גדעון סער יצר מצב 'שלוש האפשרויות'

למזלה של סילמן, בנט טרוד באיוש מחדש של לשכתו הקורסת, אחרי ארבע עזיבות של בכירים בלשכה בתוך פחות מחודש, כולל הדובר הותיק מתן סידי שנטש השבוע, ויתכן שזה יספק לו את התירוץ להתחמק בינתיים מלעסוק בח"כית הסוררת

גדעון סער, צילום: אתר הכנסת
גדעון סער, צילום: אתר הכנסת

תרשמו את הרגע: יום שני בלילה, השעה 22:50, סגן יו"ר הכנסת ח"כ איתן גינזבורג מודיע בקול מונוטוני על תוצאות ההצבעה בעניין הארכת תוקפן של תקנות שעת חירום – חמישים ושניים תומכים, חמישים ושמונה מתנגדים. הארכת התקנות לא עברה, ונדמה כי לראשונה מאז הוקמה הממשלה, הרגישו גם אחרוני השרים האופטימיים את כיסאותיהם רועדים וריחה המשכר של מערכת הבחירות המתקרבת התפשט באוויר.

כדרכנו, נתחיל מהתחלה: חוסר ההחלטיות של מדינת ישראל ביחס לשטחי יהודה ושומרון מחד גיסא, והצורך לאפשר לתושבים הישראלים במקום חיים תקניים ככל שניתן מאידך גיסא, מחייבים את הכנסת להאריך אחת לחמש שנים את תקנות החירום שיאפשרו מצב של אכילת העוגה והותרתה שלמה. כלומר, החלת החוק הישראלי על אזרחי ישראל הנמצאים ביהודה ושומרון, מבלי להחיל את החוק על יהודה ושומרון עצמם. מין קסם ישראלי שכזה.

בסוף חודש יוני, בעוד כשלושה שבועות, במידה והכנסת לא תאריך את התקנות – יפוג תוקפן. מאחר ומדובר בסוגיה משפטית, היא נופלת תחת אחריותו של שר המשפטים ומ"מ ראש הממשלה, גדעון סער. מאז תחילת מושב הקיץ ניסה סער לקדם את אישור התקנות, אולם בגלל המצב הקואליציוני המורכב ורצף המרידות הפנימיות, ולבקשת ראשי הממשלה בנט ולפיד, הסכים לדחות אותן פעם אחר פעם.

בשבוע שעבר כלו כל הקיצין וסער הציב אולטימטום דרמטי, והודיע כי בעיניו "ממשלה שאינה מסוגלת להעביר חקיקה כזו – אין לה זכות קיום". תיכף נעסוק במשמעויות האפשריות הטמונות בדברים, שהפכו באופן מיידי את ההצבעה לסמל המרכזי של המאבק על סיכוייה של הקואליציה המקרטעת לשרוד את מושב הקיץ.

בקואליציה הבינו שיש להם בעיה קשה: הסיכוי היחיד להעברת התקנות, דורש תמיכה מלאה של שישים חברי הקואליציה, פלוס הרתעה שתשאיר את סילמן מחוץ למשחק ותותיר את האופוזיציה עם חמישים ותשעה מתנגדים בלבד. לכולם היה ברור שהפעם לא יהיה ניתן 'לקנות' קולות מהרשימה המשותפת, משום שמבחינת חבריה מדובר בחוק 'לאומי' ובסוג של הכרה ב'כיבוש', ואין מצב שהם לא יתייצבו למחות.

צחוק הגורל, דווקא הקמפיין שהתנהל על ראשם של חברי האופוזיציה בסוגיית 'ממדים ללימודים' והוביל את הליכוד לכניעה חלקית, גרם לראשי האופוזיציה להתגבש ולהציב חזית אחידה והחלטה לטרפד כל חקיקה שהיא מכל סוג, תוך שהם מפתחים חסינות מתבקשת ללחץ התקשורתי שהופעל עליהם. ככלל, נדמה שמעולם לא זכתה ההתיישבות היהודית ביו"ש לחיבוק תקשורתי חם ודואג כפי שחוותה בשבוע האחרון.

כך, נפתח משחק מוחות מרתק, במסגרתו מנסה חברת הכנסת עידית סילמן לשכנע את ח"כי רע"מ שעדיף להם מלכתחילה להימנע או להתנגד לחוק, משום שאם הדבר אכן יהיה תלוי בסופו של דבר בהצבעתה, היא תצביע נגד – גם במחיר הפרשתה מסיעת ימינה. מנגד, לפיד ובנט השקיעו את האנרגיה בניסיון להסביר לחברים מרע"מ ולחברת הכנסת זועבי ממרצ שהצטרפה אליהם, כי אדרבה, אם יצביעו יחד עם הקואליציה, הם אמנם יבלעו באופן חד פעמי צפרדע, אבל סילמן לא תעז להצביע נגד והקואליציה תשרוד.

מאזן מקולקל

בשני בלילה, כאמור, הגיע מועד ההצבעה הגורלית. הקואליציה, על אף ההבנה שסיכוייה להעביר את התקנות קלושים, ועל אף שניתן בדוחק לדחות את התהליך בשבוע (מאחר ונדרשת גם העברת התקנות בועדות ובשלוש קריאות, אי אפשר לדחות אותן עד לדקה התשעים ממש), התעקשה לבחון את כוחה בפזיזות, ונכשלה כישלון חרוץ.

שישה חברי כנסת התקזזו, חלקם בשל גל הקורונה הטרי שמוסתר בינתיים מתחת לרדאר והספיק להדביק קרוב ל-20 אלף ישראלים נכון לשעת כתיבת השורות. במצב דברים נסבל, הייתה הקואליציה סופגת הפסד סביר על בסיס תיקו (כדי להעביר תקנות או מינוי נדרש רוב) ומנסה לסחוב עד לשבוע הבא. במצבה הנוכחי, ברחו כל הסוסים וגם שרפו את האורווה אחריהם.

כדי להסיר כל ספק, כבר בתחילת סיבוב ההצבעה הראשון הכריז ח"כ מאזן גנאים מרע"מ כי הוא מתנגד, ולמעשה, הבהיר כי הקואליציה תנחל מפלה וגם אילץ את חבריו לסיעה ואת הקולגות ממרצ לעשות חושבים – האם הם מוכנים להתבזות ולתמוך בתקנות בניגוד לאידיאולוגיה האישית, למרות שהצבעתם לא תעלה ולא תוריד. גנאים, שעבר מסע שכנוע מאסיבי – כולל איומים בסנקציות – על ידי יו"ר סיעתו חה"כ מנסור עבאס, נמלט לאחר ההצבעה מהמליאה, כשחה"כ ניר אורבך ואביר קארה כמעט תוקפים אותו פיזית וזועקים לו במרירות ש"הניסוי נכשל". אי אפשר לשפוט את זעמם של השניים בחומרה, הם שילמו מחיר תדמיתי כבד עבור קיומה של הממשלה, והחברים מרע"מ עושים לעצמם שבת בכל שני וחמישי.

מיד אחר כך המשיך מצעד המחאה: שלושת חברי רע"מ לא נכנסו למליאה ונמנעו מהצבעה, ושלושה מחברי מרצ (מיכל רוזין, מוסי רז וגבי לסקי) ביצעו מחאה מדומה כשנעדרו בסבב ההצבעה הראשון ונכנסו רק בשני כדי לצמצם את הבושות, אולי מתוך רחמים על יו"ר סיעתם, שר הבריאות ניצן הורוביץ שלקה אף הוא בקורונה. הגדילה לעשות חברת הכנסת המורדת-חוזרת-מורדת ג'ידא רינאוי זועבי, שהצטרפה לגנאים, הצביעה נגד ואפשרה לסילמן להיעדר מההצבעה בלב שקט. התוצאה הסופית: התרסקות קואליציונית טוטאלית, בנושא שהוכרז כקריטי לקיומה של הממשלה.

אם לא די בכישלון הראשון, התעקשו בקואליציה להעלות גם את צירופו המחודש של ח"כ מתן כהנא לממשלה כשר הדתות, לאחר שהתפטר במסגרת החוק הנורבגי במטרה להדיח את ח"כ יום טוב כלפון שעלה חשד לגבי נאמנותו, ולהפוך את ההצבעה לאי אמון, מתוך הבנה שהפעם יהיה קולה של סילמן מכריע, ומתוך רצון לאלץ אותה להימנע ולרשום מיני-ניצחון בלילה שחור.

אבל כמו בהטלת בומרנג, הניסיון לדחוק את סילמן אל הקיר – חילץ ממנה דווקא את האומץ להיכנס בסיבוב השני של ההצבעה, כשקולה הוא המכריע, להצביע נגד ולטרפד את המינוי בשוויון 55 (וחמישה מקוזזים לכל צד). סילמן עוד הספיקה להעביר על חודו של קול הצעת חוק קואליציונית בעניין מיסוי מקרקעין (ארבעה תומכים מול שלושה מתנגדים) במה שעשוי לשמש בטיעונים לעונש, אם וכאשר תעמוד הפרשתה מסיעת ימינה למבחן. לסיום, כאילו היה צורך בסוכריה נוספת להמתיק את הלילה, נפלה גם הצעת חוק של ח"כ גלעד קריב להנצחת זכרו של ברל כצנלסון, בשוויון של שלושה תומכים ושלושה מתנגדים, בעקבות טעות בניהול הקיזוזים.

תקווה חדשה-ישנה

שני נושאים עומדים כעת על הפרק, ובשניהם יש כדי לסיים את דרכה של הממשלה ולמצער לסכן אותה: הראשון והמשמעותי שבהם תלוי ביו"ר תקווה חדשה, שר המשפטים גדעון סער. סער, כאמור, הצהיר שממשלה שלא מסוגלת להעביר את החקיקה הזו אין לה זכות קיום, ואצל סער, אולי הפוליטיקאי המנוסה ביותר בקואליציה (לצד אלקין וליברמן), אין אמירות דקלרטיביות לצורכי ייצור כותרות. כל מילה מחושבת ומדודה, וכל צעד נעשה במחשבה תחילה.

בימים שקדמו להצבעה, קיים סער רצף נדיר של ראיונות ובכולם חזר על אותו מסר: האופוזיציה אמנם מתנהלת בחוסר אחריות ממלכתי והוא עדיין מעדיף ממשלה נטולת נתניהו כפי שהבטיח בבחירות, עם זאת, הקואליציה אינה יכולה להסיר את האחריות להשגת משילות מעל כתפיה, וכמו כן, אי אפשר להסכים לסחטנות של ח"כים בודדים בכל הצבעה. הדובדבן שבקצפת: סער סירב להתייחס למצב היפותטי של התפרקות הממשלה ולהצהיר כי יעדיף הליכה לבחירות בכל מחיר על פני חבירה לממשלת ימין בראשות נתניהו.

בניסיון לנתח את המהלך, נראה כי סער יצר מצב של WIN-WIN מבחינתו, בהניחו את קיומן של שלוש אפשרויות: האחת, הקואליציה תצליח איכשהו להעביר את התקנות, והוא יסומן כמי שבלם את הסחטנות של רע"מ ושות', העביר חקיקה חיונית וייצב את הממשלה. השנייה, הקואליציה נכשלת, הכנסת מתפזרת והולכים לבחירות, כפי שמסתמן כבר למעלה מחודש. במקרה כזה, סער יוכל להציג לבוחריו את ההליכה על חבל דק שהבטיח מלכתחילה – הדחת נתניהו לצד עמידה על עקרונותיו, לפחות באופן חלקי. כבונוס, ראוי לציין כי הליכה לבחירות תשמר את תקנות החירום ביו"ש באופן אוטומטי, לפחות עד אחרי בחירתה של הכנסת העשרים וחמש.

בתסריט השלישי, שהופך למרתק במיוחד לאור החשיפות החוזרות ונשנות על מגעים בין נציגי 'תקווה חדשה' ונציגי הליכוד, ולאור ההדלפות וההקלטות של נתניהו מורה לח"כי הליכוד להנמיך את גובה הלהבות מול סער, הממשלה אמנם מתפרקת, אך הכנסת אינה מתפזרת והיא מצליחה להקים ממשלת ימין בראשות נתניהו, כשלגוש ימין-חרדים מצטרפת 'תקווה חדשה' ויחד עמה שלישיית המתנדנדים של ימינה בהובלת שרת הפנים איילת שקד או כחול לבן בכיכובו של שר הביטחון בני גנץ, ואולי אפילו שניהם.

נדגיש, עד לפני שבוע היה מדובר בתסריט הרחוק והדחוק מכולם, ולו בשל משקעי העבר בין הצדדים וחוסר האמון של כמעט כל ח"כי תקווה חדשה בנתניהו, שלא לדבר על שקד וגנץ. אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, הבלתי אפשרי של אתמול הוא התרחיש הסביר בעליל של היום, ולא נתפלא אם כבר בשבועות הקרובים יחולו תזוזות טקטוניות בשולחן הממשלה.

דילמה גרעינית

הנושא השני הוא הפרשתה האפשרית של חברת הכנסת סילמן מסיעת ימינה, בניסיון לטרפד את הקריירה העתידית שלה. במאמר המוסגר, ראוי לציין כי באופוזיציה הבטיחו לסילמן ולשיקלי כי אם יימצאו שישים ואחד ח"כים להרכבת ממשלה חלופית או אפילו לפיזור הכנסת, ייעשה כל מאמץ להכניס בחקיקה תיקון שיאפשר להם להתמודד במסגרת מפלגה קיימת ויבטל את הפרשתם, אם וכאשר.

בתורת המשחקים, מרבים להתייחס לנשק אטומי המצוי בידיהן של שתי מעצמות יריבות כאל נשק של שיווי משקל, מאחד ושני הצדדים מודעים למשמעות של השימוש בו וההשמדה ההדדית המובטחת, שניהם צפויים להימנע משימוש בו. לפי אותה תזה, בנט אמור להימנע משימוש בנשק ההפרשה, משום שבכזה מקרה הוא דוחף את סילמן בידיים לשורות האופוזיציה, כופה תיקו קבוע במליאת הכנסת ומאבד כל סיכוי לשימור ממשלתו.

מאידך, לפי אותו קו חשיבה, גם סילמן הייתה אמורה להימנע מלשחק באש ולהצביע נגד הממשלה בעניינים מהותיים, משום שאם תעשה זאת, ממילא לא יהיה לבנט כבר מה להפסיד בהכרזה עליה כפורשת, שהרי בלאו הכי היא צועדת יד ביד עם הליכוד. סילמן, כאמור, השתמשה ב'נשק האטומי', גם אם בזהירות, בלית ברירה ובמשורה. עכשיו הכדור בידיו של בנט (ובידיו של יו"ר ועדת הכנסת, ח"כ ניר אורבך, שעל פניו יקבל את גזר הדין של יו"ר סיעתו בעניין).

בהפוך על הפוך, אם בנט יקדם בימים הקרובים את ההכרזה על סילמן כפורשת, לא יהיה זה מתוך רצון לאיים עליה ולהציל את הקואליציה, אלא אדרבה, מתוך הבנה שהעסק קורס בלאו הכי ומרצון לנקום במי שתקעה את המסמר האחרון בארון הקבורה הפוליטי של בעל האגרת. למזלה של סילמן, בנט טרוד באיוש מחדש של לשכתו הקורסת, אחרי ארבע עזיבות של בכירים בלשכה בתוך פחות מחודש, כולל הדובר הותיק מתן סידי שנטש השבוע, ויתכן שזה יספק לו את התירוץ להתחמק בינתיים מלעסוק בח"כית הסוררת, ויש לדבר טעם נוסף, כפי שיפורט.

בנט מודע לאפשרות הלא בלתי קיימת שגם עבאס יידרש לטפל ביד קשה בח"כ גנאים, ואולי אפילו יכריז עליו כפורש. במקרה כזה, דינה של הממשלה להתפזר בלאו הכי, אלא שהדבר ייעשה בידי חבר כנסת שלא מהאגף הימני של הקואליציה, ובמקרה כזה, ראש ממשלת המעבר ייוותר נפתלי בנט. כך, באופן פרדוקסלי, אם בנט יממש את נקמתו בסילמן הוא עשוי להושיט על מגש את ראשות ממשלת המעבר ליאיר לפיד, ואילו הוא יתאפק ויצליח להוביל לפרישה של אחד או יותר מח"כי רע"מ, הוא ירוויח לכל הפחות את החודשים הללו.

לא מן הנמנע כי זה גם אחד השיקולים של סער בהצבתן של התקנות כמבחן קיום לממשלה, מתוך הבנה שרע"מ לא תוכל לתמוך במלואה בחוק, ומתוך הנחה שהדבר יוביל בסיכוי לא מבוטל לפרישתם של ח"כים מהאגף הימני בקואליציה (כולל אולי תקווה חדשה עצמה). סער צפוי להתמודד בבחירות הקרובות על אותו בייס של בנט, וסביר להניח שהוא יעדיף לפגוש אותו בשדה הקרב הפוליטי כשר עם מפלגה מקרטעת ולשכה מפורקת ולא כראש ממשלה מכהן.

נפרדים מיענקל

רגע היסטורי נרשם השבוע בכנסת ישראל: לראשונה מאז הוקמה כנסת ישראל ואגודת ישראל בתוכה, לא היה לחסידות גור המפוארת נציג בכנסת, עם כניסתה לתוקף של ההתפטרות שהגיש השר והח"כ לשעבר והחסיד הנאמן בהווה יעקב ליצמן, אחרי יותר מעשרים ושלושה שנים בכנסת. לא פחות מארבע פעמים בעבר החזיקה החסידות בשני נציגים, אך מעולם לא הייתה נטולת נציג לחלוטין.

אמנם, מדובר במצב זמני לכנסת הנוכחית בלבד, ולכל ברור כי כבר ברשימה הבאה יוצב מועמד חדש מטעם הסיעה המרכזית, אולם באופן חריג, לא ידוע מי הוא יהיה. השבוע, פורסם שמו של מנהל רשת הגנים של בית יעקב, יצחק גולדקנופף, כמי שמועמד להיכנס לנעליו של ליצמן.

מבלי להרחיב במקום שאמרו לקצר, נציין רק כי ההצעה התנדפה כלעומת שבאה, והשמות המובילים עדיין הם (כפי שפורסם כאן כבר לפני כמה חודשים) סגן ראש העיר בני ברק חנוך זייברט ומי שהיה העוזר היעיל והמסור של ליצמן – מוטי בבצ'יק. לזכותו של גולדקנופף נאמר שהוא שמע מן הסתם שהכנסת מתנהלת כגן ילדים, ומטבע הדברים הרגיש שייך לעניין.

השארת תגובה