סוף הקריירה של בנט?

אם לבנט עצמו יש עתיד, ראש ממשלה לשעבר שחתום על אקזיט או שניים בהיי-טק, סביר להניח שלא ירעב ללחם ביום שאחרי. הרי שאורבך אינו יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס של היעלמות מהזירה הפוליטית

ניר אורבך
ניר אורבך

הגמרא במסכת ברכות מספרת על תשע מאות ושלושה סוגי מוות שיש בעולם, והקשה שבכולם היא אסכרא. הגמרא גם מספקת את התיאור הבלתי מלבב של אסכרא, 'כחיזרא בגבבא דעמרא, דלאחורי נשרא', או, למי שאינו מצוי בנבכי הלשון הארמית: זהו תיאור של מוות קשה וממושך, המדמה משיכת צמר שהסתבך בקוצים וחילוצו מהם. נראה שאין דימוי טוב יותר למצבה הנוכחי של ממשלת ישראל, החווה בשבועות האחרונים הליך גסיסה איטי ומייסר.

בניגוד ליומניו של שר החוץ יאיר לפיד שפורסמו בשבוע שעבר בערוץ 14 וחשפו לו"ז שמורכב בעיקר מצילומי יח"צ ומפגישות עם עיתונאים, לו היו נחשפים יומניו של ראש הממשלה הלא חליפי, נפתלי בנט, ובהם עיקר עיסוקיו בשבוע האחרון, היה מופיע בהם כמעט אך ורק שם אחד באדום בוהק – חה"כ ניר אורבך. ליצני הדור ציינו כי אורבך איחר לאחת הפגישות עם ראש הממשלה בעשר דקות, ובכך נכנס בעצם כבר לפגישה הבאה שנקבעה לו באותו יום…

בנט ניגש ל'פרויקט שימור אורבך' כשהוא חדור מטרה, אולי כתוצאה מהביקורת החריפה שספג על חוסר יכולתו 'לשים עין' על חברי מפלגתו, עקב בריחתה של חה"כ עידית סילמן, ואולי בעקבות החשש האישי לאבדן כיסאו בתקופת ממשלת המעבר ובהתאם להסכם הקואליציוני, באם הממשלה תיפול על ידי ח"כים מהאגף הימני שלה. לשונות רעות גורסות כי גם הפעם התעורר בנט מהשנ"צ באיחור, ויש שהאשימו בכך את יו"ר ש"ס אריה דרעי, שבישר בציוץ חפוז על קריסתה הקרובה של הממשלה והדליק את האורות האדומים בלשכתו של בנט, או לפחות במה שנשאר ממנה.

כך או כך, ניכר כי ראש הממשלה הקדיש השבוע את כל אונו והונו (הפוליטי) כדי לנסות ולהציל את המצב, אלא שמשני המצרכים לא נשאר לו יותר מדי. גם פוליטיקאי הססן כאורבך, שחייב את חייו הפוליטיים לבנט, אחרי שזה הציל לו את הקריירה והקפיץ אותו מעמדת המפסיד בקרב על ראשות הבית היהודי לחגית משה הירושלמית, היישר לשיריון במיקום סביר ברשימת ימינה לכנסת – עושה חושבים על היום שאחרי ומנסה להבטיח את עתידו ומשכורתו. בכל זאת, יהודי צריך לשלם משכנתא, ומשכנתא בימינו אינה עניין לזלזל בו.

למרות נאומיו רוויי הפאתוס בכנסת והניסיון הכנה לשכנע את הציבור והתקשורת (לאו דווקא בסדר הזה) שיש עוד איזשהו סיכוי קלוש להישרדות הממשלה, גם בנט מבין שהסיפור גמור. אין שום דרך בעולם לתחזק קואליציה של 60 חברי כנסת ומטה, שאינה יכולה להעביר חקיקה והיא תלויה בחסדי המשותפת ביום ורוד, ובחסדי זועבי, גנאים, מיכאל ביטון וחברי הלובי החקלאי ביום פחות מוצלח. קל וחומר כשנושא אקוטי כמו הארכת תקנות יו"ש תקוע לו כמו בעצם בגרון, עם דד ליין הולך וקרב של שבועיים עד לפקיעתן.

ואם לבנט עצמו יש עתיד, ולאו דווקא המפלגה. בכל זאת, ראש ממשלה לשעבר שחתום על אקזיט או שניים בהיי-טק, סביר להניח שלא ירעב ללחם ביום שאחרי. הרי שבניגוד אליו, אורבך – עסקן מפד"לי מן השורה – אינו יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס של היעלמות מהזירה הפוליטית, ובראש ובראשונה הוא צריך לדאוג להישרדותו ולהצלת הקריירה הקצרה שלו, וכאן, אין לבנט יותר מדי מה להציע, גם בהנחה המפוקפקת שהוא יצלח את מכשול החסימה.

על פי פרסומים זרים, אורבך הטיח בבנט באחת הפגישות של הצמד את הנחת העבודה ההגיונית למדי שהוא לא ישובץ שוב במקום ריאלי ברשימת ימינה לכנסת, וזאת במידה והיא תתמודד בכלל בקונספט הנוכחי. אם יש לקח שבנט צפוי להפיק מהסיבוב הנוכחי, הוא נטרול של כל מי שלא היה נאמן לו במאת האחוזים, ומקרה הח"כ לשעבר יום טוב כלפון יוכיח. מצד שני, אורבך מבין שהאופציות נסגרות בפניו, וגם בליכוד כבר לא נלהבים להבטיח לו מקום, מתוך הנחה שבלאו הכי העסק קורס ואין שום סיבה לשלם במזומן על מה שאפשר לקבל בחינם.

בין הפטיש לסדן

כך הגענו לבוקר יום שני, מעט אחרי הכניעה בלית ברירה של שר המשפטים וסגן ראש הממשלה גדעון סער לדרישתה של חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי לדחיית העלאת הארכת תקנות יו"ש בכנסת בשבוע נוסף (לפחות לפי גירסתה של האחרונה), ולפגישה האחרונה בסדרה (בינתיים) בין ראש הממשלה ובין יו"ר ועדת הכנסת. אורבך, על פי תדרוכי מקורביו (לפי מספרם של המקורבים בימים האחרונים, ובהנחה שכולם יצביעו עבורו, אורבך יכול בשקט לרוץ לבד בבחירות הקרובות ולהביא יותר מנדטים מבנט), יצא מהפגישה מאוכזב, והחליט 'לשבור את הכלים'.

אבל גם כשהוא הולך על כל הקופה, מצטייר אורבך כחסר אומץ והחלטיות. בניגוד גמור לסילמן, שהייתה מושקעת בממשלה במאה אחוז (עד כדי תקיפה וירטואלית בתחנת דלק, ואכמ"ל משום אין מזכירים לבעל תשובה מעשיו הראשונים) וכשעברה צד – עשתה גם את זה בכל רמ"ח ושס"ה (תשאלו את שלל מארגני הכנסים והאירועים במגזר הדתי בהם הספיקה להופיע בחודשיים האחרונים), אצל אורבך הוא מספר לנו על כאבי בטן בערך מהרגע הראשון, אבל גם לא מצליח לחתוך באופן מוחלט ולעשות את הצעד המתבקש.

אולי יותר מכל, מלמדת על כך ההודעה שהוציא, מהסוג שזקוק לפירוש רש"י ותוספות גם יחד. אורבך מפרט בהרחבה את האכזבות שספג מהממשלה, מאשים את זועבי וגנאים בהיותם "קיצוניים ואנטי ציוניים" ש"השתמשו בקואליציה כבת ערובה", מקנח בהצהרה שלא ייתן לממשלה להישען על המשותפת ומודיע בפאתוס ש"במצב הדברים כפי שהוא היום – אינני חלק מהקואליציה".

אבל אם נסנן את ההיבט הפומפוזי בהודעה ונתמקד בתכלס, אורבך מתפתל עם עצמו בניסיון להסביר למה לא יצביע בעד הצעת החוק לפיזור הכנסת לפחות בשבוע הקרוב. למעשה, הוא מבטיח לבנט עוד שבוע של הפוגה וכמעט בוודאות מבטל את האפשרות של הליכה לקלפי עוד לפני החגים. לא מן הנמנע לשער שלמרות הזעם המעושה על ראש הממשלה, הייתה ההודעה מתואמת עם הבוס, גם אם לא מילה במילה.

כי אצל בנט, העניין הוא לצאת מהסיפור עם המקסימום האפשרי, וכרגע, המקסימום האפשרי זה לדחות את הבחירות לאחרי החגים, לנסות לשמור על הכיסא בממשלת המעבר, ואם אפשר, לשרוד עד תום מושב הקיץ ולהתפלל שהבחירות ייקבעו אחרי פברואר, כך, הוא לא ייזכר כראש הממשלה בעל תקופת הכהונה הקצרה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

העניין הוא שלפוליטיקה יש דינמיקה משלה, ההודעה של אורבך מחסלת כמעט כל סיכוי ליישר את ההדורים עם זועבי וגנאים (כפי שיפורט לקמן), ומרחיבה את הסיכויים למורדים נוספים שיקפצו על העגלה. סגן השר אביר קארה והשרה איילת שקד, למשל, יושבים על הגדר ועיניהם רואות וכלות, הם מבינים מצוין שברגע שאורבך ישלים את התהליך וייפרד לשלום מהשלישייה שהקימו, יהיה בטוח יותר להשקיע בביטקוין מאשר בשווי הפוליטי שלהם, שצפוי להימחק בן לילה, ובל נשכח את חברי 'תקווה חדשה', שחזרה השבוע אל מתחת לאחוז החסימה בסקר חדשות 12.

דילמת זועבי-גנאים

עוד טרם הצעד הדרמטי בכאילו של אורבך והכישלון היחסי של בנט, נתקל גם הצד השמאלי בממשלה בקשיים במהלך הניסיון לפתור את משבר זועבי-גנאים. ראשי הסיעות ניצן הורוביץ ומנסור עבאס, איש איש בגזרתו, ניסו ללא הצלחה לפתור את הבעיות הפנימיות במפלגותיהם. בשתי המפלגות בחרו בקו נוקשה ובפתרון אחיד, הכולל דרישה מהח"כ הסורר להתפטר, איום סמוי בהפרשה כפויה שלו מהמפלגה וגם גזר בדמות הצעות מפתות מחוץ לכנסת.

בתחילה, נראה היה שעבאס נמצא על המסלול המהיר לפתרון. הקוסם ממע'אר כבר כמעט הגיע להבנות שקטות עם גנאים באשר לתמיכה בכהונתו העתידית כראש העיר סח'נין בתמורה לפרישה שקטה וחלקה מהכנסת, עד שנזכרו ברע"מ לברר מי בעצם נכנס במקומו, וגילו שהם נופלים למקרה קלאסי של 'מחליף פרה בחמור'.

קצת רקע: שני הח"כים המקוריים של רע"מ, מלבד גנאים ועבאס, היו וליד טאהא וסעיד אלחרומי ש'נפל בקרב' והוחלף על ידי אימאן חטיב יאסין. מספר שש והבא בתור להיכנס הוא עלא אלדין ג'ברין, מי שתמך בעבר בירי טילים על ישראל ונחשב לאחד החברים היותר קיצוניים ברשימה. בזמנו, עם הצטרפות רע"מ לקואליציה, הודיע ג'ברין על כוונתו להתפטר, אולם בתחילת השבוע התברר כי עד כה, למעט הצהרות, הוא לא עשה דבר בנידון.

למזלו של עבאס, הוא הצליח להתגבר על המכשול בסיועה האדיב של מועצת השורא, וג'ברין הגיש ביום שני את התפטרותו מרשימה וסלל את הדרך למספר שבע – עטא אבו מדיעם. אבל גם אבו מדיעם מחזיק בתוכניות משלו ולוטש את עיניו לראשות העיר רהט. נכון לשעת כתיבת השורות, עבאס ינסה לסגור איתו דיל כדי לשחרר את הפקק ולהגיע למועמד המיוחל, מספר 8 ברשימה – ד"ר יאסר חוג'יראת, המזוהה כליברל פרגמטי ותומך בקו של עבאס. רק אז, יחזור המאמץ להתמקד בגנאים, שהספיק בינתיים להתבצר ולהודיע שהוא יתפטר רק אם וכאשר יחליט שזה הדבר הטוב עבור ציבור בוחריו. במילים אחרות, רק כאשר יהיה ברור לו שראשות העיר סח'נין מונחת בכיסו.

במרצ הדברים התנהלו במסלול שונה לחלוטין: זועבי, למודת אכזבות מהניסיון הקודם לפתות אותה באמצעות משרת קונסול בסין, התבצרה על עץ גבוה יותר והודיעה חד משמעית בראיונות בתקשורת כי אין לה שום כוונה להתפטר, או כמו שמסבירים הזועבילוגים – רף המחיר של הגברת מרקיע שחקים. אם חזרתה הקודמת לקואליציה עלתה לקופת האוצר מאות מיליוני שקלים, אזי פרישתה מהחיים הפוליטיים תימדד במיליארדים. עוד נתגעגע להצעה השנויה במחלוקת שאולי ניתנה לה על ידי לפיד, להשבה סמלית של עקורי אקרית וברעם לאדמותיהם.

שבועיים גג

ואחרי כל המרידות הפנימיות הקטנות, כולן מאבדות את משמעותן אם הממשלה לא תצליח להשיג את הרוב הדרוש להארכת תקנות יו"ש עד לסיום החודש. האנרכיה הצפויה להשתרר מבחינה חוקית, יחד עם ההשלכות על הממשלה והכנסת עצמן, מגמדות את כל שאר ההתמודדויות בפניהן ניצבת מדינת ישראל כרגע. עם כל הכבוד למשמרות המהפכה והאיומים על התיירים בטורקיה או לקרב זריקת הבוץ שנרשם השבוע בין שני ראשי ממשלה לשעבר – מצב בו מאות אלפי אזרחים הופכים למעין חצי אזרחים, הוא בלתי נסבל במדינה תקנית.

בלית ברירה אחרת, אחרי שתפנים שאין לה שום דרך לגבור על שישים האצבעות של האופוזיציה בסוגיה הזו, ובהנחה שהרשימה המשותפת לא תחצה קו אדום מבחינתה ולא תעניק רשת ביטחון לממשלה בעניין לאומי כל כך, תידרש הממשלה (ולפחות הגורמים היותר אחראיים בתוכה) לחשב מסלול מחדש.

בפני החברים יעמדו בסך הכול שלוש אפשרויות: 1. הקמת ממשלת ימין מלאה בכנסת הנוכחית, אפשרות שעודנה נראית רחוקה, ושמלכתחילה הצטיירה קצת כמדע בדיוני. 2. פיזור הכנסת, וממילא הארכת התקנות בשלושה חודשים עד לאחר הבחירות, כדין כל חקיקה שאמורה לפקוע בזמן פיזור הכנסת. 3. פיזור הכנסת בהסכמה עם האופוזיציה, תוך הבנה שלאחר ובמקביל לפיזור, יעבירו הצדדים במשותף גם את הארכת התקנות.

ואם לסיים בנימה אופטימית מעט: הניסיון הכושל של ממשלת בנט לפיד, שציינה השבוע שנה להקמתה, עשוי להביא גם תועלת. ראשית, הפקת הלקחים אצל הימין, הן בעניין ההצבעה למפלגות טרנד והן בהיבט של איך שולטים באמת, בלי להתרגש יותר מדי מהתקשורת או ממערכת המשפט. שנית, התובנה שהציבור הערבי – לפחות באמצעות הפלטפורמות הקיימות כיום – לא בנוי עדיין לשותפות אחראית בממשלה. לא לחינם הביעו כמעט שני שליש ממשתתפי סקר חדשות 12 השבוע את דעתם שמפלגה ערבית לא תוכל ליטול חלק בקואליציה עתידית.

בהיבט החרדי, יש לקוות שלמדנו את המשמעות של הצבעת מחאה. מפעם לפעם מתחשק לי לאתר את אחד מאותם עשרות אלפי חרדים שנותרו בבית בבחירות האחרונות ולברר עד כמה הוא שלם עם ההחלטה. האם שנה של רדיפת הציבור החרדי והסתה בלתי פוסקת נגדו שווים את תחושת הנקמה בנציגות הפוליטית שלא ארגנה לו אוטובוס בשושן פורים הבלתי נשכח? האם הפגיעה לכל אורך החזית בענייני דת ומדינה והסדק הרחב שנוצר בסטטוס קוו, גם בעניינים שהם בציפור נפשה של היהדות החרדית, פחותים בחומרתם מהצורך לקיים עבירה מדאורייתא ולהקפיד על תפילה מסכנת חיים במניין בשיא מגפת הקורונה? או בתמצית: האם למדנו את הלקח, או שעדיין מגיע לנו לספוג עד שנבין את המשמעות של אי הצבעה למפלגות החרדיות?

 

השארת תגובה