כַּמָּה יַעַבְרוּן: עומס מפלגות בימין ובשמאל

מה שמטריד במיוחד הוא חוסר היכולת הכפול שמפגין לפיד: תחילה, חוסר היכולת להבין שהוא מצוי בעיצומה של מתיחה אכזרית, ושנית, חוסר היכולת לעשות את המינימום הנדרש של שיעורי בית על כ-15% מאוכלוסיית ישראל

גם ביידן יודע במי להשקיע, נשיא ארה"ב וראש האופוזיציה
גם ביידן יודע במי להשקיע, נשיא ארה"ב וראש האופוזיציה

פתגם נודע המיוחס לסבתא אלמונית מסביר שכדי להימנע מאכזבות, לא כדאי לפתח ציפיות. אין לדעת האם סבתו של ראש ממשלת המעבר, יאיר לפיד, נהגה להשתמש גם היא בפתגם, קרוב לוודאי שהנכד לא מודע לו, אחרת הייתה נחסכת ממנו אכזבה רבתי בסוף השבוע האחרון, עם סיום מסעו המתוקשר של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בישראל ובסעודיה.

נתחיל מהסוף: למרות התקוות המרובות והרמזים האינסופיים מלשכת ראש הממשלה ומסביבתה על התקדמות צפויה בהליכי הנורמליזציה מול הסעודים, ועל אף הפנטזיה הישראלית לנגב חומוס בריאד, במשפחת המלוכה של חצי האי ערב לא התרשמו מהחשקים הקולינריים של הישראלים, והודיעו כי בלי תזוזה במישור הפלסטיני – לפחות כל עוד המלך סלמאן חי וקיים – לא תהיה נורמליזציה של היחסים בין המדינות.

ככלל, הישראלים עוד יכולים להיות מרוצים באופן יחסי, ביידן – שתקף בשנתיים האחרונות את יורש העצר הסעודי אישית, בעקבות רצח העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול לפני ארבע שנים – זכה לקבלת פנים צוננת במיוחד. הסעודים השפילו את האורח והעבירו אותו קורס חינוך במיטב המסורת המזרח תיכונית, החל מקבלת פנים בדרג נמוך וכלה בסירוב אלגנטי לתחינותיו להגברת תפוקת הנפט, כדי להתמודד עם משבר האנרגיה החמור ועם השלכותיו, בדמות אינפלציה בלתי נתפסת בארה"ב, על סף עשרת האחוזים.

בסוג של שמחת עניים, חגגה התקשורת הישראלית בהתלהבות את האישור הסעודי למעבר מטוסים ישראליים בשטחה. נחדד: כבר קודם חתימת הסכמי אברהם (שנעשו בתמיכה סעודית, שכן האמירויות ומקל וחומר בחריין, לא היו נוקטות בצעד כזה בלי אישור מפורש מהמעצמה השכנה) אישרו הסעודים למטוסים זרים בדרכם לישראל וממנה לעבור בשמיהם. עם אישור ההסכמים התאפשר גם למטוסים ישראלים לעבור בסעודיה בדרכם למפרציות. התוספת העכשווית תאפשר למטוסי אל על וישראייר הטסים להודו, תאילנד ואוסטרליה לקצר גם הם את דרכם בשעות אחדות. לא הישג מדיני יוצא דופן להתפאר בו.

אבל גם אם נעזוב את הגזרה הסעודית, אפשר לומר שהביקור השתבש עבור לפיד כמעט מתחילתו, עוד בקבלת הפנים החגיגית בשדה התעופה. תחילה היה זה הסילוק המביש של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט מהשטיח האדום לאחר הנחיתה, אחר כך היה זה ביידן עצמו שכאילו להכעיס טרח להפר את פרוטוקול הטקס ולפנות לראש האופוזיציה, ח"כ בנימין נתניהו, ללחוץ את ידו בחום ולציין עד כמה הוא אוהב אותו.

גם ההמשך לא בישר טובות ללפיד, ביידן הרגיש בנוח דווקא בחברת שר הביטחון וחולץ הפקקים בני גנץ, וכמעט בכל אירוע משותף ביכר את חברתו על פני זו של לפיד, שנלכד במצלמות לא פעם כשהוא מנסה להשתחל ללא הצלחה לשיחה. אפילו בזמן שנותר, הצליח הנשיא המקומי בוז'י הרצוג לקבע את תדמיתו כמארח הרשמי של האירוע. לא כך תכנן לפיד את המעמד, ככל הנראה המשמעותי ביותר בקריירה המדינית והפוליטית שלו.

לפיד יכול להתנחם באחוזי ההתאמה לראשות הממשלה, שגדלו כצפוי והציבו אותו כמועמד המקובל על הגוש כולו לתפקיד. אם בשנה האחרונה הוא צפה בקנאה בבנט וששת נציגיו משיג אותו באחוזי ההתאמה (כששניהם ביחד ניצבים הרחק מנתניהו), השבועיים הראשונים בתפקיד מיצבו אותו, כפי שחפץ בכל העשור האחרון, כמי שמתאים – לפחות בעיני בוחריו – להתגורר דרך קבע בבלפור, בפער של חמישה אחוזים בלבד מראש האופוזיציה.

לביש מזלו של לפיד, אחוזי התאמה לא מועילים במדד הגושים והם אפילו עשויים להזיק, אם ישאב בטעות יתר על המידה את העבודה, מרצ או ישראל ביתנו. הוא יזדקק הפעם להוכיח את מרב יכולותיו כדי לשמר את מרב מיכאלי, זהבה גלאון ואיווט ליברמן בכנסת הבאה, קטנים וכנועים, בתקווה שגוש ימין-חרדים לא ישיג את שישים ואחד המנדטים המיוחלים, ובתפילה שגנץ לא ינסה שוב את מזלו בחיקו של נתניהו.

אין לו מנחם

הרבה יהודים טובים התקשו לעמוד השבוע בניסיון שלא לפתוח את שלושת השבועות בבת שחוק. זה קרה במוצאי צום י"ז בתמוז, עת נחשפה התכתבות קומית במקצת בין ראש ממשלת המעבר יאיר לפיד ובין ראש וראשון ליצרני המתיחות בתקשורת החרדית, ידידי האהוב מנחם טוקר.

טוקר, בנימה מדומה של רצינות, נתן ללפיד להניח שהוא מצוי כפסע מהקמתה של מפלגה חרדית מודרנית, מעין יצירת כלאיים שתסחף אחריה רבבות מצביעים דמיוניים, כאלו שיסכימו ללכת עם גוש לפיד. עד כאן ניחא, לקומיקאי מוכשר מותר לנסות להפיל בפח גם ראש ממשלה מכהן, בפרט אם זה מגלה עניין פתאומי בדת ובשומריה. הבעיה מתעוררת כשנחשפים לתגובתו של לפיד, והיא מדאיגה במיוחד כשנזכרים שהנ"ל מחזיק גם באפשרות ללחוץ על הכפתור האדום המיתולוגי. פתאום שלוש וחצי החודשים שנותרו עד הבחירות נראים ארוכים מדי ונדמה שיש סיבה טובה לחיזוק מיוחד באלול הקרוב.

לפיד מעודד את טוקר בהתלהבות לצאת לדרך, מברך על תמיכתו (הבדיונית, כמובן) של הרב הראשי לישראל הגר"ד לאו – לכאורה בניגוד לחוק, ומבטיח לפנק את היזמים והשותפים להקמת המפלגה מעמדתו הנוכחית כראש ממשלה, לא משהו שהתנועה לאיכות השלטון נוהגת לעבור עליו בשתיקה, לכל הפחות כאשר מדובר באיכות השלטון הימני.

אבל לא ניתפס כאן לדקדוקי עניות ולתמיכתו של נושא דגל טוהר הידיים וניקיון הכפיים בעניינים שאינם חוקיים, מה שמטריד במיוחד הוא חוסר היכולת הכפול שמפגין לפיד: תחילה, חוסר היכולת להבין שהוא מצוי בעיצומה של מתיחה אכזרית, ושנית, חוסר היכולת לעשות את המינימום הנדרש של שיעורי בית על כ-15% מאוכלוסיית ישראל, כדי להבין שהוא מנותק לחלוטין, שהרעיון בלתי ישים, וגם אם כן, היוזם אינו הדמות שיכולה ומתאימה לעשות זאת.

אפשר לדון את לפיד לכף זכות ולהניח שבביקורו בפריז הוא נפגע באופן מוקדם מגל החום הכבד שפקד את אירופה, או שהוא היה טרוד באותן שעות בניסיון להשיג פוטואופ סביר עם הנשיא ג'ו ביידן. אפשר גם להסביר בפשטות שזה המאפיין השזור לאורך כל שנותיו של האיש, בעיתונות ובפוליטיקה – זלזול מביך בפרטים הקטנים. אבל בעיקר, אפשר להבין שגם אצלו נפל כבר האסימון, פעמיים: הוא לא יהיה ראש ממשלה בלי תמיכתם של החרדים, ובשום מצב הוא לא יקבל את תמיכתן של המפלגות החרדיות.

עובדים במרצ

בעוד לפיד ושות' מנסים לפרק את גוש הימין ללא הצלחה (בתקווה שהקטטה שטיפסה לטונים צורמים בין סמוטריץ' ובן גביר לא תוביל את הימין לירות בעצמו בתוך הנגמ"ש), הם מונעים אט אט את הסיכוי הנגדי לאבדן קולות בגוש השמאל. אם נכון לשבוע שעבר נדמה היה שמרצ תשרוף שניים-שלושה מנדטים ותסיים את דרכה הפוליטית, השבוע הדברים כבר נראים אחרת לחלוטין.

תחילה, עם קריסתה של המפלגה אל מתחת אחוז החסימה בסקרים, פרשו מחצית מחבריה בכנסת הקודמת (לא כולל נורבגים) – תמר זנדברג ועיסאווי פריג' הצטרפו לזועבי הבלתי נשכחת והם כבר לא יכהנו בכנסת הבאה מטעם מרצ. אליהם נוספה הודעתו של היו"ר, שר הבריאות ניצן הורוביץ, שספג את מירב האש והאשמות על הכישלון בתחזוקת הח"כים לאורך הקדנציה ועל חוסר היכולת לגרום למפלגה להמריא. הורוביץ לא חיכה שחבריו יערכו בו לינץ' מתורבת בניחוח פלורליסטי, ומיהר להודיע כי הוא לא יתמודד לתפקיד היו"ר בפריימריז, שיתקיימו בעוד כחודש.

פרישתו של הורוביץ הותירה במרוץ רק אחד מבין הנציגים המכהנים, יאיר גולן, שכבר הספיק להכריז השבוע באחד האולפנים כי הוא רואה את עצמו מכהן כראש הממשלה בעוד חמש שנים, לא פחות. אולי כדאי להזכיר לו שחוק הקנאביס לא עבר בכנסת האחרונה בסופו של דבר. מי שחולצה מהנפטלין כדי להציל את המפלגה, ולמרות העדר הודעה רשמית ברור כמעט לכולם כי היא זו שתוביל אותה בסופו של דבר, היא היו"רית עד לפני ארבע שנים, זהבה גלאון.

בינתיים גלאון מכחישה את ההתמודדות הצפויה, מתוך תקווה שמעריציה בסיעה יפנו את המכשול האחרון בדמותו של גולן ויסללו את דרכה היישר ללשכת היו"ר. בינתיים, ההשפעה בסקרים ניכרה באופן מיידי עקב התובנה שגלאון תהיה זו שתוביל ככל הנראה את המפלגה, והיא התאוששה מחדש והתייצבה באזור סביר של כמנדט מעל אחוז החסימה. כעת, התעורר החשש דווקא לגבי יכולתה של מפלגת העבודה לשרוד, אחרי קדנציה מאכזבת באופן יחסי, כשהיא מתמודדת עם נטישה צפויה של מצביעים למרצ מחד גיסא ולכחול לבן מאידך גיסא.

בפני מיכאלי, שניצחה השבוע בפריימריז הפנימיים את מזכ"ל המפלגה ערן חרמוני ברוב סורי (12,429 קול, המהווים 82.5% מקולות המצביעים, לעומת 2,435 קול לחרמוני, המהווים 16.1% בלבד), ניצב אתגר לא פשוט בכלל. בפעם הקודמת היא נהנתה מהילה של מי שהגיעה להציל את המפלגה ההיסטורית מאבדון, ומי שלא חברה לעמיר פרץ ולאיציק שמולי בקואליציית האחדות הראשונה ולא הוכתמה במכירת ערכיה לימין. הפעם, היא מגיעה כשותפה לממשלה שלא הצליחה להגן על השכבות החלשות, והיא פונה לבוחרים שמתבשרים אחת ליומיים על העלאת מחיר הלחם, החשמל, הדיור או הדלק.

התשובה של מיכאלי לכל אלה, בינתיים, כוללת ניסיון למצב מחדש את העבודה כמפלגת 'שמאל-מרכז', בניסיון לבדל את עצמה ממרצ (וגם להסביר על הדרך מדוע היא מתנגדת בתוקף לאיחוד בין הרשימות) ומתוך תקווה לנגוס מעט בקצוות של כחול לבן ויש עתיד. הבעיה עם מהלך כזה, שהוא עשוי להתגלות כבומרנג: מצד אחד ישנו עומס מפלגות 'מרכז' – ממפלגות ה'מרכז ימין' של שקד ואיווט, עבור דרך ה'מרכז ממורכז' של סער וגנץ ובכלה ב'מרכז שמאל' של לפיד. מצד שני, בוחרים ותיקים של העבודה עשויים שלא להתחבר למיתוג מחדש ולנדוד מתוך זעם אידיאולוגי למושיעה החדשה-ישנה של מרצ. מיכאלי מסתכנת ולוקחת הימור עצום, שעשוי להצליח ואולי אפילו לקרב אותה למספר מנדטים דו ספרתי, אבל עשוי גם להתרסק אל סלעי אחוז החסימה.

נפרדים משליש

כמו תמיד, הפריימריז המעניינים ביותר הם אלו שיתקיימו בתאריך שטרם נקבע במפלגה המיועדת לכאורה לחזור לשלטון, מפלגת הליכוד. נראה כי גם המועמדים השונים משוכנעים בהצלחת המערכה הקרובה, והם קופצים כולם על העגלה בניסיון נואש להשתחל במקום ריאלי, ולו על בסיס מימוש עתידי של החוק הנורבגי, ותוך שימוש בקמיע העדכני – שרשרת נתניהו.

בין המתמודדים החדשים ניתן למצוא שלל שמות בלתי מוכרים, אך גם כמה מתמודדים דומיננטיים שעשויים להפתיע, ביניהם גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ומי שבעבר נחסם על ידי נתניהו, אך כיום טוען לשיפור היחסים ביניהם, פרופ' אבי שמחון, מי שכיהן כיועצו הכלכלי של נתניהו בימי הקורונה, משה פייגלין שנואש מהתמודדות עצמאית וחזר לתחנה הפוליטית הראשונה שלו, הח"כ לשעבר עמית הלוי והמתמודד הטרי והמבטיח מכולם – העיתונאי ארז תדמור, מקורבו של נתניהו ואחד האידיאולוגים המובהקים של מחנה הימין (ומי שחתום גם על הספר שהפך בשנה האחרונה לנבואה שהגשימה את עצמה – 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל').

אחרי שמקזזים את שלושת השיריונים השמורים לנתניהו (שיקלי אם יחפוץ בכך, סילמן וכנראה גם גל הירש או רון דרמר) ואת רשימת המקומות השמורים למחוזות (בהם הח"כים המכהנים לא יכולים להתמודד, ואשר עליהם ניטש השבוע קרב במשקל כבד בין נתניהו לכמה מבכירי הליכוד באשר לזהות הבוחרים שיקבעו את מועמדי המחוזות), אנחנו נשארים עם מעט יותר מעשרים מקומות ריאליים. גם לאחר פרישתו של ד"ר יובל שטייניץ, ישנם עוד עשרים ושבעה חברי כנסת מכהנים שיצטרפו למתמודדים החדשים שבחרו להתמודד במישור הארצי ולא במסגרת מחוז. בסבירות גבוהה, כשליש מהח"כים המכהנים ייפלטו מהרשימה.

לא נלאה אתכם בפרטי הדילים וקבוצות האינטרסים, ובהשפעתם של המתפקדים החופשיים לעומת מתפקדי הקבוצות המאורגנות, נסכם רק בתמצית כי צפויות לא מעט הפתעות, עם התחזקות כוחם של המתפקדים האידיאולוגיים, שרבים מהם זועמים על קבוצת ח"כים שנעלמה בשנה האחרונה, ומעוניינים לקדם את אלו שנאבקו באופן מוחשי, בדגש על יריב לוין, דודי אמסלם, ישראל כץ, יואב קיש, שלמה קרעי והכוכבת החדשה ששוריינה על ידי נתניהו בפעם הקודמת – גלית דיסטל אטבריאן. זו האחרונה תצטרך להתמודד עם אתגר משמעותי ולהיות הראשונה אי פעם שהתמודדה ברשימה הארצית אחרי שזכתה לשיריון ובכל זאת מצליחה להשתלב במקום ריאלי. אנחנו נמשיך ונעקוב.

שגיאה ועונשה

בשבוע שעבר נטען כאן כי אחת השגיאות של גנץ באיחוד המוקדם עם תקווה חדשה, נעוצה בתזמון המוקדם, משום שזה מאפשר לאיזנקוט לשקול את צעדיו בסבלנות, לבחון לאן המפלגה צועדת בסקרים ולבחור באופן מושכל האם להצטרף לפרויקט, להעדיף את לפיד או להישאר מחוץ למדמנה הפוליטית.

כצפוי, זה בדיוק מה שאיזנקוט עשה. יומיים אחרי פרסום הסקרים הראשונים שהצביעו על דשדוש במקום של 'כחול לבן התקווה החדשה', הדליפו מקורביו מעין הצהרת כוונות בשמו ולפיה אין טעם לדוש בכוונותיו משום שההחלטה תיפול רק בחודש הבא, אם בכלל. אם לשפוט לפי סקרי תחילת השבוע האחרון, בהם הידרדרה המפלגה החדשה לשנים עשר מנדטים ומטה, נראה כי לפחות בתחרות על לבו של הגנרל התורן, יאיר לפיד עוד עשוי לסמן וי.

טיזר 1: לא ניתפס כאן לדקדוקי עניות ולתמיכתו של נושא דגל טוהר הידיים וניקיון הכפיים בעניינים שאינם חוקיים, מה שמטריד במיוחד הוא חוסר היכולת הכפול שמפגין לפיד: תחילה, חוסר היכולת להבין שהוא מצוי בעיצומה של מתיחה אכזרית, ושנית, חוסר היכולת לעשות את המינימום הנדרש של שיעורי בית על כ-15% מאוכלוסיית ישראל, כדי להבין שהוא מנותק לחלוטין, שהרעיון בלתי ישים, וגם אם כן, היוזם אינו הדמות שיכולה ומתאימה לעשות זאת

טיזר 2: התשובה של מיכאלי לכל אלה, כוללת ניסיון למצב מחדש את העבודה כמפלגת 'שמאל-מרכז', בניסיון לבדל את עצמה ממרצ, וגם להסביר על הדרך מדוע היא מתנגדת בתוקף לאיחוד בין הרשימות, ומתוך תקווה לנגוס מעט בקצוות של כחול לבן ויש עתיד. הבעיה עם מהלך כזה, שהוא עשוי להתגלות כבומרנג: מצד אחד ישנו עומס מפלגות 'מרכז'. מצד שני, בוחרים ותיקים של העבודה עשויים שלא להתחבר למיתוג מחדש ולנדוד מתוך זעם אידיאולוגי למושיעה החדשה-ישנה של מרצ

תגובה אחת
  1. מיליוני ערבים לא יתנו לנהל ישראל כמדינה יהודית.
    למזלנו כל ערבים מקומיים זכאים לבחור ממשלה ברמאללה.
    *
    הניסוי נכשל. . מדינה יהודית-ערבית תתפרק בהכרח.
    כל ערבים ממערב לירדן (6.5 מיליון איש) זכאים לאזרחות אחידה של מדינתם ובירתה – רמאללה.
    *
    כל ערבים מקומיים ישלמו מס הכנסה, מס בריאות וביטוח לאומי – ברמאללה.
    זה יגרום להפרדה מעם זר: כלכלית, אזרחית ופיזית.
    *
    כל 6.5 מיליון ערבים מקומיים יבקשו דמי מחיה,
    רפואה, תעסוקה, חינוך, קצבאות וכו' – ברמאללה ועזה.
    יהודים יפסיקו לשלם ג'יזיה לערבים.
    *
    מי רוצה להכפיל נוכחות מפלגתו בכנסת ?
    תארגנו משאל עם על הפרדה מעם זר על פי עיקרון:
    שני עמים – שתי אזרחויות שונות.
    *
    יוצאים מהפלונטר
    >
    משאל עם נוסח:
    ליהודים – אזרחות ישראלית,
    לכל ערבים מקומיים – אזרחות מדינתם –
    – יעצור בחירות אינסופיות וישמור ישראל ליהודים.
    *
    לאחר משאל עם על הפרדת היהודים מן הערבים
    על בסיס שתי אזרחויות שונות,
    כל ערבים מקומיים ישלמו מס הכנסה, מס בריאות ומס ביטוח לאומי – ברמאללה.
    אף ערבי לא יגורש מביתו, אך הבטחת הכנסה, קצבאות למובטלים וזקנים,
    ביטוח בריאות וכו' – הם יבקשו ברמאללה.
    *
    עדיף להעסיק בישראל רק ערבים עם תעודות של רשות הערבית.
    בהדרגה כל 6.5 מיליון ערבים מקומיים ייקלטו ברמאללה, שכם, ג'נין, קלקיליה, טולכרם, חברון, יריחו, אבו-דיס, בית-לחם, עזה וכו'.
    *
    רוב היהודים נגד מדינה משותפת עם הערבים.
    הקואליציה שתגשים רצון העם תקבל יותר מ-80 מנדטים.

השארת תגובה