כל הדרכים לימין חסומות בפני שקד

איילת כאבי בטן שקד, שהגנה בגופה ובשרידי הקריירה שלה על שותפה מאז ומעולם בדרכו למבצר ברעננה. אם לא תזכה לאיזה שיריון של חסד בתקווה חדשה, קשה לראות את איילת מגיעה לכנסת הבאה

שוברים שיאים שליליים, ראשי הממשלה סופדים לה
שוברים שיאים שליליים, ראשי הממשלה סופדים לה

זה היה באוויר, זה נאמר ונכתב ודובר והוסבר, וביום שני בשעות הערב זה התרחש באופן רשמי – ההלוויה הארוכה בהיסטוריה, כפי שכינה אותה ראש הממשלה לשעבר ובסיכוי לא רע גם בעתיד הקרוב, בנימין נתניהו, הגיעה לקצה בנאום הספד משותף של שני קודקודיה, ראש הממשלה בעל הקריירה הקצרה בתולדות ישראל נפתלי בנט, וזה שהולך כנראה לשבור גם את השיא השלילי הזה בחודשים הקרובים, יאיר לפיד.

מעל במה נכבדה זו כבר נכתב בשבועות האחרונים שוב ושוב שימיה של הממשלה ספורים, וכי היא לא תוכל לשרוד את מועד פקיעתן של תקנות יהודה ושומרון. עם כל הכבוד לחיבת הכיסאות המפורסמת של שרינו, מדינה מתוקנת לא יכולה להיכנס למצב בו מאות אלפים מאזרחיה נתונים באנרכיה, שלא לדבר על ההשלכות הביטחוניות. עד הדקה התשעים בחנו בממשלה ניסיונות שונים ומשונים למצוא פתרונות עוקפים, משהללו לא נמצאו, הדרך לפירוק העסק הייתה קצרה.

רבות עוד ידובר ויסופר על מה שהתרחש מאחורי הקלעים, איך התמסמסו ברגע אחד הבטחות ה"נילחם על קיום הממשלה" והתחלפו במאבק מובטח ב"כוחות האופל", איך פספס הח"כ (עדיין, ולא להרבה זמן) ניר אורבך את הצ'אנס לקנות את עולמו בשעה אחת וחלף זאת קנה את הסכין בגבו מיו"ר מפלגתו, שהיה שולח אותו ברצון רב לידיהן של חוליות החיסול האיראניות באיסטנבול, איך חלק מראשי מפלגות הקואליציה, כמו גנץ, ליברמן ומיכאלי, הופתעו מההחלטה הפתאומית ולקו בשתיקה פתאומית, ומה בעצם תכנן מי שהניע את המהלך מלכתחילה והפך את הארכת תקנות יו"ש למדד להישרדותה של הממשלה – שר המשפטים גדעון סער.

ומי מדבר על גורלה של שרת הפנים, איילת כאבי בטן שקד, שהגנה בגופה ובשרידי הקריירה שלה על שותפה מאז ומעולם בדרכו למבצר ברעננה, וזה האחרון אפילו לא המתין לחזרתה ממרוקו, בטרם יפורר את שאריות האינטגריטי הפוליטי שלה לרסיסים. אם לא תזכה לאיזה שיריון של חסד בתקווה חדשה, קשה לראות את איילת מגיעה לכנסת הבאה שלא לביקור נוסטלגי בלשכת הח"כלים. מי שעד לפני יומיים טרחה לשגר איומים מרומזים לליכוד שהעלאת החוק לפיזור הכנסת תוביל אותה להסרת הוטו על קידום 'חוק הנאשם', מוצאת את עצמה כשכל הדרכים לליבו של הימין חסומות בפניה.

בחודשים הקרובים תקראו (גם כאן, כמובן) בהרחבה על אינספור התפתחויות צפויות בזירה הפוליטית: האם בנט יפרוש לעשות לביתו או שמא ישתלב ברשימת יש עתיד עם נאמנו סגן השר כהנא, האם תקווה חדשה תאמץ לחיקה את השרה שקד וסגן השר קארה, אלו רשימות חדשות יצוצו ומה יעלה בגורלו של הח"כ האמיץ הראשון, עמיחי שיקלי, כיצד יתפתח הקרב הישיר על הקול הערבי בין טיבי לעבאס והיכן יואיל בטובו הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט להשתבץ להנאתו, כאילו לא היה לנו די והותר גנרלים בדימוס בשנים האחרונות.

בשלב הזה, חשוב לשים את הדגש על שני דברים, במסגרת הפקת לקחים, ולקראת הקמתה של ממשלת ימין-חרדים בקרוב בסייעתא דשמיא. הראשון, ניסיון לייצר חיבורים מאולצים בפוליטיקה לא יכול להחזיק מעמד. אי אפשר להדביק בכוח את עידית סילמן ומנסור עבאס, את ניר אורבך וג'ידא רינאוי זועבי, את איילת שקד וניצן הורוביץ. זה פשוט לא עובד. אם שנאת נתניהו אינה דבק חזק מספיק, אזי כנראה אין דבק כזה בנמצא.

הלקח החשוב השני הוא היכולת למשול. במשך שנת קיומה של הממשלה לא שמענו את קולם של היועמ"שים, הקודם ומחליפתו הטריה, למעט בעניינים הנוגעים לממשלה הקודמת ולחבריה. לפיד העביר עשרות מינויים במשרד החוץ, סער מינה מלבד היועמ"שית, גם פרקליט מדינה, משנה ליועמ"ש ושופטים. שרים אחרים העבירו רפורמות מהותיות מבלי הנד עפעף, קיבלו החלטות בעניינים כמו קורונה, כלכלה ויחסים בינלאומיים בלי להמתין למוצא פיהם של המשפטנים. זוהי משילות.

כשהימין יחזור לשלטון, יש לו רשימה שלמה של תיקונים חיוניים, החל מביטול נזקי הממשלה הקודמת למיניהם (כן, כן, כולל ביטול המס על החד פעמי) וכלה בשיקום המצב הביטחוני, הכלכלי, החברתי ואפילו תיקון הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה. אבל קודם כל, כדי שיוכל לשלוט כאן, נדרשת רפורמה מוחלטת במערכת המשפט, מלמעלה ועד למטה. הסדרת מנגנון פיקוח על בתי המשפט והפרקליטות, שינוי אופן בחירת השופטים, הגבלת כוחם של היועצים המשפטיים, חקיקת החוק הצרפתי ופסקת ההתגברות ועוד שלל רפורמות חיוניות. בלעדי זה, שום דבר לא ישתנה כאן באמת.

חסימה כפולה

בסוף השבוע, כנראה מתוך רצון לגוון את הזירה הפוליטית, להקל על פרשנים עמלים לפרנסתם ולאפשר לגרפיקאים במערכות העיתונים הפוגה מהמשימה הבלתי אפשרית של איתור תמונות מזווית שטרם פורסמה של ח"כ ניר אורבך, הגיש יו"ר דגל התורה ח"כ משה גפני הצעת חוק להפחתת אחוז החסימה, משלוש ורבע האחוזים הנדרשים כיום לשני אחוזים בלבד.

כדרכו של גפני, הוא לא הסתפק באמירה הלא כל כך מרומזת לכשעצמה על רצונו לרוץ בנפרד מאגודת ישראל, לפחות ברמה ההצהרתית. היו"ר הנמרץ טרח גם לוודא שכולם מודעים לכך שההצעה הוגשה בשיתוף פעולה עם ראש הממשלה החליפי וראש המדברים ביום ההולדת הבלתי נשכח, ח"כ יאיר לפיד. מאליו מובן שהתקשורת עטה על המציאה והחלה שוב לנתח את הסיכויים שהחרדים יצילו את הממשלה. מיותר לציין שהרעיון אפילו לא עלה על הפרק.

אבל מה באמת עומד מאחורי ההצעה? ומה הסיכוי שהיא תצליח לעבור? נתחיל מהסוף: רשימת המתנגדים, כמעט בוודאות, כוללת את הליכוד (30 ח"כים) – מתוך רצון לגרור לפחות אחת ממפלגות הקואליציה אל מתחת לאחוז החסימה, ואם אפשר, רצוי שתהיה זו תקווה חדשה. במתנגדים נמצאות גם ש"ס (9 ח"כים) בהשפעת העבר ומתוך חשש מאלי ישי ודומיו, הציונות הדתית (6 ח"כים) מכל הטעמים המוזכרים, הרשימה המשותפת (6 ח"כים) מתוך רצון להיפטר ממנסור עבאס או לאלץ אותו להשתלב מחדש ברשימה מאוחדת, ישראל ביתנו (7 ח"כים) כי אם יש משהו אחד שליברמן ממש עשה במישור הפוליטי זה העלאת אחוז החסימה, ובסבירות לא מבוטלת, גם שלושת ח"כי אגודת ישראל, והנה הגענו לשישים ואחד מתנגדים, וזה עוד לפני שנגענו בחלק ממפלגות הקואליציה (כחול לבן, למשל) שעשויות להתנגד גם הן ובשיקלי וסילמן שצפויים להצביע לפי עמדת הליכוד.

אבל גפני אינו ידוע כטיפש, וניסיונו ארוך השנים בועדת הכספים הקנה לו מידת מה של יכולת לספור אצבעות. אין שום ספק שגם הוא יודע שהסיכוי להעביר חקיקה כזו קלוש עד בלתי קיים, ושיתוף הפעולה עם לפיד לא יוסיף לו נקודות בקרב הקהל הצעיר השותה בצמא את הגיגי בן גביר (ועל כך בהרחבה בהמשך). אם כן, מה ראה לשטות זו?

כדי להבין מה מתחולל בראש של מוישה, צריך להבין קודם את מורכבות מצבה של דגל התורה בשני היבטים: השאיפה הבלתי מוסתרת לשחזר את השש-שלוש ההיסטורי גם במישור הארצי, והחשש מדליפה של קולות – בעיקר בערים החסידיות – לציונות הדתית. מה שכבר החל בזרם דליל בבחירות האחרונות, ועשוי להפוך לשיטפון אם המצב לא ישתנה, אם בן גביר ימשיך להיות זה שמופיע בחניון במירון בליל ההילולא ונאבק עם השוטרים לחלץ אוטובוסים, אם הוא יישאר הראשון (והיחיד) להגיע לזירות הפיגועים בערים החרדיות ואם הח"כים החרדים לא יתפסו את עצמם בידיים וברגליים, בזריזות.

ברמה המקומית, דגל התורה התאהבה בקונספט. לא מן הנמנע כי גם בבחירות 2023 תתמודדנה שתי הסיעות החרדיות-אשכנזיות ברשימות נפרדות במגוון ערים, כולל כמובן ירושלים, והפעם מתוך הסכמה ורצון למקסם קולות, ובתקווה ל'קנאת סופרים תרבה מנדטים'. אבל בבחירות המוניציפאליות אין אחוז חסימה ואין חשש לאבדן קולות, שלא לדבר על נזק אפשרי לגוש כולו. לכן, הדרך היחידה למרוץ בשני ראשים גם בבחירות לכנסת, עוברת בהקטנת אחוז החסימה.

בתיאוריה, מדובר ברווח כפול: ראשית, דגל תקבל את מספר הנציגים המגיע לה (המומחים במערך הבחירות של המפלגה מעריכים את כוחה בחמישה מנדטים ומעלה, כשה'ומעלה' מותנה בקבוצות חוץ ליטאיות שעשויות להצטרף מסיבות שונות ואכמ"ל) והנציגות החסידית תידרש להצדיק את נוכחותה. נאמר בעדינות מרבית שאף חסידות בישראל לא קרובה אפילו להעמיד מנדט בכוחות עצמה, והדברים נכונים אפילו ביחס לשתיים מהחסידויות המיוצגות בכנסת בנפרד, כשהן חוברות יחד…

בנוסף, מטבע הדברים, 'מאבק' פנים חרדי יחזיר את הבנים האובדים הביתה. במקום לחפש ריגושים בשורות נערי הגבעות, ימצא הנוער החרדי צבע ועניין בבית פנימה. יש אפילו מי שמפנטז על חזרה מלאה של הקולות החב"דיים לחיק האגודאי החמים במסורת תשמ"ט. ככלל, ניסיון העבר מלמד שריצה נפרדת מרחיבה דרסטית את אחוזי ההצבעה ומגדילה את מספר המצביעים עד לכדי צמיחה באחוז דו ספרתי נאה.

לפיד, מצדו, קפץ על המציאה ובצדק. קודם כל, יו"ר יש עתיד מעוניין להחצין בכל הזדמנות את הקשר (לצרכי צילום, בעיקר) עם הנציגות החרדית. שנית, אם אכן החלום יתגשם והחוק יעבור, הסברה נותנת שמפלגות הקואליציה, שארבע מתוכן מתנדנדות על סף אחוז החסימה (תקווה חדשה, רע"מ, מרצ וימינה), יהיו הנהנות המרכזיות ממנו. אמנם מנקודת מבט היסטורית השמאל ידע בעבר להסיט מהדרך את כל מי שאיים לשרוף קולות מתוך המחנה, תשאלו את אבי ניסנקורן, רון חולדאי, בוגי יעלון ועפר שלח, ועדיין, אם אפשר למנוע מלכתחילה את הסיכון – מה טוב.

יש מי שיטען כי המהלך יועיל דווקא לימין ויאפשר להריץ את מפלגת שיקלי לשאיבת קולות ימין מתון בלב רגוע יותר, ומאידך גיסא, יפורר לחלוטין את שורות השמאל ויפתה אלי אבידרים למיניהם לנסות את כוחם ברשימות עצמאיות שיורידו לטמיון רבבות קולות. כותב השורות מזמין את הנ"ל לנסות ולשכנע את ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, שפוסל את המהלך מכל וכל.

גבר גבר

אפרופו בן גביר, צריך לומר מילה טובה על התנהלותו של הכוכב הבלתי נלאה של הציונות הדתית השבוע, על אף המהלומה ההלכתית שספג בפומבי מהראשון לציון, הגאון רבי יצחק יוסף. נקדים ונאמר כי זו לא הפעם הראשונה בה הראשל"צ תוקף את תופעת העלייה להר הבית בזמן הזה, נושא שגם אביו מרן זצ"ל הקפיד עליו. לא מעט עיתונאים ציניקנים ניסו לרמוז כי הראשל"צ מונע ממניעים פוליטיים, ולא היא.

בפני בן גביר עמדו שתי אפשרויות: האחת, להגיב בתוקפנות ולפצוח במקביל בקמפיין אנטי-ש"סי עם אזכורים מרומזים לעידן אוסלו (לצערו של דרעי, כתם אוסלו דבק בו שלא באשמתו. כבר הוסבר כאן לא אחת כי האחראים הישירים לאוסלו הם חוגי הימין הקיצוני ששרפו כשלושה מנדטים מכריעים בבחירות 1992, אפרופו שאלת אחוז החסימה).

במקרה כזה, היה בן גביר משחק לידיה של ש"ס, גם הצעירים הספרדים שפוזלים לציונות הדתית, יתחלחלו ממתקפה על הראשון לציון, ובסבירות גבוהה היו רבים מהם חוזרים לבית הטבעי. בנוסף, דרעי היה מאשים (ובצדק) את בן גביר בירי בתוך הנגמ"ש הגושי, במקום להתעסק בתמונת המאקרו של החלפת הממשלה ומיצוי קולות הימין והחרדים.

האסטרטגיה השנייה והנבחרת של נציג 'עוצמה יהודית' התמקדה בהבלגה. בראיונות לתחנות הרדיו החרדיות הדגיש בן גביר שהוא סמוך ובטוח שדברי הראשל"צ נאמרו בהקשר הלכתי נטו וכי מתוך כבוד התורה הוא נמנע מכל תגובה בנושא. בן גביר גם המשיך את הקו שנקט בבחירות האחרונות, כולל בראיון לכותב השורות, ולפיו אין לו שום כוונה לפנות לחרדים שרבותיהם מורים להם כיצד להצביע, וכל רצונו הוא להביא לקלפי את מי שהיה עשוי להישאר בבית.

אבל אי אפשר להתאפק לגמרי, ואיכשהו 'דלף' הקמפיין הגנוז שתוכנן כביכול על ידי 'צעירי הציונות הדתית' נגד ש"ס, על שלל אזכורי אוסלו והמסתעף, בניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – גם לנהל קמפיין נגד דרעי וחבריו ולנסות לסחוף את הצעירים החרדים, וגם להצטייר כדמות מאופקת וסובלנית, הנמנעת ממלחמות מיותרות ומזיקות.

למזלם של הש"סניקים, יעמוד בן גביר בימים הקרובים בפני מתקפה מתוזמנת ואכזרית בהרבה: בשמאל ובתקשורת כבר הפנימו שקמפיין רק לא ביבי מיצה את עצמו, שהימין עשוי להתעורר הפעם ושכתבי האישום נגד ראש הממשלה עוד עשויים לפעול בקלפי כבומרנג, אחרי שלל הגילויים מאולם בית המשפט המחוזי בירושלים בשנה האחרונה. בלית ברירה, נשלף קלף בן גביר מהשרוול. שופרי הממשלה הנוכחית לסוגיהם כבר פתחו במתקפה רבתי על הימין ש"מתכוון למנות את בן גביר שר בממשלה". שוד ושבר.

אם חפצים בימין להיפטר בזריזות מהספין, התשובה צריכה להיות ברורה: האם לפיד ושות' מוכנים להתחייב שאחמד טיבי ואיימן עודה לא ישבו לצדו בממשלה? גם אחרוני המתנדנדים במרכז יסכימו שבן גביר, קיצוני ככל שיהיה, הוא פטריוט ישראלי מושבע ואוהב עמו וארצו, ובוודאי עדיף עשרות מונים על שותפות עם מי שכיהן במשך שנים ארוכות כיועצו של רב המרצחים מאש"ף.

2 תגובות
  1. לברוח צריך בזמן

  2. דרעי היה אחד מאדריכלי הסכמי אוסלו יחד עם רבין, תפסיקו להיות תמימים
    הוא הביא למרן עשרה קצינים ואנשי צבא 8 שמאלנים ו2 ימניים והרב עשה חישוב פשוט הלכה כרבים… הרב עובדיה בעצמו העיד על כך
    הוא גם זה שהורה לפתוח את מירון וקבלנו 45 קורבנות הגיע הזמן לחשבון נפש

השארת תגובה