חוק הגיוס: כל האמת והפרטים

ישראל תעבור לצבא מקצועי, המדינה תכיר בעולם הישיבות או שהכנסת תרסן את כוחה של מערכת המשפט. עד אז, השליחות הפרלמנטרית של הנציגים החרדים צריכה להתמקד בלהרוויח זמן

מחאה ואיום בקריעה, גפני מאשים את ראש הממשלה | צילום: ערוץ כנסת
מחאה ואיום בקריעה, גפני מאשים את ראש הממשלה | צילום: ערוץ כנסת

חרף המחאות הדרמטיות והכרזות הקריעה שבדרך של הנציגות החרדית בערבו של יום שני, עת עבר חוק הגיוס במליאת הכנסת בקריאה ראשונה, ברוב דחוק במקצת של חמישים ואחד תומכים מול ארבעים ושמונה מתנגדים, נגולה גם אבן מעל לבם של מרבית ח"כי ש"ס ויהדות התורה.

נתחיל מהסוף: במצב הדברים נכון לתחילת השבוע, לאחר כישלון מפואר אחד של הממשלה הנוכחית בהעברת חוק הגיוס, תוך שהיא מצויה בהמתנה להחלטת בג"ץ האם לתת את ההארכה האחד עשר במספר לחקיקת חוק מתוקן, וזאת אחרי שהשופטים התריעו בפעמים האחרונות כי אינם מתכוונים לתת לעניין להמשיך ולהיגרר עד בלי די, היה סיכוי סביר ליצירת כאוס של ממש.

כישלון נוסף בהעברת החוק, היה מגביר את הסיכוי לפסיקה עדכנית של בג"ץ כי אין להמתין יותר. במצב דברים כזה, תקציב הישיבות היה נפסק מיידית, וכל בחור ישיבה היה הופך חלילה לעבריין פוטנציאלי, ומלאה הארץ פלג ירושלמי. לא לזאת פיללו הח"כים, די להם במאבקים הנוכחיים על הכשרות, הגיור, הדיינים ושאר ענייני דת ומדינה שנמצאים על המוקד.

צריך להוסיף שתי הערות חשובות: הראשונה, לכולי עלמא גלוי וידוע שלא יהיה פטור גורף מגיוס חרדים, זה לא עובר מבחן בג"ץ וגם לא עובר בגרונה של החברה הישראלית (על אף הפטור הגורף ומעורר התהיות במגזר הערבי. אין שום סיבה שתמנע את ניצול האנרגיה העודפת של צעירי המגזר במסגרות של שירות לאומי). לכולם, אולי למעט לפיד, ידוע גם ששום חקיקה או פסיקה לא תוביל אפילו לגיוסו של בחור ישיבה אחד. אדרבה.

כל התמרונים בעשור האחרון נסובים סביב דקויות של מכסות, כאלה שיענו לדרישות השוויון הדמיוניות של בג"ץ מחד ולמספר הריאלי של מתגייסים שניתן לדחוף תחת ההגדרה 'חרדים' מאידך. גם זה, בתוספת של די והותר הסתייגויות שיאפשרו משחק עתידי בנתונים, אם על ידי שר הביטחון או בהחלטת ממשלה. הויכוחים על חוק לפיד ב-2015, ומאוחר יותר עם איווט ב-2019 ועם הממשלה הנוכחית כעת חיה, עוסקים בעיקר בסמנטיקה מילולית. יש לזה כמובן משמעות לא מעטה, אך אין כאן חשש של ממש, לפחות לא בטווח הקרוב.

וכאן אנחנו מגיעים להערה השנייה: מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, בפקחותו הרבה, הכתיב לאורך השנים לנציגיו בכנסת קו פרקטי ופשטני – אתם תדאגו למרוח את הזמן. חמש שנים על חוק כזה וחמש שנים על חוק אחר, דיונים לפה ולשם, העיקר שעולם התורה ימשיך לעשות שטייגען. מתישהו, לפי היגיון רציונלי של גדול הדור, או שהכלב ימות או שהפריץ ימות. ישראל תעבור לצבא מקצועי, המדינה תכיר בעולם הישיבות או שהכנסת תרסן את כוחה של מערכת המשפט. עד אז, השליחות הפרלמנטרית של הנציגים החרדים צריכה להתמקד בלהרוויח זמן.

החוק הנוכחי אינו מאיים בטווח המיידי, אדרבה, ההשלכה היחידה שתחל עם סיום הליך החקיקה, תאפשר לכל בחור או בוגר ישיבה מעל גיל 21 – אם ירצה בכך ובהתייעצות עם רבותיו כמקובל – להשתלב בשוק התעסוקה ולקבל פטור מלא מגיוס. החששות להטלת סנקציות ולהתמודדות עם יעדים מורכבים הם לטווח הרחוק, בינתיים, סביר להניח שתכהן כאן ממשלה אחרת…

עם זאת, יש מקום גם למחאה ולכאב רבתי. הן בגלל ניסיונם של אויבי הדת לסכל את לימוד התורה ו'לחנך' את החרדים, הן בגלל הצורך שייווצר כעת לתקן חוק רגיש ולמנוע סנקציות כואבות והן בגלל שחוק כזה ואפילו טוב מזה היה ניתן להעביר כבר ב-2019, בממשלת חלומות שהייתה עשויה להשלים את ימיה, ומי יודע איך הגלגל היה מסתובב אילו.

רזא דרז

בתחילת השבוע, התכנסה הועדה לסינון מועמדים לתפקיד היועמ"ש לממשלה והפילה פצצה: במקומו של המועמד רז נזרי, המשנה ליועמ"ש ומי שמועמדותו הומלצה בתחילה על ידי סגן רה"מ ושר המשפטים גדעון סער, הוכנס לשלישיית הגמר איתי אופיר – משפטן אלמוני יחסית המכהן כיועץ המשפטי של משרד הביטחון. שני המועמדים הנוספים שהומלצו לממשלה, כצפוי וכפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, היו עורכת הדין גלי בהרב מיארה והמשנה ליועמ"ש רועי שיינדורף.

על פניו, בחירתה של מיארה מובטחת, בפרט אחרי שזכתה לתמיכה פומבית של שני ראשי הממשלה, המקורי והחלופי. עם זאת, מן הראוי שלא לזלזל לחלוטין במועמדותו של אופיר, הנתמך על ידי שר האוצר איווט ליברמן. בהכנסתו לרשימה לכד איווט שתי ציפורים במכה אחת – גם נטרל סופית את מועמדותו של נזרי, שאתגר את הקיצוץ בסבסוד מעונות היום לילדי אברכים בניגוד לרצונו של השר, וגם השחיל לרשימה הסופית את אופיר, אותו הביא בעבר מהמגזר הפרטי לכהן כיועמ"ש מערכת הביטחון, בעת שאיווט עצמו היה שר הביטחון.

נזרי מצדו חש פגוע למדי. לית מאן דפליג שכישוריו, התמחותו בדין הפלילי, הותק שרכש בתפקידו כמשנה ליועמ"ש וההגינות שאפיינה אותו, עולים על כל שלושת מועמדי הגמר. התירוצים המפוקפקים שסיפקו שני חברי הועדה ה'ימניים' שהצביעו נגד מועמדותו – חבר הכנסת צבי האוזר והשר לשעבר דן מרידור, האחד מהם התחמק מלספק נימוק והשני הסביר את ההתנגדות בכך שנזרי 'שמרן באופן מסוכן' – לא מחזיקים מים.

על פי החוק, הועדה ממליצה לממשלה על עד שלושה מועמדים, כשכל אחד מהם זקוק לתמיכה של לפחות ארבעה מתוך חמשת החברים. מרידור והאוזר מייצגים בועדה את שר המשפטים. במילים אחרות, בעוד ביד אחת סער פרגן לנזרי והמליץ עליו לועדה לפני מעט יותר מחודש, ביד השנייה הוא דאג לנטרל אותו כבר בשלב מוקדם, אולי בשל החשש שנזרי עשוי ללכת לקראת נתניהו ולגבש לו עסקת טיעון מקלה יותר.

מנגד, וזה עניין שאין לזלזל בו, יושב ראש הועדה, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר גרוניס, הצביע נגד בהרב-מיארה, בטענה שהיא לא כשירה לתפקיד. מיארה אמנם קיבלה את תמיכת ארבעת החברים האחרים, אך בעתיד, בהנחה והיא תיבחר לתפקיד, אם וכאשר יהיה מי שירצה לערער על מועמדותה ולהרהר אחר החלטותיה, תהיה לו תמיכה כבדת משקל.

בשביל נזרי, משפטן מוערך ומכובד, זה היה יותר מדי: בצהרי שני פורסם בשמו מכתב מעודן ומנוסח היטב, בו הוא מודה לתומכיו הרבים, מבקש שלא להכפיש את יריביו לתפקיד ומעדכן כבדרך אגב כי בכוונתו לסיים בעוד מספר חודשים את עבודתו כמשנה ליועמ"ש. עבור הנציגות החרדית והימנית בכנסת מדובר בבשורה רעה במיוחד, נזרי הוא אחד הבודדים שהטה תמיד אוזן קשבת לפניותיהם ונהג בהם בהגינות. מעין 'פרקליטות שבתוך הפרקליטות'. כעת, כך הם חוששים, תחריף הפרקליטות את נטייתה הפוליטית ומעורבותה השלילית בנושאי דת ומדינה, ולא שיש הרבה לאן לרדת.

לא יעלה ולא יבוא

באחת העיירות במזרח אירופה, כך מספרת האגדה, פרץ סכסוך מר בין יענקל גבאי וזלמן הקצב. זלמן, יהודי לא פראייר, דאג להביא את דבר המחלוקת תמידין כסדרן לידיעת הציבור, ובכל פעם שהגבאי הכריז בבית הכנסת על דבר מה, קפץ הוא והודיע את ההיפך. לשיא הגיעו הדברים עת הכריז הגבאי בראש חודש "יעלה ויבוא", וזלמן מיודענו נזעק מיד: "לא יעלה ולא יבוא!"

נזכרתי בסיפור היידישאי המשעשע בסוף השבוע שעבר. על הפרק עמדה החלטת הממשלה לבטל את מתווה הבידודים לתלמידי בתי הספר, החל מיום חמישי האחרון. נציגי מערכת הבריאות התנגדו נחרצות לביטול המתווה וטענו כי מצב התחלואה הרגיש, נתוני החולים הקשים וקצב ההדבקה, מחייבים עדיין את המשך המגבלות הנוקשות על מערכת החינוך.

בשלישי בערב, הצטרף למערכה גם ראש האופוזיציה. אחרי ביקור מתוקשר בבית החולים הדסה עין כרם, יצא נתניהו במתקפה חזיתית ברשתות על כוונת הממשלה לבטל את המתווה והאשים את בנט שהוא "החליט שכל ילדי ישראל יידבקו בקורונה בעוד יומיים". עבור ראש הממשלה, העקיצה ששיגר לעברו קודמו בתפקיד סיפקה קזוס בלי של ממש.

בנט, ממש כמו זלמן שלנו, לא היה מסוגל להתאפק. בניגוד לכל רציונל או המלצה מקצועית, הוא נזעק בבוקר רביעי ויצא במתקפה חריפה על נתניהו, וכמובן, התעקש להמשיך עם ביטול מתווה הבידודים. לזעקה התלוותה גם החלטה של ראה"מ להתראיין לכל אמצעי תקשורת ידידותי בסביבה, וכאלה, כך מסתבר, יש די והותר. כך זכה עם ישראל בסוף השבוע לפגוש את הגיגיו של בנט בשלל אופנים, כולל הצהרות שמן הראוי להתעכב עליהן.

למשל, בראיון לבן כספית ב'מעריב', סיפר בנט על "מה שקורם עור וגידים בימים אלה, מחנה לאומי חדש שיקום", תוך שהוא מאשר את האפשרות שיחבור למפלגות אחרות בקואליציה לקראת הבחירות הבאות, הצהרות עליהן חזר גם בראיון למוריה קור ב'ישראל היום'. השיח המרכזי עוסק כמובן בריצה משותפת עם 'תקווה חדשה' של סער, אבל לא אחת נרמז שגם גנץ או ליברמן הם מועמדים אפשריים לחבירה כזו.

בנט גם מספר באותו ראיון על פעילות להרחבת הממשלה באמצעות "חבר'ה מהליכוד שימאסו בעולמות שבהם הם נמצאים". כדאי שמישהו יסביר לראש הממשלה שגם אם יש בליכוד לא מעט חברים מתוסכלים, או כאלה שהיו שמחים לחזור לוולוו המסורתית, פוליטיקאים חושבים קודם כל על עתידם. האם הוא יכול להבטיח לישראל כץ, למשל, מקום סביר על גבול הריאלי ברשימה צפופה בלאו הכי שתכיל בשעטנז את חברי 'ימינה' ו'תקווה חדשה'? למה נראה לו שאחד כמו ניר ברקת, שמקומו בכנסת במסגרת מפלגת הליכוד מובטח פחות או יותר, יסכן את המשך הקריירה הפוליטית שלו, רק בשביל להצטרף כגלגל רזרבי לממשלה מקרטעת?

בחזרה לסיפור הבידודים במערכת החינוך. כמו כל סיפור טוב, יש לו גם המשך, ואילולי היה מדובר בבריאות של כולנו, אולי זה גם היה מצחיק: ראש שירותי בריאות הציבור, ד"ר שרון אלרעי פרייס, התנגדה בחריפות לביטול המתווה, ועל פי פרסומים שונים ומוכחשים למחצה, שיתפה בחששותיה גם את מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דוד. זו האחרונה מיהרה להודיע על השבתת מערכת החינוך בכל הארץ (בלאו הכי, השלג מנע את קיום הלימודים בערים רבות), ורק צו מניעה של בית הדין לענייני עבודה בתל אביב עיכב את השביתה בחמישי-שישי, עד להסכמות הזמניות שהושגו ביום ראשון. אם להסתמך על הניסיון, בנט לא יתאפק על הפגיעה של ד"ר פרייס בכבודו, וספק אם תגובתו תמתין עד לביקור הבא על במת האו"ם…

צריך וכדאי להדגיש: במצב דברים מתוקן הדרג המקצועי כפוף להחלטות הדרג הפוליטי. פקידה, בכירה ככל שתהיה, לא אמורה לקבל החלטות בניגוד לדעת הממשלה. עם זאת, שלא כמו פקידים וראש אגף תקציבים לשעבר שעשו זאת בעבר נגד ממשלת נתניהו וזכו לסיקור מלטף, ד"ר פרייס לא יצאה בפומבי נגד החלטת הממשלה ולא פעלה באופן אקטיבי לטרפוד ההחלטה במישור הציבורי. ההתייעצות שקיימה איתה בן דוד היא בגדר הסביר והלגיטימי, ולד"ר פרייס מותר לשתף את המזכ"לית הלוחמנית בדעתה האישית.

סולם יעקב

כמו סוחר פולני ממולח (שנולד בכלל על אדמת גרמניה) המתין ח"כ והשר לשעבר יעקב ליצמן עד לדקה התשעים. הוא ראה את דרעי נפטר מעינוי הדין הממושך שליווה אותו שש שנים תוך שהוא משלם מחיר לא פשוט, תדמיתית ומעמדית, ונזקק לחופשת הרגעה קטנה בשווייץ. הוא ראה את נתניהו מסתבך עם פרסומים ופרסומים נגדיים סביב עסקת טיעון קשה לעיכול, שנדחתה בסופו של דבר והשאירה טעם חמצמץ, הן בקרב תומכי נתניהו והן בקרב מתנגדיו.

ליצמן ופרקליטיו קראו על רצונו של מנדלבליט לנקות שולחן רגע לפני סיום כהונתו, והמתינו לשיחת הטלפון המיוחלת מלשכת היועמ"ש, בה תוצע להם עסקה סבירה, פלוס מינוס. כדי להקל על התהליך, התנדב ליצמן לספק ליועץ סולם לרדת מהעץ והודיע מיוזמתו כבר לפני שבועיים על פרישתו העתידית מהכנסת בסוף הקדנציה הנוכחית. כאילו אמר למנדלבליט, ראה, בניגוד לדרעי שכולנו יודעים שהוא צפוי לחזור בעתיד הקרוב, איתי סיימת. תוכל לסמן וי.

ומנדלבליט נענה. המגעים בין הצדדים החלו רק בשבוע שעבר והסתיימו במהירות הבזק. ויתור על תיק אחד, הודאה חלקית בתיק השני, קנס מינורי בשביל מראית העין והסכמה על פרישה מהחיים הפוליטיים. בשפתו של היועמ"ש – ההר לא הוליד אפילו עכברון.

מנדלבליט ספג לא מעט ביקורת בשבועיים האחרונים על ההסכמים עם דרעי וליצמן, ועל הנכונות המפתיעה לוותר לחלוטין על תיק השוחד נגד נתניהו. הפעם הביקורת נגדו הגיעה מחוגי השמאל דווקא, מחסידי מערכת המשפט ומאלו שתמכו בו כמעט ללא סייג מאז בחר להעמיד לדין את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. לתחושתם, הוא מכר את הצדק בזול מדי.

מה הביא אותו בכל זאת לנקוט צעד אחרון גמיש כל כך ביחס לליצמן? מקורב ליועמ"ש מסביר השבוע את השיקולים. לדבריו, מלבד הנימוקים הרגילים של ניקוי שולחן והרצון לזרז הליכים בתיק, ומלבד ההבנה שפרישה מהחיים הפוליטיים מהווה סוג של הישג שיירשם על שם היועמ"ש הפורש, התעורר בקרב התובעים גם חשש שליצמן אינו כשיר לעמוד לדין, חשש שנולד כבר לאחר שהאחרון נדבק בקורונה לפני כשנה וחצי ונחלש, והתגבר (החשש, לא ליצמן) עם חלוף הזמן.

כך או כך, ליצמן – ששומר לעת עתה על זכות השתיקה – לא מתכוון לפרוש לביתו ולהיעלם מהזירה הפוליטית כמעשה יענקל כהן ואליהו חסיד. בסביבתו מבטיחים שעוד נשמע ממנו, ויריביו בתוככי אגודת ישראל, בדגש על החזית החדשה של שלומי אמונים-בעלזא, כבר נערכים למאבק פנימי ממושך.

השארת תגובה