חבר הכנסת פינדרוס הרגיז את ה'ליברלים'

יהדות התורה לא תוכל לשבת עם ישראל ביתנו בראשות איווט-מריצות-ליברמן וגם לא עם העבודה ונציגה הרבאיי הרפורמי גלעד קריב. עם כל הכבוד לשבעת חברי יהדות התורה, הם לא יוכלו לספק לקואליציה שמונה עשר אצבעות כתחליף

יצחק פינדרוס
יצחק פינדרוס

יום פתיחת כנס הקיץ של כנסת ישראל מלמד לא מעט על הצפוי לנו בחודשים הקרובים. חלף המתיחות והדריכות המאפיינות את השקת כנסי הכנסת בימים כתיקונם – הייתה במליאה תחושת סוף עונה, מעין מעמד פתיחה של קייטנה קצרת מועד. כמעט כל ח"כ, שר, עוזר פרלמנטרי או עיתונאי שהסתובב במסדרונות המשכן העריך שימיה של הממשלה הנוכחית ספורים, וכל שנותר הוא להמתין לסיום פרפורי הגסיסה, שמלווים אותה מאז הקמתה.

למעשה, התהליך לא פשוט כל כך, גם אם אין ספק שהוא יתחולל בסופו של דבר. האופוזיציה תצטרך לתמרן בזהירות ובחוכמה כדי להשיג את אחת משתי מטרותיה האפשריות: הקמת ממשלה חלופית כבר בכנסת הנוכחית או הליכה לבחירות. המסלול הראשון כמעט בלתי אפשרי, השני כולל בתוכו סיכון מסוים, בפרט אם נזכור את ארבעת הסיבובים האחרונים בהם לא הצליח מחנה הימין להשיג את הרוב המיוחל.

לאופוזיציה יש שני כלים מרכזיים להשיג את היעד: חוק לפיזור הכנסת או הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית. במקרה הראשון נדרש רוב של שישים ואחד רק בקריאה שלישית, אך אם החוק נדחה – לא ניתן להעלותו שוב בחודשים הקרובים. במקרה השני, ניתן להעלות הצעות אי אמון כמעט על בסיס קבוע, אך נדרש רוב של שישים ואחת אצבעות כדי להרכיב ממשלה חלופית.

מובילי המאבק האופוזיציוני בונים אסטרטגיה מחוכמת. לפי התוכנית, תחילה, יועבר חוק לפיזור הכנס בקריאה טרומית (ובתנאי שחברי רע"מ ימשיכו במחאתם וחברי המשותפת לא יצילו את לפיד וחבריו, כפי שיפורט לקמן). בשלב הזה, ירגישו מרבית חברי 'ימינה' ו'תקווה חדשה' את הכיסאות רועדים תחתיהם, ומתוך הבנה שהם לא צפויים לשוב בכנסת הבאה, הם עשויים להסכים לחבור לממשלת ימין-חרדים כבר בכנסת הנוכחית.

במקרה כזה, צריכה האופוזיציה להשיג את תמיכתם של שבעה מאחד עשר הח"כים הנותרים (סער, אלקין, השכל, שאשא ביטון, בגין, הנדל, בנט, שקד, כהנא, אורבך וקארה, בהתעלם מהנורבגים שאינם ריאליים למהלך כזה). הנחת היסוד היא שסער ובנט (וממילא גם כהנא) לא יצטרפו למהלך כזה בשום מצב, ולפיכך יידרשו שבעה משמונת הנותרים, עניין קשה להשגה ובלתי סביר כמעט לחלוטין. כאילו כדי לצמצם עוד יותר ציפיות, נשא השר אלקין נאום חריף במיוחד בפתיחת המושב מעל במת הכנסת ותקף את נתניהו באופן אישי, כאומר, אל תצפו לראות אותי שותף להכתרתו מחדש.

במקרה השני, תימשך החקיקה לפיזור הכנסת, כשעד הקריאה השלישית יצטרף לפחות ח"כ אחד להצבעה. וכאן ישנה משמעות גם להצבעתם של הנורבגים, שכן די בהצבעה אחת בה יתמוך אחד מהם בפיזור, כדי לסיים את הסיפור. הקואליציה אפילו לא תוכל להעניש את אותו ח"כ בהפרשה בסגנון שיקלי.

שלוש חזיתות

בתגובה, משחקת הקואליציה בשתי חזיתות, ועליהן נוספת גם חזית פנימית: החזית הראשונה מתנהלת מול סיעת רע"מ, שחבריה 'מוקפאים' לעת עתה, והיו"ר עבאס מערים דרישות וקשיים בפני הממשלה לקראת ישיבת מועצת השורא השבוע. ח"כ מאזן גנאים, אולי הסממן היותר קיצוני ברע"מ וגם כזה שפוזל לתומכי המשותפת בשל רצונו לשוב ולכהן בראשות העיר סחנין, כבר הודיע כי יהיה זה "לכבוד" לרע"מ להפיל את הממשלה על סוגיית הר הבית.

גם הנפילה בסקרים (אפס לעומת שמונה למשותפת, בסקר מעורר התהיות של פרופ' קמיל פוקס שפורסם בחדשות 13 השבוע) עשויה לפעול דווקא כבומרנג ולדחוף את רע"מ לבצע צעדים לאומניים ואגרסיביים, כולל הפלה של הממשלה, כדי לבצר מחדש את מעמדה ברחוב הערבי.

במסגרת החזית המפוקפקת הזו, נרשם אחד הרגעים המשעשעים בתולדות הכנסת, כשראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד הגיע להשתתף ביום הולדתו השבעים של יו"ר דגל התורה ח"כ משה גפני, והעתיר עליו שבחים בקצב מסחרר. אם מישהו תהה לפשר האהבה שאינה תלויה בדבר, הגיע הספין התורן ורמז כביכול על כוונתה של יהדות התורה להצטרף לקואליציה, לכאורה כתחליף אפשרי לרע"מ. מיותר לציין שביהדות התורה הכחישו את הדברים מכל וכל, באופן שאי אפשר לערער אחריו.

נוסיף ונציין כאן, כפי שכבר כתבנו שוב ושוב, שאם בסיעות החרדיות היה מי ששקל הצטרפות לממשלה, היה זה בשלב הקמתה – בו יכלו החרדים לקבל את 'תעריף עבאס' ולצאת עם מיליארדי שקלים והשפעה שתמנע חקיקה אנטי דתית, לא בשלב בו הממשלה גוססת ותלויה על כרעי תרנגולת. עוד חשוב לציין, כי יהדות התורה לא תוכל לשבת עם ישראל ביתנו בראשות איווט-מריצות-ליברמן וגם לא עם העבודה ונציגה הרבאיי הרפורמי גלעד קריב. עם כל הכבוד לשבעת חברי יהדות התורה, הם לא יוכלו לספק לקואליציה שמונה עשר אצבעות כתחליף.

החזית השנייה מתנהלת מול הרשימה המשותפת, שם ניצבת הקואליציה מול הסוחרים הממולחים טיבי ועודה, שסימנו להם שתי מטרות: האחת, הפלת הממשלה וריסוקו של היריב המר עבאס, והשנייה, לקטוף בדרך כמה שיותר דיבידנדים, רצוי בזמן ובמזומן. טעימה מההתנהלות הצפויה לנו קיבלנו כבר בפתיחת המושב, כאשר המשותפת התנגדה להצעת אי האמון של הליכוד (כרגיל) ונמנעה בהצעת אי האמון של הסיעות החרדיות (שלא כרגיל). בשתי ההצעות המשמעות הייתה מוראלית בלבד, שכן האופוזיציה לא השיגה עדיין את השישים ואחד הדרושים, אבל טיבי וחבריו לא מספקים מורל קואליציוני בחינם. תסמכו עליהם שהם תוגמלו באופן נקודתי עבור כל הצבעה.

בקואליציה מבינים שאי אפשר להישען על המשותפת לאורך זמן, מכמה טעמים: ראשית, המשותפת עצמה תוכל לכל היותר לספק חמישה מששת חבריה (השישי, ח"כ סמי אבו שחאדה, מייצג את בל"ד, שלא תצטרף בשום קונסטלציה לקואליציה שכזו). שנית, כל הישענות כזו תבוא על חשבון רע"מ וארבעת חבריה וגם תדרוש אתנן על בסיס קבוע. ולבסוף, גם החברים בעלי הקיבה היותר סבילה באגף הימני של הקואליציה, לא יחזיקו מעמד במצב כזה, בדגש על אורבך, הנדל ואפילו אלקין וקארה. לכן, כאמור, מדובר בעיקר בקניית זמן ומצב רוח.

לבסוף, החזית הבאה המתפתחת היא בין ראש הממשלה נפתלי בנט ובין החליפי יאיר לפיד. על פי ההסכם הקואליציוני, במידה והממשלה נופלת כתוצאה מפרישה של חבר בגוש בנט (המונה את תקווה חדשה וימינה), לפיד יכהן כראש ממשלת מעבר (למשך שלושה חודשים עד הבחירות, ולאחריהן, עד להרכבת ממשלה אחרת). ואילו במידה והיא קורסת בשל פרישת חברים מגוש לפיד, יהיה בנט ראש ממשלה. על כך יש להוסיף שרע"מ אינה משויכת לאחד הגושים, ובמידה והיא זו שתפיל את הקואליציה, המצב ייוותר על כנו עם מועד החילופין המקורי.

בנט מעדיף כמובן שהתסריט האחרון הוא זה שיתגשם ועבאס וחבריו ימוטטו את העסק, מה שאולי מסביר את ההקצנה הביטחונית שהוא משדר בשבוע האחרון, כולל פרסומים על חילוקי דעות עם הרמטכ"ל וראש השב"כ בנוגע ליוזמה ביטחונית גם בגזרה העזתית, כשראש הממשלה דוחף כמעט בכוח לפעולה.

לפיד, מנגד, מבכר כמובן את האפשרות הראשונה (ולא מן הנמנע שגם בגוש הימין יעדיפו לראות את לפיד נכנס לבלפור בחודשים שטרם הבחירות, כדי להאיץ בבוחרי הימין שנותרו בבית בסיבובים הקודמים). מה שעשוי להסביר את איומיה התמוהים של חברת הכנסת שירלי פינטו והאפשרות שהיא זו שתפיל את הממשלה.

פינטו אמנם יושבת על תקן נורבגי, אבל כאמור, בהצבעה על פיזור הכנסת אצבעה עשויה להכריע. מה גם שלצורך החלפתה נדרשים כהנא ושקד להתפטר מהממשלה, כשהם מנועים מלחזור אליה בשל העדר רוב תומך בכנסת. לתוך הסלט הקונספירטיבי הזה צריך להוסיף את העובדה שפינטו החלה את דרכה הפוליטית ביש עתיד, ולאור מצבה של ימינה בסקרים לא מן הנמנע שהיא מחפשת את הדרך לחזור לבסיס האם. שי בדמות כהונה בראשות הממשלה, עשוי בהחלט לרצות את הבוס הגדול של יש עתיד ולרפד את דרכה בחזרה.

פיצוץ מיותר

בבוקר יום שני, במקביל לשובה של הכנסת לפעילות, חשף יקי אדמקר בוואלה! סרטון מעימות שהתקיים במהלך יום העצמאות בהשתתפות חברי הכנסת שמחה רוטמן ויצחק פינדרוס, בו תוקפים השניים את בית המשפט העליון ומצדדים בגישות שונות. בזמן שרוטמן דוגל בהשתלטות על המוסד ובשינויו מקצה לקצה, פינדרוס מעדיף להיפטר ממנו כליל. בלהט הדברים, ובקריצה לרעיון שהעלה בעבר ח"כ מוטי יוגב, הציע פינדרוס 'לפוצץ' את בניין בית המשפט באמצעות די-ניין (דחפור D9).

כאילו אין יוקר מחיה מאמיר וקריסה של הבורסה הישראלית, כאילו לא פקד את ישראל גל טרור שגבה את חייהם של תשעה עשר בני אדם בתוך חודש וחצי, כאילו כל הבעיות הדיפלומטיות מול שר החוץ הרוסי ומול הממשל האמריקני כבר נפתרו, עסקה התקשורת והמערכת הפוליטית באובססיביות במשך יממה שלמה ב"דברי ההסתה החמורים".

אנשים שהציעו לשלוח את הציבור החרדי על מריצות למזבלה, או התבטאו בחריפות ובגסות נגד מגזרים שלמים ונגד דמויות פוליטיות מהמחנה הימני, אבירי חופש הביטוי למי שחושב כמותם בלבד, מיהרו להזדעזע ולגנות את דבריו של פינדרוס. חלקם הגדילו לעשות ודרשו לעצור ולחקור אותו, ואפילו נשיאת העליון חובבת הערק והעימותים עם נציגי הימין, מיהרה לנפק מחאה כדבעי.

לציבור החרדי אין צורך להסביר את דבריו של פינדרוס, שעמד בדברים המלאים (ולא בתקציר ששודר שוב ושוב בתקשורת) על העדיפות שיש לנו ל"והשיבה שופטייך כבראשונה" על פני 'הכל שפיט' בנוסח אהרן ברק. מיותר גם להסביר את האינטרס הצבוע בהבלטת האמירה הספציפית הזו ובהתעלמות מאינספור טקסטים מסיתים ומשניאים שנאמרו כאן כמעט כלאחר יד.

אבל מה כן אפשרי? אם וכאשר ישוב הימין לשלטון, מה הוא מתכוון לעשות? בהקשר הזה, מומלץ לבדוק דווקא אצל השותף לאותו פאנל, שמחה רוטמן, במצע שגיבש במסגרת מפלגת 'הציונות הדתית' לרפורמות מקיפות במערכת המשפט. בין השאר, מוצע שם לתקן בתוך מאה ימים את שיטת בחירת השופטים, להעביר פסקת התגברות, לפצל את תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה ולהחזיר אותו לגודלו הטבעי, להטיל מגבלות על 'זכות העמידה' המפורסמת, לייצב את חסינות חברי הכנסת ולבצר את מעמדם של גופי הביקורת על הפרקליטות. הלוואי.

לסיום, רצוי לצטט את תגובתו של ח"כ פינדרוס למתקפה הבוטה של דוברות הרשות השופטת: "אני תוהה לפשר החיפזון שאחז בדוברות הרשות השופטת להגיב לדבריי, בניגוד להרגלם להגיב לנבחרי ציבור באמצעות פתיחת חקירות ותיקים", פותח פינדרוס בעקיצה המזכירה את גורלם של פוליטיקאים שהעזו להתעמת עם המערכת בעבר.

"תמו הימים בהם חופש הביטוי הוא במעמד צד אחד", ממשיך פינדרוס, "כל צופה שפוי מבין שדבריי נאמרו כמטפורה ביחס לדיקטטורה השיפוטית של בג"ץ וכביטוי לחשיבות לימוד התורה וערכיה. מוטב שהרשות השופטת תתעסק בשיקום האמון הציבורי בה ולא בביקורת לגיטימית על התנהלותה".

הסוד של ביבי

אפרופו גל הטרור, הנה נתון לא בלתי חשוב: בשנים עשר שנות כהונתו הרציפות של נתניהו כראש ממשלה, בין השנים 2009-2021, היה ממוצע ההרוגים על רקע לאומני 1.3 לחודש, במגמה יורדת והולכת, כך שלמשך שנים עשר חודש (בסוף 2019 ותחילת 2020) נרשמה תקופת רגיעה ללא אף הרוג ישראלי (!)

במשך עשרת החודשים של שלטון הממשלה הנוכחית, נרשם ממוצע של 2.2 הרוגים לחודש, כשהמגמה נכון לשעת כתיבת השורות שלילית למדי, ורק בחסדי שמים נמנעו מספר פיגועים קשים במיוחד, כמו ניסיון החדירה ליישוב תקוע או פיגוע הדקירה בשער שכם בירושלים.

מה קרה כאן בעצם? הרי השב"כ והמשטרה הם אותם שב"כ ומשטרה, הרשות הפלסטינית היא אותה רשות והחמאס הוא אותו חמאס… נדמה לי שאם רוצים להניח את האצבע על הנקודה, צריך גם לשים לב למה שהתרחש לפני כשלושה חודשים, ואשר הוביל לסיום מצב הרגיעה ולרצף הפיגועים הרצחני שחווינו כאן.

כזכור, באותה תקופה התחרו שרי הממשלה ביניהם בצילומי פוטו אצל אבו מאזן. בזה אחר זה הם התייצבו לבקר אותו ברמאללה וגם להזמינו לביקורי גומלין. במקביל, עלה הנושא המדיני מחדש, אחרי שנים ארוכות של קיפאון, ולא מעט בדחיפתו של הממשל האמריקני הנשלט בידי גורמי שמאל קיצוניים, ובהסכמתו הפאסיבית של שר החוץ יאיר לפיד.

טרור מדיני (בניגוד לגרסת הטרור הדתי של חמאס) שואב עידוד רב ממהלכים המתפרשים ככניעה ישראלית. ככל ונדמה לו שישראל חוששת לעמוד על שלה והיא קרובה להיכנע ולאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית, גדלים הסיכויים לגידול במספר אירועי הטרור. מנגד, ההישג הגדול של נתניהו בתחום הביטחוני צמח כתוצאה מהתנהלותו בזירה המדינית. הייבוש המאסיבי של נציגי הרש"פ וחיסול המשא ומתן המדיני דה פקטו באמצעות חתימת הסכמי אברהם, רוקנה את הרוח ממפרשי הטרור ודיכאה אותו לשפל. אם ברצונם של חברי הממשלה הנוכחית לנסות את מזלם לגבור על גל הטרור הנוכחי, רצוי להם להפחית ציפיות בסוגיה המדינית. ניסיון העבר מלמד שהפלסטינים מבינים היטב את המסר, והשקט היחסי יחזור וישרור ברחובות ישראל.

השארת תגובה