המלחמה באוקראינה – והסחטנות בממשלת ישראל

לגנץ יש סיבה טובה לחגיגה, משנחשף לקלות היחסית בה הוא יכול לאכוף את דרישותיו, צפוי מושב הקיץ הקרוב להיפתח עם מפלגה נוספת שתסחט את הלימון עד תום

בלי מעורבות אמריקנית, המלחמה באוקראינה
בלי מעורבות אמריקנית, המלחמה באוקראינה

חובבי היסטוריה מצאו בשבוע האחרון שורה ארוכה מאוד של הקבלות מצמררות בין הנעשה במזרח אירופה בימים אלו, ובין מה שהתרחש לא הרחק משם לפני 84 שנים, בשנת 1938, כשמעצמות המערב נתנו לגרמניה הנאצית על מגש של כסף את צ'כוסלובקיה, מדינה מערבית ודמוקרטית, שהייתה עשויה לשמש בלם ראשון ומשמעותי בפני השאיפות הרצחניות והבלתי נתפסות של היטלר.

ב-1938 השתמש הרודן הנאצי ב'דגלים כוזבים' של סיפורים על תקיפת גרמנים שהתגוררו בחבל הסודטים הצ'כי כתירוץ לדרישותיו. גם באוקראינה, נעשה שימוש ב'דגל כוזב' של פגיעה מדומה ברוסים, תושבי החבלים הבדלניים במזרח המדינה. ב-1938 הסתפק המערב בהובלת ראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברליין בדיפלומטיה חסרת ערך ונמנע מהתגייסות צבאית שהייתה תופסת את גרמניה לא מוכנה ומונעת את הזוועה של מלחמת העולם, וכאז גם היום, ביידן מפגין חולשה שאין דוגמתה והמערב כולו נגרר אחריו. ב-1938, לאחר ועידת מינכן, עמד ראש הממשלה הצ'כי והכריז – בדיוק כמו וולודימיר זלנסקי בשבוע שעבר: "ידידותינו ובנות בריתנו נטשו אותנו, נשארנו לבד".

עד כאן ההשוואה מעוררת החלחלה. ומכאן, כמה הבדלים מהותיים: תחילה, למרות חולשתו היחסית של המערב בעימות הנוכחי, ננקטו לא מעט צעדים שיש בהם כדי להציק לרוסיה, בניגוד להיטלר שזכה לחיבוק מרגיע מבריטניה וצרפת דאז, ולהכרזה הנודעת לשמצה של "הבאנו שלום בזמננו". שנית, הפעם, היהודים אינם מושא לשנאה. זלנסקי אמנם יהודי, אך דווקא פוטין הוא זה שנאבק באנטישמיות וברוסיה עצמה הוא מיגר אותה כמעט לחלוטין. לפוטין יש גם לא מעט חברים יהודים שכמה מהם סובלים מהסנקציות שהטיל המערב. בנוסף, הפעם – לפחות בשלב זה – נזהר הצבא הכובש שלא לפגוע ללא הבחנה באזרחים. לבסוף, רוסיה אולי איננה דמוקרטיה מערבית ראויה, אבל גם אינה משטר טוטליטרי בנוסח גרמניה הנאצית, ופוטין בוודאי אינו מטורף ומגלומן כמו היטלר.

היחיד מבין גיבורי הדרמה דאז ששמו נותר שגור גם כיום הוא דווקא שר החוץ הרוסי, ויאצ'סלב מולוטוב, שטען בזמנו כי המטוסים הרוסים שהפציצו את פינלנד (שעמדה אז לצדם של הגרמנים) בעצם שחררו חבילות מזון. כפרפרזה לדבריו, כינו הפינים את בקבוקי התבערה שהשליכו על הטנקים הסובייטים 'קוקטייל מולוטוב'. ספק אם האוקראינים שהולכים בדרכם, מודעים לאירוניה ההיסטורית הטמונה בשמו של הנשק הפרימיטיבי.

כדי לנסות בכל זאת להבין את פוטין, צריך להכיר את שתי הגישות המובילות להתנהלות דיפלומטית במאה וחמישים השנים האחרונות. גישה אחת היא הגישה הליברלית-פלורליסטית המאפיינת את המדיניות האמריקנית, ובעיקר את ערכי השמאל העולמי. זו גישה השמה דגש על רגשות וערכים, ועל הזכות להכרה עצמית של מיעוטים, ומשוכנעת בתיאוריית קשתות הזהב של העיתונאי זוכה פרס פוליצר תומס פרידמן, שטען בספרו 'הלקסוס ועץ הזית' כי לא תתחולל מלחמה בין שתי מדינות שיש בהן סניף של רשת המזון האמריקנית מקדונלד'ס (שהלוגו שלה מורכב משתי קשתות מוזהבות), כסמל להתמערבותן.

הגישה השנייה מכונה ריאל פוליטיק ומי שמזוהה עמה יותר מכל הוא אוטו פון ביסמרק, קנצלר הברזל הפרוסי ומי שחתום על איחוד הנסיכויות הגרמניות למדינה אחת בסוף המאה ה-19. ביסמרק טיפח שורה ארוכה של רעיונות דיפלומטיים, המבוססים כולם על עיקרון התועלת האישית של פרוסיה. דיפלומטיה כזו אינה מתחשבת בתחושות בינלאומיות או בחברויות מדומות בין מדינות ומנהיגים, והיא משקללת אך ורק אינטרסים מדיניים. ביידן משתייך לחסידי הגישה הראשונה, פוטין, כמובן, הוא ריאליסט מושבע.

מנקודת מבטו של פוטין, הוא רציונלי לחלוטין. הוא הזהיר שוב ושוב את המערב לבל יקרב את הטילים והטנקים של ברית נאט"ו לחצר האחורית שלו, במדינות ברית המועצות לשעבר. הוא הזהיר את האוקראינים לבל יפזלו לאירופה (גם העיסוק האוקראיני בהקמת צינור גז אלטרנטיבי הייתה לצנינים בעיניו, וככל הנראה גם בארנקו), ובכלל, הודעתו של ביידן כי ארה"ב לא תתערב במישור הצבאי באופן ישיר – באמצעות משלוח נשק או חיילים, הייתה בעיני פוטין הזמנה כמעט רשמית לביקור נימוסין צבאי באוקראינה.

קשה לנחש לאן יחתור קצין הק.ג.ב. לשעבר במערכה הנוכחית ומה הם יעדיו האמיתיים. האם יסתפק בכיבושה של אוקראינה, בהעמדת מושל-בובה שיקבל פקודות ממוסקבה ובסיפוח המחוזות הבדלניים לרוסיה, ושמא יפתח תיאבון וימשיך גם למולדובה או למדינה אחרת באזור. מן הראוי גם לקחת בחשבון שהאוקראינים שוב לא יקבלו בקלות את הצבתו של 'נשיא מטעם', ומינוי כזה עשוי לדרוש נוכחות קבועה יותר של צבא רוסי במדינה בעלת השטח הגדול באירופה.

חולשה גלובלית

אבל הסיפור הגדול אינו רק אוקראינה, הסיפור הוא חולשתה של ארה"ב, והסיפור המשני הוא שאלת התגובה הסינית. שני הסיפורים הללו משליכים האחד על השני, ואם קיים איזה חשש, גם אם בסבירות נמוכה, להתלקחות גלובאלית, מהמזרח הרחוק תבוא הרעה.

ב-1994, 5 שנים לאחר נפילתה של ברית המועצות, חתמו המעצמות בהובלת ארה"ב על 'מזכר בודפשט', במסגרתו הבטיחה ארה"ב לשמור על הגבולות הטריטוריאליים של אוקראינה, ובתמורה התפרקה האחרונה מארסנל הנשק הגרעיני העצום שנשאר בה מימי המלחמה הקרה (למען ההגינות יש לציין כי מדובר בארסנל שבלאו הכי לא היה שימושי עבורה, מכיוון שהשליטה בו נותרה במוסקבה). הנשיא האמריקני דאז, ביל קלינטון הדמוקרט, השתפך במילים חמות על האוקראינים והבטיח ש"ארה"ב והמערב יעמדו לצדכם".

אוקראינה אינה המדינה היחידה בעולם שנשענת על הבטחות וערבויות אמריקניות, בצדה השני של יבשת אסיה שוכנת טייוואן, מדינת אי שהתפלגה למעשה מסין הקומוניסטית ב-1949, עם סיומה של מלחמת האזרחים בין המנהיג הקומוניסטי מאוד זה דונג ובין מנהיג הרפובליקה צ'יאנג קיי שק, שנסוג עם אנשיו לאי המבוצר. בסין מעולם לא סלחו ולא ויתרו, וגם הצהירו לא אחת שהם רואים בטייוואן חלק מהם ומתכוונים להחזיר אותה ביום מן הימים. רק נוכחות אמריקנית צבאית והבטחות מפליגות לתושבי טייוואן מנעו עד כה את סיפוחו של האי למעצמה האם. כאילו בלי שום קשר, הספיקה סין כבר להודיע בתחילת השבוע כי תקיים תרגיל צבאי מקיף מול חופי טייוואן.

גם סעודיה, פולין, דרום קוריאה, יפן ואפילו גרמניה, נשענות מבחינה צבאית על הבטחות אמריקניות, וחלקן גם אינן מונחות באופן טבעי בכיסו של המערב. חוסר האונים שהפגין ממשל ביידן במשבר אוקראינה – משליך על הגלובוס כולו. בכל המדינות הללו ובאחרות יושבים מנהיגים ועושים חישוב מסלול מחדש. הם מבינים שערבות אמריקאית היא כבר לא קלף חזק במיוחד, ולבטח לא משהו להישען עליו בפני עצמו. לפיכך, הנהנים העיקריים ממשבר האמון של המערב, שוכנים באזור שבין סין לאיראן. לא סיבה לחגיגה גדולה בישראל.

ובכל זאת, נדמה כי הפוליטיקאים הישראלים לא מפסיקים לחגוג על האירוע. לפיד היה הראשון לקפוץ על העגלה ולהזדהות עם האוקראינים, בצעד שגרר מיד תגובה רוסית, בדמות תזכורת באו"ם לנוכחות הלא חוקית לדעת רוסיה של ישראל בגולן (ברמז דק מן הדק לנוכחות הצבאית הרוסית הסמוכה) ושיחת נזיפה לשגריר ישראל ברוסיה.

השני לקפוץ ולהתבטא היה ראש הממשלה נפתלי בנט עצמו, אולי מתוך קנאה במעמדו הבינלאומי של קודמו בתפקיד, ניסה בנט למצב את עצמו כמתווך פוטנציאלי בין הצדדים, בפרט לאחר שהנשיא האוקראיני שוחח עמו על כך (כפי שביקש כמעט מכל מנהיג עמו שוחח). בבוקר יום ראשון, התפנה פוטין לשוחח עם בנט, ודחה על הסף את ההצעה המפתה. מיותר לציין שהחלטת משרד החוץ להצטרף לגינוי של רוסיה באו"ם, לא תרמה ליחסו החיובי של פוטין לממשלת ישראל. ועידת ירושלים לשלום גלובלי לא תצא לדרכה בקרוב, כנראה.

מפלגת האצבע הבודדת

את הזמן שהתפנה לו, יוכל ראש הממשלה להשקיע בועידת שלום פוליטית-מקומית, בניסיון להרגיע את השר ללא תיק המתפטר אלי אבידר. זה האחרון אמנם מיהר לשחרר הצהרות סותרות בקצב של מכונת ירייה רוסית. תחילה תקף את בנט בחריפות והאשים אותו בכך שהוא "גדל על ברכי נתניהו", אחר כך מיהר להצהיר שלא יפיל את הממשלה, ובכל זאת, הודיע שיש דברים חשובים יותר מקיומה של הממשלה. מבולבלים? גם בנט.

מרגע זה ועד להודעה חדשה צפוי אבידר לתמחר את אצבעו במליאה פר הצבעה. בניסיון לגבש לעצמו איזה בייס שיאפשר לו בעתיד התמודדות עצמאית או סחר-מכר עם מפלגה קיימת, הוא צפוי לתחזק כמה אג'נדות (בהיבט של המאבק בקורונה, למשל) וללכת עמן עד הסוף. בכל פעם שהממשלה לא תנהג לטעמו, יחולל אבידר משבר קואליציוני שיאלץ את הממשלה ללכת לקראתו.

דה פקטו, ניתן לומר שהשבוע נוצרה בקואליציה מפלגת תשיעית, מפלגת הקול הבודד של אלי אבידר. כאילו רק זה היה חסר לממשלה המעורערת בלאו הכי, ומתמודדת עם יותר מעימות אחד בין חבריה. למזלם של בנט ולפיד, בעוד שבוע תצא הכנסת לפגרה, זמן לנסות לערוך מקצה תיקונים ולסדר את העניינים.

חוזר מהפנסיה

عضو الكنيست موشيه أربيل: "أبارك لأعضاء القائمة العربية الموحدة، برئاسة منصور عباس لتمريرهم قانون التقاعد لضباط الجيش بناء بفرق صوت واحد. بعد التصويت لصالح تجنيد ابناء المدارس التوراتية اليوم أيضا تم صوتوا أيضًا مع زيادة معاشات تقاعد. الإخوان المسلمون الصهاينة ".

(בתרגום חופשי לעברית: ח"כ משה ארבל: "אני מברך את חברי רשימת רע"מ בראשות מנסור עבאס על העברת חוק הפנסיות לקציני הצבא על חודו של קול. אחרי שהצביעו בעד גיוס בני הישיבות, היום גם דאגו להם גם לפנסיות מוגדלות. האחים הציונים המוסלמים").

ההודעה הזו, כמו דומות לה שפורסמו בחודשים האחרונים, היא חלק מלוחמה פסיכולוגית ואלקטורלית שמנהלים חלקים מהאופוזיציה נגד חברי רשימת רע"מ. בבסיס, הרשימה המשותפת היא זו שמובילה את הקמפיין ברחוב הערבי וברשתות, כשאליה מצטרפים מעת לעת ח"כים מושחזי לשון ועט (דוגמת ח"כ ארבל) ממפלגות נוספות. הפעם, כפי שניתן להבין, יצא הקצף על ההצבעה שהעבירה את הגדלת הפנסיות התקציביות בקריאה ראשונה, ברוב דחוק של חמישים ושבעה תומכים מול חמישים ושישה מתנגדים.

כזכור, בשבוע שעבר יצא קצפו של שר הביטחון בני גנץ על עיכוב חוק הפנסיות התקציביות, המאפשר להגדיל את הפנסיה התקציבית לפי העניין בשיעור של 7 עד 19 אחוזים למי ששירת בצה"ל עד גיל 42, בעלות מוערכת של 1.3 מיליארד שקל בשנה למשק הישראלי. גנץ איים במשבר קואליציוני וכופף בזה אחר זה את כל מעוזי ההתנגדות, במפלגות העבודה ומרצ, במפלגת רע"מ ואפילו ח"כ אביר קארה, נציג העצמאים שהבטיח שוב ושוב לפני הבחירות מאבק חסר פשרות ב'תוספות הרמטכ"ל', נכנע ותמך.

לגנץ יש סיבה טובה לחגיגה, לחבריו בצמרת, לעומת זאת, נוספה סיבה לדאגה. עד כה גילה יו"ר כחול לבן רכרוכיות במשחקי הכוח סביב שולחן הממשלה. כעת, משנחשף לקלות היחסית בה הוא יכול לאכוף את דרישותיו, צפוי מושב הקיץ הקרוב להיפתח עם מפלגה נוספת שתסחט את הלימון עד תום.

שתי הערות לסיום

ראש הממשלה נפגש ביום שני עם נציגי הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות, מתוך מטרה להתחיל ולקדם את מתווה הכותל השנוי במחלוקת. אם ללמוד לפי התנהלותה של הממשלה עד כה בענייני דת ומדינה, אפשר לראות את המתווה כ'מעשה עשוי' ולהתחיל לחשוב על בקרת הנזקים ביום שאחרי.

וכמובן, אי אפשר בלי מילת סיום על שלוחי חב"ד באוקראינה, שסיפקו בשבוע האחרון מפגן מרשים של קידוש השם. במסירות נפש נדירה נותרו השלוחים מעבר לקווי החזית כדי לסייע לעוד ועוד יהודים לשרוד ולהתמודד עם הסיטואציה. בשנתיים האחרונות, מעט מאוד פעמים נראתה דמות חרדית על המסך הישראלי בהקשר חיובי, השבוע זה קרה בכל שעה עגולה.

 

טיזר 1: מרגע זה ועד להודעה חדשה צפוי אבידר לתמחר את אצבעו במליאה פר הצבעה. בניסיון לגבש לעצמו איזה בייס שיאפשר לו בעתיד התמודדות עצמאית או סחר-מכר עם מפלגה קיימת, הוא צפוי לתחזק כמה אג'נדות (בהיבט של המאבק בקורונה, למשל) וללכת עמן עד הסוף. בכל פעם שהממשלה לא תנהג לטעמו, יחולל אבידר משבר קואליציוני שיאלץ את הממשלה ללכת לקראתו

טיזר 2: לגנץ יש סיבה טובה לחגיגה, לחבריו בצמרת, לעומת זאת, נוספה סיבה לדאגה. עד כה גילה יו"ר כחול לבן רכרוכיות במשחקי הכוח סביב שולחן הממשלה. כעת, משנחשף לקלות היחסית בה הוא יכול לאכוף את דרישותיו, צפוי מושב הקיץ הקרוב להיפתח עם מפלגה נוספת שתסחט את הלימון עד תום

 

תמונה מרכזית: הקרבות באוקראינה. כיתוב: בלי מעורבות אמריקנית, המלחמה באוקראינה

תמונה קטנה: בני גנץ. כיתוב: רשם ניצחון. שר הביטחון בני גנץ

תגובה אחת
  1. מאמר כתוב ברהיטות. מבנה מאד הגיוני ורציף. ישר כוח לכותב.

השארת תגובה