאל שתישען על קולותיהם של המפלגות הערביות. מה כן? בעיני רוחה היא מצליחה לכפות על הצדדים, כלומר נתניהו, גנץ ואפילו לפיד, להתכנס לממשלת אחדות. נגיד בעדינות שאם הצדדים היו בעניין, לא היה להם צורך של ממש בארבעת המנדטים ששקד אולי תגרד.

בשלב הזה שקד מצהירה מעל כל במה שהיא רצה עד הסוף. בתורת המשחקים מכירים במצב בו אחד השחקנים מסכן יותר מהנדרש רק כדי להפגין מחויבות ולשדר לשחקנים האחרים שהוא בפנים עד הסוף. כך בדיוק פועלת גם החבירה להנדל והאוזר, היא נועדה 'להעלות את המחיר' כששקד בעצם מקשה על עצמה את האפשרות לפרוש, תוך ידיעה שהיא תסיים גם את הקריירה הפוליטית של הצמד (ולא שהיו להם הרבה אופציות). עדיין, קשה לראות אותה מתבזה עד הסוף, וסביר להניח שאם היא תוסיף לצפות באחוז החסימה מלמטה, היא תפרוש עוד לפני הקרב הסופי.

צעירים ונאמנים

אפרופו סקרים, בסוף השבוע התפרסם סקר מסקרן ומרתק כאחד, שנערך על ידי מנו גבע, ובו נבדק הלך הרוח בקרב הדור הצעיר, קרי גילאי 18 עד 25. מעבר לנתונים המלמדים על שבירה חדה ימינה (62% הגדירו עצמם כימין או ימין-מרכז, רק 16% הגדירו את עצמם כשמאל או שמאל-מרכז) ובאופן בוטה יותר כאשר עורכים את החלוקה למנדטים (71 לגוש ימין-חרדים, מול 41 בלבד למפלגות הממשלה הנוכחית), מסתתרים בסקר כמה תופינים חביבים, מהסוג המגזרי שאנחנו כל כך אוהבים ללעוס.

כצפוי, סמוטריץ' ובן גביר עושים אקזיט אצל הצעירים וחלקם בגילאים הללו מגיע ל-14 מנדטים, אולם לא מדובר בהצטרפות המונית של מצביעים צעירים חרדים, כמו שגורמים בעלי עניין מנסים לאחרונה לספר לנו בשלל דרכים, שכן יהדות התורה וש"ס מקבלות 12 ו-11 מנדטים בהתאמה, כמעט כפול מהמצב הנוכחי במפלגה האשכנזית ותוספת של כשליש באחותה הספרדית. ובבדיקה מעט יותר מעמיקה, זהו נתון התואם למדי את השנתונים המגזריים, כלומר, גם אם יש איזשהו טפטוף בשוליים, הברז עודנו נעול וחתום.

חשוב לזכור שקרוב לרבע מיליון צעירים נוספו למעגל ההצבעה מאז הבחירות האחרונות (המספר הסופי של מצביעים חדשים, בקיזוז נפטרים, ייוודע רק בסגירת פנקס הבוחרים, סמוך ונראה לבחירות), נטייה מובהקת בקהל הזה לימין ולחרדים, עשויה בהחלט להוות פקטור משמעותי ברגעי ההכרעה. לא לחינם הימין אינו נבהל מסיבובי בחירות חוזרים ונשנים, במקרה הגרוע ביותר, הדמוגרפיה תעשה את שלה.

נתון מסקרן אחר מצביע על אחוזי הצבעה נמוכים במיוחד במגזר הערבי, חרף האחוז הבלתי נתפס של צעירים ערבים מכלל השנתונים המדוברים (כ-27%), כוחן של המפלגות הערביות גדל רק במנדט אחד. בתרגום חופשי: הצעירים הערבים לא מתעניינים בבחירות או שהם מצביעים משום מה למפלגות יהודיות.

ונתון פיקנטי אחד לסיום: ישראל ביתנו של איווט ליברמן מקבלת באופן יחסי רק שני מנדטים בקרב הצעירים. אילו הדבר היה תלוי בדור הצעיר, ליברמן היה לא רלוונטי ולא עובר את אחוז החסימה, מהפך של כמעט 180 מעלות מליברמן של לפני שנים אחדות, זה שצבר פופולאריות עצומה בקרב צעירי הימין. לא פלא שמאבקו האחרון בכנסת המפוזרת היה בדאגה להצבת קלפיות במקבצי ההצבעה הקטנים, שרובם מהווים בתי אבות עם אחוז הצבעה גבוה יחסית לאיווט.

סעד משפטי

אם הליכוד היה זקוק לעוד דחיפה קטנה שתיתן לו את שישים ואחד המנדטים המיוחלים (שכבר הגיעו בדוחק בשני סקרים בתחילת השבוע), הגיע סגן ראש מח"ש לשעבר, משה סעדה, וסיפק את הסחורה בגדול.

בראיון בשני חלקים לפרשן חדשות 12 עמית סגל, תקף סעדה באופן חסר תקדים את המשולש שי ניצן – רוני אלשיך – אביחי מנדלבליט, ובעיקר את שני חלקיו הראשונים. הוא התייחס לשורה ארוכה של סיפורים, מפרשת אבו אל-קיעאן שהוכרז מחבל שלא באשמתו על ידי אלשיך ובגיבוי המערכת ועד ההתנהלות החמורה בחקירת ניר חפץ בתיקי נתניהו, עבור דרך פרשת רות דוד ומקרים נוספים שהפרקליטות הייתה מעדיפה לשכוח.

סעדה האשים את ניצן בהיותו לא דובר אמת וכזה המסוגל "להכשיר ולטמא כל דבר בק"ן טעמים" לפי האינטרס הנקודתי. הוא חזר וטען כי בשנים האחרונות היה השיקול המרכזי בכל הקשר או פרשה – השפעתם האפשרית על תיקי נתניהו. סעדה גם סיפר על איומים שנשמעו מפי אלשיך בשיחות סגורות על כוונתו לסגור את מח"ש, בה הוא רואה "ארגון עוין".

בסוף השבוע, נאלצו בפרקליטות לעלות למגננה: במקביל להודעה טרחנית של הדוברות, שעה קלה לפני כניסת השבת, כולל הכחשת חלק מדבריו של סעדה והתחמקות אלגנטית מהחלק האחר, נחלץ פרקליט המדינה לשעבר ורקטור הספרייה הלאומית בהווה, שי ניצן, והצטלם לסדרה נדירה של ראיונות, בהן ניסה להשחיר את סעדה באופן אישי. ניצן טען כי סעדה מונע הן מרצון לנקום על כך שלא מונה לתפקיד ראש מח"ש והן מרצון לקצור דיבידנד פוליטי מוקדם, לקראת התמודדות אפשרית בפריימריז של הציונות הדתית או שיריון על ידי סמוטריץ'.

לביש מזלו של ניצן, נחלצו שלושה מראשי מח"ש לשעבר להגנתו של סעדה. הראשון מביניהם, ערן שנדר, שגם כיהן בהמשך כפרקליט המדינה, ציין בראיון לתקשורת כי "חלק לא מבוטל מהדברים שחשף סעדה נכונים", אחריו הצטרפו גם אורי כרמל והרצל שבירו, שיצאו במכתב תמיכה, בו הדגישו כי סעדה מאז ומעולם היה מסור וישר וציינו כי הוא "אדם שהאמת תמיד נר לרגליו", ברמיזה גסה לאלו שלא, למשל המפכ"ל לשעבר אלשיך, שמיהר מצדו להאשים את סעדה בהפצת שקרים.

נחסוך ממכם את הצורך לשקוע במדמנה המשפטית ובמחול השדים שנמצא כמדומה רק בתחילת הדרך. השורה התחתונה היא שלראשונה מתייצבים שורה ארוכה של בכירים בשירות המדינה, בעמדות רגישות במיוחד ועם נגישות למידע, ומצהירים בדרך כזו או אחרת על ציד מכשפות שנערך כדי להפליל את נתניהו בכל מחיר. ואצל נתניהו, כך למדנו בעבר, המשקל של רדיפה תקשורתית ומשפטית שווה את משקלו בקלפי בזהב.

 

השארת תגובה