זעזועבי: שלטון החוק והצחוק

אחרי שבוע ראשון שהסתיים באופטימיות ובתחושה שניתן לשרוד את מושב הקיץ, הגיעה הח"כית הנמרצת וטלטלה את הספינה שוב. היא הזכירה לכולם את מעמדו של כל ח"כ סורר בקואליציה

לקראת ההצבעה במליאה
לקראת ההצבעה במליאה

מוריד הטל

במשך יותר מעשור היה טל גן צבי איש סודו ונאמנו הקרוב של ראש הממשלה נפתלי בנט. הוא ליווה אותו למשרדי החינוך ולביטחון, היה לידו באופוזיציה ובקואליציה, יצר עבורו חיבורים פוליטיים מוזרים יותר ופחות, מסמוטריץ' ועד עבאס. במשך קרוב לשנה הוא כיהן כראש הסגל באחת הלשכות היותר מסוכסכות שהיו כאן. בצהרי יום שני זה הסתיים, גן צבי הודיע לקונית על פרישתו, והעמיק את המשבר ותחושת הנטישה ההמונית סביב ראש הממשלה ומפלגת ימינה.

רק עשרה ימים קודם לכן, רשם גן צבי ניצחון משמעותי במאבקי הכוח הפנימיים בלשכה, עם התפטרותה הכפויה למחצה של היועצת המדינית שמרית מאיר, מי שנחשבה ברת הפלוגתא הישירה שלו. כעת, עם עזיבתו, נותרה לשכתו של בנט ללא דמות בעלת שיעור קומה או ניסיון פוליטיים או מדיניים. למעשה, בעל העמדה הקרוב אליו ביותר כרגע הוא מזכיר הממשלה שלום שלמה, מי שהגיע לתפקידו בכלל כמינוי של יאיר לפיד וכיועצו לשעבר.

גן צבי אינו נמנה על הזן המדבר, לא תראו אותו רץ מאולפן לאולפן וחושף את סודות הלשכה וגם לא מגלם את דמותו של הקורבן בראיון שיגלה "מה באמת קרה שם". איך שלא יהיה, ההתפטרות אינה מנבאת טובות לבנט: אם האיש הנאמן ביותר שלך נוטש ברגע של משבר ומעמיק את ההתפרקות הפומבית של 'ימינה' – בקצב שמעמיד בצל את התפרקות מתווה מירון – ואת ההרגשה הציבורית של ראש ממשלה כושל, משמע הוא יודע שאין עוד תועלת ותוחלת בנוכחותו.

הבנה כזו מגיעה קודם כל מהמוסכמה שהבחירות ניצבות בפתח והתפרקות הקואליציה היא עניין של זמן, אולי גם הכניעה לזועבי (ראו בהרחבה בהמשך) או העובדה שגן צבי היה מופקד על תחזוקתו של ח"כ ניר אורבך, זירזו את הקץ. אבל יותר מכך, יש כאן אמירה של חוסר אמון עתידי. המסקנה המתבקשת היא שגן צבי משוכנע באחת משלוש האפשרויות הבאות: או שבנט ישתלב במפלגה אחרת (יש עתיד, לדוגמה), או שהוא לא יצלח את אחוז החסימה, או שמלכתחילה הוא יבחר שלא להתמודד. בשלושת התסריטים, אין טעם להישאר לרגעי השפל, ורצוי לנטוש את הספינה לפני טביעתה.

עולים על מדים

בינתיים, קמפיין הבחירות נפתח השבוע בקול תרועה רמה במאבק על גבם של לוחמי צה"ל, במה שמכונה חוק 'ממדים ללימודים' ומעניק סבסוד ללימודים אקדמאיים לחיילים שסיימו את שירותם הצבאי. זה התחיל במלכודת שטמן לפיד לנתניהו, המשיך בתגובת נגד מחוכמת והסתיים בפשרה מבית מדרשו של שר הביטחון, ששוב מצטייר כמי שעשוי לפזול בעתיד הלא רחוק לשותפות עם מפלגות האופוזיציה, פשרה שהותירה את שני הצדדים עם בקושי חצי תאוותם בידם.

מבלי להלאות את הקוראים בפרטי החוק ובחסרונותיו (כולל אפליית חרדים לרעה, למשל), נציין רק שהצעת החוק המקורית קבעה סבסוד בסך 66% ללוחמים. המוקש שהוצב בפני הליכוד היה פשוט: אם תצביעו נגד – תצטיירו כמי שפגעו בלוחמי צה"ל, אם תצביעו בעד – פתחתם את הדלת לברד של חוקים ש'אי אפשר להתנגד להם', ובהם ורק בהם תתמקד הקואליציה בזמן שנותר לה עד להתפוררותה הסופית.

בליכוד ניסו תחילה לנקוט קו קשוח של התנגדות, ובמקביל, להשיב מלחמה ולמקד את האש בכך שמלכתחילה, העובדה שהקואליציה אינה יכולה להעביר את החוק בקולות עצמה, משום שהיא תלויה בח"כי רע"מ שאינם תומכים בלוחמי צה"ל, אמורה להוכיח עד כמה מדובר בממשלה מסוכנת למדינת ישראל. גם הטיעון המתבקש שקואליציה אינה יכולה להישען על תמיכת האופוזיציה הושמע לא מעט, וכמו גם תזכורת לכך שאותה קואליציה הפילה לפני מספר חודשים חוק אופוזיציוני להגדלת שכר החיילים. מיותר לציין שהתקשורת השמיטה את הטיעונים הללו ותקפה בשצף קצף את כוונת הליכוד להצביע נגד החוק, כולל הדלפות והקלטות מישיבת הסיעה, עם ציטוטים שאינם מן החכמים ביותר.

ואז הציב נתניהו את המלכודת הנגדית, לאמור, אנחנו מוכנים לתמוך בחוק, ובתנאי שהמימון יועלה למאה אחוז. אם זועבי יכולה לצאת עם יותר ממיליארד שקלים דמי כיס לרשויות מקומיות ערביות אחרי אפיזודת מחאה של סופשבוע, אין סיבה שתקציב שמיועד לחיילים לא יוכל לגדול בעוד 50 מיליון שקל בלבד, כדי לרכוש את תמיכתם של חמישים ושלושה נציגי האופוזיציה.

בשעות הערב של יום שני החלו הדיונים על החוק ופתרון לא נראה באופק. שני הצדדים טיפסו על עצים ונדמה היה שאפילו התפרצות של אבעבועות הקוף לא תוריד אותם ארצה. ברע"מ הבהירו לראשי הקואליציה שהם לא יוכלו לתמוך בחוק, ונראה כי לפיד ושות' הבינו שיותר מדי טוב הם כבר לא יכולים לצאת כאן.

בשעת לילה מאוחרת, עלה שר הביטחון לנאום והחליט להטיל פצצה בדמות הצעת פשרה – חברי הקואליציה יתמכו בהסתייגות שהגישה האופוזיציה להעלאת המימון לשבעים וחמישה אחוז (מטבע הדברים, הגשת מלאי הסתייגויות דורשת מידת מה של יצירתיות, כך, מלבד ההסתייגות המתבקשת להעלאת המימון למאה אחוז, הוגשה גם הסתייגות של שבעים וחמישה אחוזים).

נציגי הצדדים נזעקו לחדר הדיונים בזמן שהנואמים מרחו את הזמן, ובסופו של דבר הושגה הסכמה: האופוזיציה תתמוך בחוק, והקואליציה תתמוך בהעלאת המימון ל-75%. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, וכאשר הגיעה ההצבעה על ההסתייגות של מאת האחוזים, טרחו חברי האופוזיציה לזעוק בזה אחר זה "בעד מאה אחוז ללוחמי צה"ל", ולצעוק בוז ללפיד וחבריו שהצביעו נגד. לא נסתכן הרבה אם נהמר שצילומי ההצבעה עוד יככבו בקמפיין הבחירות של הליכוד. אל תדאגו, גם לקמפיינר של 'יש עתיד' נשאר חומר, כשלקראת אישור החוק בקריאה השלישית הכריזה המשותפת על הצבעת אי אמון, וח"כי הליכוד חמקו מהמליאה והשאירו את הקואליציה לאשר את החוק לבדה.

זעזועבי

חודש אחרי הרכבת הממשלה, ישבתי לשיחה עם אחד הח"כים החרדים, מהחריפים שבהם. חלק מהדברים צוטטו כאן בשמו בזמנו, גם אם נראו מופרכים או רחוקים מלהתגשם. אירועי השבוע האחרון קלעו בול לתחזית שהשמיע באוזנינו בזמנו, וזה הזמן להעלות מעט גרה וללעוס שוב את הניתוח, שמתגלה כעדכני ביותר.

לפי אותו ח"כ, תוחלת החיים של הממשלה הנוכחית עמדה על כשנה, פלוס מינוס, והוא צפה כי נקודת השבר תהיה דו צדדית: מחד גיסא, חברי כנסת בימינה שיישברו מהלחץ ויתחילו לקרטע (אורבך-קארה-שקד) או יערקו לגמרי (סילמן), ומאידך, חברי כנסת מרע"מ ומרצ שהלחץ הסביבתי הגובר יגרום להם להחליש את הקואליציה ואולי אפילו לפרק אותה.

לגבי רע"מ, גם בהינתן המשתנה הבלתי צפוי של פטירת סעיד אלחרומי – המורד המשמעותי ביותר בשורות המפלגה – המפלגה נמצאת על מסלול מפותל של יום כן יום לא, וכמעט לכל ברור שהיא תתקשה להישאר במצב הנוכחי עוד חודשים ארוכים. לגבי מרצ, הגיע בחמישי האחרון אירוע זועבי בהפתעה שהיממה את צמד ראשי הממשלה.

הפרשנות המקורית של אותו ח"כ, התבססה על שיחות אישיות עם כמה מחברי מרצ ששטחו באוזניו את הלחץ הסביבתי המופעל עליהם בנושאים שונים, כאלו שעם כל הרצון הטוב והרכרוכיות שמאפיינת את האגף הימני בממשלה הנוכחית, אין בידיהם לקדם. היו שם שורה של רפורמות נדרשות, כולל בנושאי דת ומדינה (תח"צ בשבת, נישואין אזרחיים), כלכלה, מערכת המשפט ועוד. העובדה שמרצ לא ביקרה בקואליציה מאז עידן אהוד ברק לא הועילה לחבריה, אדרבה, הבוחרים הורגלו לקו נוקשה ולוחמני, והתקשו להבין לאן התנדפו האידיאלים ה'נשגבים'.
שלושה מח"כי מרצ (מיכל רוזין, גבי לסקי ועלי סלאלחה) מכהנים כנורבגים ולא צפויה מהם סכנה של ממש לשלמות הקואליציה. מיותר לציין שאת שלושת השרים והסגנים (ניצן הורוביץ, תמר זנדברג ועיסאווי פריג') קשה לנתק מהכיסאות, גם אם האחרון הראה פה ושם סימני אי נוחות. הפוקוס, לפיכך, היה מלכתחילה על שלושת הח"כפשים – יאיר גולן, ג'ידא רינא זועבי ומוסי רז. שלושתם אידיאולוגים מובהקים של השמאל הקיצון, ולשלושתם אין הרבה מה להפסיד ממעבר אפשרי לאופוזיציה. סייג חשוב אחד: אף אחד מהם לא חשוד בטיפשות פוליטית, והם מבינים טוב מאוד שאסור להם להצטייר כמי שהחזירו את נתניהו ואת הימין לשלטון.

רז וגולן כמעט סיפקו את הסחורה בשורה של התבטאויות בעייתיות שאילצו את ח"כי ימינה ותקווה חדשה לבלוע צפרדעים באופן סדרתי. אבל דווקא זועבי הבלתי מוכרת באופן יחסי, עקפה את שניהם בסיבוב. זה התחיל כבר לפני ארבעה חודשים, בהצבעה המפורסמת על חוק הגיוס, כשקשריה המסתוריים עם ח"כי ש"ס הובילו להפלה דרמטית של החוק במליאת הכנסת. הקואליציה השתוללה, ולפיד נזעק לתפור לגברת את חליפת הקונסולית בסין כדי להיפטר מזועבי בהקדם לטובת הבאה בתור ברשימה, חברת מועצת העיר בת ים קטי פיאסצקי מורג.

זועבי הורידה פרופיל והמתינה, היא הבינה שמינויה לתפקיד שאמור לייצג את ישראל וההסברה הישראלית בעולם הוא אתגר קשה לביצוע ונתנה ליו"ר 'יש עתיד' את הזמן לקדם את התהליך ברוגע, עם תקשורת מלטפת ונטולת ביקורת. בסוף השבוע, ספג לפיד את עיקר האש על הכשל בהתנהלות מול זועבי, ובצדק, הוא בחן שוב ושוב את גבולות הסבלנות של הח"כית, שעמדה כל העת בפני לחץ מאסיבי מסביבתה הטבעית. גל הטרור המתעורר והמתיחות מול החברה הערבית, כולל הלווייתה הסוערת של תועמלנית אל ג'זירה שירין אבו עאקלה והעימותים בהר הבית, הביאו אותה למצב של חוסר ברירה.

זה החזיק מעמד יומיים וכלל מסע של התרפסות, במסגרתו השפילה זועבי את יו"ר מפלגתה שר הבריאות ניצן הורוביץ, שיחקה בעצביהם של בנט ולפיד ומיהרה להודיע לכל האומה ש"אין דרך חזרה לקואליציה". אבל מה שהתחיל בדיבורים נשגבים על הר הבית, הסתיים בצ'ק שמן. נראה כי זועבי אימצה בחיוב את מילות השיר "ירושלים של זהב", גם אם במשמעות שונה מכוונת המשורר.

בשורה התחתונה: זועבי לא תהיה האצבע השישים ואחד לפיזור הכנסת, וגם לא נראה שהיא התכוונה לעשות זאת מלכתחילה. ייתכן שהיא שקלה להתפטר בכלל מהכנסת, וייתכן שהיה מדובר רק באיתות גובר של 'תחזיקו אותי' (וגם תשלמו, כמובן). לא מן הנמנע גם שהיא הרגישה פגועה מאי קידומו של המינוי הסיני או אפילו ניהלה מגעים שקטים על השתלבות עתידית ברשימה המשותפת.

הבעיה של הקואליציה אינה משחקי זועבי לכשעצמם, אלא חוסר היציבות שהם מעוררים. אחרי שבוע ראשון שהסתיים באופטימיות ובתחושה שניתן לשרוד את מושב הקיץ, הגיעה הח"כית הנמרצת וטלטלה את הספינה שוב. היא הזכירה לכולם את מעמדו של כל ח"כ סורר בקואליציה, היא חידדה את פערי הדעות בתוך הממשלה, אתגרה את עבאס בחברה הערבית ואת אורבך במגזר הדתי והשליכה את המערכת הפוליטית לכאוס.

התוצאה הישירה של המרד המזערי והזמני שהובילה, היא תזכורת כואבת לראשי מפלגות הקואליציה על מצבם השברירי לקראת הבחירות והצורך להקצין עמדות. התוצאה השנייה היא ירידה משמעותית בשווי האלקטורלי של שלישיית שקד ב'ימינה'. פתאום מתברר שהממשלה עשויה ליפול בטעות גם בלעדיהם. ערכם של שקד, אורבך וקארה צנח בשישי האחרון יותר מקצב נפילת המניות בבורסה בשבועיים האחרונים. אל תתפלאו אם הברית המשולשת תקרוס אל תוך עצמה בקרוב, כשכל אחד מחבריה יחפש שיריון עצמאי ליום שאחרי.

שלטון החוק והצחוק

ואי אפשר בלי פינת הצביעות השבועית: רק לפני שבוע גינו שרי הממשלה, המערכת המשפטית והתקשורת במקהלה אחידה את ח"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה על הדברים החריפים שהביע נגד בית המשפט העליון, כולל ציטוטים מלהיבים על "הרס הדמוקרטיה" וקריאות לחקירה פלילית. השבוע, השתנה הטון לחלוטין.

זה התחיל בשופט בית משפט השלום שהעז רחמנא ליצלן לרמוז שבעצם מותר על פי החוק ליהודים להתפלל בהר הבית (מובן שאיננו עוסקים בהיבט ההלכתי של העניין, ולפיו העלייה להר הבית אסורה בחשש כרת), והמשיך בנזיפה פומבית של השר עיסאווי פריג' ממרצ שהכריז כי "מספיק טיפש אחד כדי לשרוף יער שלם", כשהוא מכוון את האש בכינון ישיר לשופט.

עד לשעת כתיבת השורות, נשמעו מעט גינויים רפים מהשורות האחוריות של הקואליציה, דוברות בתי המשפט טרם הוציאה מניפסט בכייני מטעם הנשיאה והתקשורת מפהקת בחוסר עניין מובהק. או כמו שסיכם זאת ח"כ פינדרוס, יש כאלה שמותר להם ויש כאלה שלא.

השארת תגובה