עסקת טיעון? התוכנית של ביבי

כדאי להבהיר כבר עכשיו: כל פרסום הנוגע להצטרפות המפלגות החרדיות לקואליציה בעקבות עסקת הטיעון, הוא שגוי ומטעה. הסיבות בגללן נותרו ש"ס ויהדות התורה באופוזיציה רבות ומגוונות

נתניהו בוושינגטון
נתניהו בוושינגטון

גם מומחי המאצ'ינג, עכברי גיוסי ההמונים, שפשפו את עיניהם בתדהמה בשעות הערב של יום ראשון, כשקמפיין הרשת שהשיק העיתונאי ינון מגל לסבסוד משפטו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו צבר תאוצה, ובהתחשב במגבלת גג של 5,000 שקלים לתרומה ועם אפס קמפיין פרסומי מקדים והפעלת מומחים להטרדת שכנים וחברים בהודעות התרמה, הגיע לסכומי שיא של שני מיליון שקל בתוך שעות אחדות.

נתניהו, יהודי אמיד בסך הכל, לא באמת צריך את הכסף. גם התורמים הרבים (למעלה מעשרים ואחד אלף, נכון לשעת כתיבת השורות) לא עושים זאת מתוך רחמים או דאגה ללחם ולחלב של ילדיו ולכיסוי המינוס בחשבון המכולת בקיסריה. העניין הוא אחד בלבד, אם להשתמש במילותיו של ביביסט מושבע, מיוזמי הקמפיין, "אנחנו רוצים לשכנע את ביבי ללכת עד הסוף".

כבר לפני כמה שבועות פרסמתי כאן את הכחשתו המעודנת של נתניהו לשאלתי האם הוא בדרך לעסקת טיעון במשפטו. בשבוע האחרון, כאילו אין אומיקרון, הייתה עסקת הטיעון המתגבשת לנושא היחיד שעמד במרכז החדשות. באופן אירוני, הסקרים העדכניים מצביעים על כך שהן בקרב בוחרי הימין והן בקרב בוחרי השמאל קיים רוב מוצק של מתנגדים לעסקה, אם כי מטעמים שונים כמובן.

בעוד הראשונים מסרבים לוותר על העונג הכרוך במעקב אחרי ההשפלות היומיות שעוברת הפרקליטות בבית המשפט והחבטות שהיא סופגת מצוות ההגנה, האחרונים משוכנעים שבסוף הדרך ימצה בית המשפט את הדין עם נתניהו, ואולי אולי ישלח אותו למלא את מקומו של אולמרט באגף המיוחד בכלא מעשיהו. בעוד הראשונים ירגישו נבגדים אם נתניהו יחתום על הודאה במקצת אחרי שהצהיר ש"אין כלום כי לא היה כלום", האחרונים חשים כי גם כך מנדלבליט היה אדיב דיו עם נתניהו כשהחליק לו את פרשת הצוללות.

במידה מסוימת, שני הצדדים צודקים, בשלב זה נראה כי מרבית התיקים התפורים, כפי שנוהגים לכנות אותם בליכוד, התפוררו והתאיידו בעשן עדותם של ניר חפץ, אילן ישועה ואחרים, וזה עוד לפני הגשת הקינוח בדמות עדותם של מומו פילבר וינון מגל, או חקירתו הנגדית הצפויה של שר החוץ וראש הממשלה החלופי יאיר לפיד, לאחר החלמתו מקורונה. מצד שני, כמעט אין ספק שבית המשפט העליון, לכשיגיע המשפט לפניו (והוא יגיע, באופן כזה או אחר), לא ישפיל את הפרקליטות לחלוטין ולא יעניק זיכוי מוחלט, גם אם יידרש לגרד איזו עבירת סל גבולית בתיק 1000 ולהרשיע את נתניהו בפתיחת שמפניה ורודה.

מי שניסה להרגיע את הרוחות ולהכין את השטח לקראת חתימה אפשרית, לפחות בצד השמאלי של המפה, היה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, הכוהן הגדול של מערכת המשפט, אהרן ברק. ממרומי גילו נגרר השבוע הפנסיונר הכמעט נשכח למרכז הבמה, שם השמיע שוב ושוב את אותו מסר – עסקת טיעון היא דבר טוב. נתניהו הגן בעבר על מערכת המשפט ולכן מגיע לו יחס מתחשב. וכמובן, כל זה בכפוף לקלון שיוטבע עליו, כפי שנרחיב לקמן.

יודעי דבר מספרים על ערוץ אישי חם בין נתניהו לברק שנשמר לאורך השנים (להבדיל מברק אחר…), אחרים טוענים כי דווקא ההתגייסות המופרזת ועודף המחמאות גרמו לנתניהו נזק תדמיתי ב'בייס', שם אהרן ברק אינו חביב הקהל, בלשון המעטה. כך או כך, חותמת הכשרות הבג"צית לעסקה – ניתנה בפומבי. אין הרכב בבית המשפט העליון שיעז להרהר אחר דבריו של ברק, אפילו לנוכח הפוליטיזציה המביכה שלהם.

מתכבד בקלונו

מה שבכל זאת מונע לעת עתה את חתימת העסקה, ועל פי פרסומים זרים גם מצמצם דרסטית את הסיכויים שאחת כזו תיחתם בשבועיים הקרובים, עד לסיום כהונתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט ביום שני השלושים ואחד לינואר בחצות, היא ההתעקשות על עניין הקלון. או במילים פחות מכובסות: המאבק להרחקת נתניהו מהחיים הפוליטיים לצמיתות.

בהנחה שנתניהו בגילו המופלג אינו מתכנן לפנות לקריירה שיפוטית, ההשלכה המרכזית הנוספת של סוגיית הקלון היא חזרתו לשירות הציבור, כמועמד ברשימה לכנסת או לממשלה. חוק יסוד הכנסת קובע כי מי שהורשע בעבירה וגזר דינו כולל מאסר של יותר משלושה חודשים, גם במידה ועונש זה מוחלף בעבודות שירות, יאבד את זכותו להיבחר לכנסת למשך שבע שנים מתום השלמת תקופת המאסר, אלא אם יקבל אישור מיוחד מיו"ר ועדת הבחירות המרכזית (תפקיד השמור לשופט עליון מכהן) שיקבע כי אין קלון בעבירה. נתניהו, בשנתו השבעים ושלוש, יפתח את העשור התשיעי לחייו כשהקלון עודנו מלווה אותו. במצב דברים כזה, ספק גדול אם תינתן לו אי פעם הזדמנות לחזור לקריירה פוליטית, מכל סוג שהוא.

נכון, במישור התיאורטי, במידה וגוש ימין-חרדים ישיג בכנסת הבאה את הרוב הדרוש להקמת ממשלה, הוא יוכל לשנות את חוקי היסוד ולקצר או לבטל את עניין הקלון. דה פקטו, אל תצפו ממחליפיו של יו"ר הליכוד, יהיו מי שיהיו, לקדם חוק שיסדיר את הדחתם האפשרית מהתפקיד עבור קאמבק של היו"ר הקודם. נתניהו יודע טוב מאוד שחתימה על הסדר שיש עמו קלון, משמעותה סיום מוחלט וסופי של דרכו הפוליטית, וניצחון למערכת המשפט בקרב שניהל מולה מאז 2015.

משכך, המאבק מתמקד אך ורק בעניין הזה. מנדלבליט כבר הסכים לוותר על עבירת השוחד בתיק 4000 ולצמצם דרסטית את האישומים בהפרת אמונים בכל שלושת התיקים. גם משך העונש נתון למיקוח פתוח ואיש אינו דורש מאסר בפועל (לכל היותר מספר חודשים שיאפשר את המרתם לעבודות שירות). לנתניהו מצדו לא באמת אכפת באיזה מהמעשים יודה ובאיזה מינון, אם זה מה שיוביל לסגירת התיקים (למעט עניין הרגולציה, שיכול לפגוע גם בדעת הקהל האוהדת, אם יודה כי בגלל אינטרס אישי נאלצו אזרחי ישראל לשלם יותר עבור אחזקת טלפון קווי).

נקודת המחלוקת היא עניין הקלון. היועמ"ש ובאי כוחו מסרבים בתוקף לוותר על הדבר היחיד שייתפס כהישג עבורם בתיקי נתניהו, הרחקתו הסופית מהחיים הפוליטיים. גם אם הדרישה נתפסת כמעורבות לא חוקית של הפרקליטות במשחק הדמוקרטי. מנדלבליט וחבורתו מבינים היטב שאם התיק ייסגר ונתניהו יישאר, הם יוצמדו לעמוד הקלון כמי שרדפו במשך שנים ראש ממשלה רק בגלל דעותיו. הודאה של נתניהו במעשים והכרה בזה שהוא פורש מעשייה ציבורית בשל חטאיו, תספק להם למפרע את הלגיטימציה המוסרית לרדיפתו.

מבחינת נתניהו, ולא פחות מכך מבחינת תומכיו, המאבק על הקלון הוא לב לבו של הסיפור. רגע האמת של העימות בין מצביעי הימין למערכת המשפט. הם יסכימו לבלוע כל אישום, קנס או תווית מרשיעה שתוצמד לנציג המחנה, ובתנאי שהוא יישאר עומד זקוף בזירה. פרישה במסגרת הסכם טיעון תהיה עבורם התקפלות אחת יותר מדי. מהלומה קשה למחנה הנאבק בדיקטטורה השיפוטית בישראל.

ביבי האיש וביבי הסמל

נתניהו עצמו, בינתיים, נזהר שלא לומר מילה. למעט תיעוד תקשורתי משעות הלילה של יום ראשון, כאשר ראה"מ לשעבר ומשפחתו ביקרו בביתו של עורך הדין בן צור ברמת גן, לא נשמע קולו בפומבי מאז נחשפו המגעים לעסקה. האם הוא שוקל את ההצעה ברצינות? האם מדובר בספין תקשורתי? האם המשא ומתן בעיצומו והכל פתוח? עד כמה הוא מאושר מיוזמת ההתרמה? אצל ביבי, כמו תמיד, הוא יבחר את השעה והמיקום המתאימים לשתף את הציבור בנעשה.

כבנו של היסטוריון ומי שנחשב לבעל תודעה היסטורית מפותחת בזכות עצמו, מבין נתניהו היטב שההחלטה שיקבל תשפיע הן על דמותו האישית והן על דמותו כסמל ומנהיג. במישור האישי, זכותו של אדם להסיר מעצמו את עינוי הדין, המלווה במחיר כבד – כלכלי ונפשי, תמורת הרשעה פעוטה. ככלל, לעת זקנה מותר לנתניהו לעזוב את המדמנה הפוליטית הישראלית ולהתענג על שועי עולם המשכימים לפתחו.

אבל המישור הציבורי הוא סיפור שונה לחלוטין. מלבד תדמיתו העתידית שתוכתם כמי שסיים את הקריירה בהרשעה פלילית, ומלבד אמינותו שתיסדק ללא תקנה אחרי אינספור ההצהרות בהן הבטיח ללכת עד הסוף, נתניהו שזוכה לתמיכת כחצי מהעם אינו רק ביבי האיש, אלא ביבי הסמל, המנהיג שלא נשבר מרדיפות השמאל לאורך השנים, גם כשהללו מינפו את מוקדי הכוח של האקדמיה, התקשורת ומערכת המשפט כנגדו. ביבי הזה יינזק ללא תקנה אם יחתום על עסקת טיעון והודאה באשמה, גם אם ישנם אי אלו נסיבות מקלות.

ישנה גם הטענה שנתניהו צריך בסך הכל 'לסחוב עוד קצת'. לפי טענה זו, מנדלבליט קשר את שמו וכבודו האישי להגשת כתב אישום מפוקפק, ממנו הוא לא יכול לסגת בלי הישג מינימאלי של הרחקת נתניהו מהזירה הציבורית. לעומתו, היועמ"ש הבא (ובסבירות גבוהה יועמ"שית, בהינתן מועמדותה העדיפה של עורכת הדין ובוגרת הפרקליטות גלי בהרב מיארה לתפקיד) עשוי להרגיש פחות מחויב לתוצאה, ובמידה והתיק ימשיך לקרוס, הוא יוכל להציב לנתניהו תנאים נוחים יותר להסדר.

בגלל שתי הסיבות הללו, מעריכים לא מעט בכירים באופוזיציה כי נתניהו בסך הכל עושה עוד סיבוב תדמיתי על מערכת המשפט, במטרה לנפנף לעיני כל בקלות ובמהירות בה הסכימה התביעה לוותר על האישום המרכזי בשוחד ולמחוק את האישומים בתיק 2000. מנגד, יש מי שמשוכנע שנתניהו מיצה את עניין המאבק והוא בדרכו לחתימה, כשרק עניין הלו"ז הצפוף עשוי לטרפד את העסקה.

בין ברקת ללוין

במידה והעסקה תיחתם, היא תשפיע על שתי זירות התלויות זה בזה: הנהגת הליכוד והממשלה. בליכוד יש כבר מי שמחממים מנועים, בראש ובראשונה ניר ברקת, שגם מככב בסקרים – מה שלא בהכרח יפעל לטובתו ברגע האמת, לצד צמרת הרשימה: יולי אדלשטיין, שכבר הכריז על כוונתו להתמודד גם מול נתניהו, מירי רגב וישראל כץ. מי שעשוי להפתיע את כולם הוא דווקא המקום החמישי ברשימה, ח"כ יריב לוין, המועמד המועדף על נתניהו עצמו. במידה ויו"ר הליכוד יטיל את כל כובד משקלו לטובת אחד המועמדים, קשה לראות מועמד שיצליח להתמודד מולו.

ההשפעות על הקואליציה הן עדיין בגדר ספקולציות. במצב הדברים הנוכחי, ועם כל הדיבורים היפים על ממשלת ימין שהייתה עשויה לקום ללא נתניהו, אין אף אחד בימינה או בתקווה חדשה שיוותר בידיים על מעמדו או כיסאו. הסיכוי לפירוק הקואליציה לא השתנה דרמטית, למעט בודדים שעשויים אולי לגשש את דרכם לליכוד, בתקווה קלושה שייסלח להם.

מנגד, נראה ונשמע מן הסתם על לחצים, וירטואליים בעיקרם, לצירוף חלקים מהליכוד או את המפלגות החרדיות במקום רע"מ ואולי גם מר"צ. כדאי להבהיר כבר עכשיו: כל פרסום הנוגע להצטרפות המפלגות החרדיות לקואליציה בעקבות עסקת הטיעון, הוא שגוי ומטעה. הסיבות בגללן נותרו ש"ס ויהדות התורה באופוזיציה רבות ומגוונות, החל מגלעד קריב וכלה בברית אסטרטגית עם הציבור המסורתי. נתניהו אינו שיקול משמעותי באף אחת מהן, והימצאו או היעדרו לא מעלים ולא מורידים.

שאגת אריה

ומגיוס כספים לחוק הגיוס: כמדי שבוע כמעט, נחלה הקואליציה מפלה במליאה, אלא שהפעם מדובר במפלה בעלת השלכות מהדהדות, מעשיות ופוליטיות, וגם כזו שהתרחשה ברגע שאחרי האחרון, כשנדמה היה שהכול כבר אבוד. יו"ר ש"ס ח"כ אריה דרעי, בשבתו בפעם האחרונה לכאורה לכנסת זו כח"כ מן המניין, הוביל תרגיל מפואר שעוד יירשם בדברי ימי הכנסת.

בניתוח מקדים, נערכו במפלגות החרדיות להפעלת לחץ על מנסור עבאס, מתוך הבנה שהצבעה בעד גיוס לצה"ל תזיק לו ב'בייס' הערבי, כפי שנכתב כאן בהרחבה בשבוע שעבר. מנגד, חלק מהח"כים החרדים סברו שרצוי לאפשר לחוק לעבור באלגנטיות, תוך השמעת זעקות שבר כמקובל, ובלבד שעולם התורה לא ייכנס לסחרור זמני של מצב בלתי חוקי והעדר תקציבים. אחרים טענו כי כדאי ורצוי להסתכל על התמונה הרחבה יותר – זעזוע של הממשלה שתקדם את נפילתה יאפשר השלמת תקציבים ותיקון המעוות בשלל חוקים.

ביום שני, מעט אחרי שבע וחצי בערב, החלה ההצבעה בקיזוז חולי הקורונה, כשחמישה חברי כנסת נעדרים מכל צד: דודי אמסלם, קרן ברק, מיקי זוהר, אוסאמה סעדי ויצחק פינדרוס מהאופוזיציה, ומולם משה קינלי טורפז, יום טוב כלפון, נעמה לזימי, אמילי מואטי ואלכס קושניר מהקואליציה. עליהם יש להוסיף את ח"כ מאזן גנאים מרע"מ, שהצהיר מראש כי יימנע בהצבעה, הגם שלא הצביע נגד. על פניו, נותרה הקואליציה ביתרון מזערי של חמישים וחמישה מול חמישים וארבעה.

ח"כ עמיחי שיקלי, בשל מצבו העדין, העדיף לכתחילה להימנע מהצבעה. אולם בסיכום מוקדם עם דרעי, הבטיח כי אם יגיעו למצב בו אצבעו דרושה כדי להפיל את החוק – הוא יעשה זאת. כאמור, נכון לפתיחת ההצבעה, הייתה האופוזיציה במרחק שתי אצבעות מהשגת תיקו שיפיל את החוק, וממילא, אצבעו של שיקלי לא הייתה מעלה או מורידה, אלא שאז נכנסה לתמונה חברת הכנסת זועבי, לא זו שהורשעה ונשפטה לפני יומיים בעבירות זיוף, אלא חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי ממר"צ.

מאז כניסתה של זועבי לכנסת בתחילת הקדנציה הנוכחית, נוצר קשר הדוק וחברי בינה ובין מספר חברי כנסת מש"ס, שמצאו בה שותפה פוטנציאלית לקידום נושאים חברתיים. מי ששמר איתה על קשר מועיל במיוחד היה ח"כ ינון אזולאי, שהפציר בה בטרם ההצבעה לעשות מעשה. זועבי שמעה ושמרה את הדברים, מבלי לשתף איש מחברי מפלגתה בפרט ומהקואליציה בכלל.

כשהגיעה מזכירת הכנסת לשמה, הכריזה זועבי נגד (בהמשך נימקה זאת גם כהצבעת מחאה על התנהלות הממשלה כלפי הבדואים בדרום). כמה שניות חלפו עד שהאסימון נפל בשני צדדי המליאה. דרעי, מוכן מיד לקרב, חצה את ספסלי האופוזיציה בסערה וכמעט השליך את ח"כ יואב קיש מהליכוד מהמליאה כדי לאתר בזריזות את שיקלי, מחשש שהקואליציה הנואשת תפר הסכמי קיזוז ותגייס את האצבע החסרה. לביש מזלו, קיש לא הספיק לאתר את שיקלי בזמן. למזלו, הקואליציה הייתה המומה עד כדי חוסר תועלת. ההצבעה הסתיימה בתיקו חמישים וארבע והחוק נפל, לקול מחיאות כפיים רועמות של האופוזיציה וחילופי צ'פחות בין הנהגת ש"ס והרשימה המשותפת.

לא לחינם צהלו במשותפת, שלושת חברי הכנסת הנוספים של רע"מ – מנסור עבאס, וליד טאהא ואימאן חטיב יאסין – הצביעו בקול ענות חלושה בעד החוק. טיבי וחבריו לא המתינו לרגע, הרשתות הערביות הוצפו כבר בשעות הלילה של יום שני בעקיצות לעבאס ש"תומך בצבא הכיבוש". או כפי שסיכם זאת אחד מבכירי ש"ס, מאלה שהתחננו בפני עבאס לכל הפחות להימנע: "הוא גם אכל את הדגים המקולקלים כשבגד בסיכום העתיק עם החרדים שלא לפגוע זה בזה בענייני דת, הוא גם לקה כשהצביע בעד גיוס לצה"ל וניזוק ברחוב הערבי, ובעזרת השם, הוא גם יגורש מהעיר".

ולמרות החגיגות, רצוי להצמיד כוכבית קטנה: בנט, לפיד וגנץ (הזועם מכולם) מיהרו להודיע כי החוק יעלה שוב להצבעה בקרוב. מדובר בהימור לא פשוט, שכן נפילה נוספת ואפשרית לחלוטין, תסכן משמעותית את קיום הממשלה. מאידך, הודעה כזו היא המינימום הנדרש כדי לאפשר לשופטי בג"ץ להעניק את ההארכה האחת עשרה במספר לחקיקת החוק, בטרם ייפסל החוק הישן סופית.

 

השארת תגובה