דרעי נדבק בחיידק העבודה בכנסת

"בחצי השנה האחרונה אפשר לומר שדרעי ממש נדבק בחיידק של העבודה במליאה. וכל זה מלבד האחריות שרבצה עליו, כמי שהצליח לגבש את האופוזיציה בכל פעם מחדש"

דרעי גפני ליצמן צילום: יעקב כהן
דרעי גפני ליצמן צילום: יעקב כהן

אם ציניות הייתה מגיפה, הייתה מדינת ישראל מסומנת השבוע בצבע אדום בוהק. תילי תילים של עוקצנות והומור דוקרני נשפכו על ראשיהם של שני ראשי הסיעות החרדיות שהודיעו על פרישתם הצפויה מהכנסת – יו"ר ש"ס ח"כ אריה דרעי ויו"ר אגודת ישראל ח"כ יעקב ליצמן. באופן אירוני, משלושת המוסקטרים הותיקים, ייוותר בינתיים רק זה שהכריז אינספור פעמים על פרישתו הקרובה והצפויה – יו"ר דגל התורה ח"כ משה גפני.

כמובן, אינו דומה פרישתו הכפויה למחצה של דרעי, שתוך כדי דיבור כבר עסוק בתכנון הקאמבק ובהחזרת עטרה ליושנה, לפרישתו המנומנמת במעט של ליצמן, שכבר מזה זמן מה נדמה לבאי משכן הכנסת כי מיצה את עניינו בפוליטיקה והוא סוחב אך ורק מכוח חוקי האינרציה. ממילא, מצבה של ש"ס לא צפוי להשתנות ושום קרב ירושה לא עומד בפתח (ואבוי למי שינסה לנצל את ההזדמנות), מה שאין כן אצל האגודאים וכפי שיבואר לקמן.

אבל לפני שנעסוק בהרחבה בדרמה הכפולה, כמה מילות שבח לשני הנציגים, מהמנוסים ביותר שראתה כנסת ישראל מימיה, שועלים ותיקים שכבר עשו הכול וראו הכול. שניהם הקימו והפילו ממשלות, היו על הגלגל ומתחתיו, ניהלו מאבקים הרואיים ומתוחכמים והותירו מאחוריהם לא מעט יריבים מובסים.

אויבי המפלגות החרדיות, מבית ומחוץ, מרבים לקנטר את ציבור הבוחרים ההולך כעדר אחר רבותיו, הם דורשים לגנאי ואנחנו לשבח. הטענה החוזרת ונשנית היא העדר פריימריז 'דמוקרטיים', בנוסח מסע הכיבוש המפואר של יאיר לפיד בדרכו לפסגת 'יש עתיד'…

במקום תשובה, מן הראוי לשלוח את המקנטרים לצפות מעט בפעלם של ותיקי הח"כים. מה הסיכוי שדרעי או ליצמן היו מגיעים לאן שהגיעו במפלגה 'דמוקרטית'? כיצד היו צוברים את הניסיון הדרוש? את ההבנה בנפתולי הפוליטיקה הישראלית? את ההיכרות עם כל תג וכל פסיק במערכות השלטון והפקידות? רק השיטה הנוכחית, המבטיחה את מקומם לשנים רבות – ובתנאי שייסמכו על ידי גדולי ישראל, כמובן – מאפשרת התמקצעות וחשיבה לטווח ארוך.

שאגה חנוקה

בבוקר שישי האחרון, בין החתימה על ההסכם לפניה לבית המשפט, הגיע דרעי לכתובת הטבעית במצבו – ציונו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בבית העלמין סנהדריה בירושלים. בניגוד לשימוש המתבקש במטבעות לשון שחוקות, דרעי לא בא "להחזיר את הפיקדון", הפיקדון יישמר קרוב קרוב וינוהל באותה מתכונת.

יום קודם לכן, בצהרי חמישי, שם דרעי קץ לגל השמועות שאופף אותו כמעט שש שנים. מי שהתנסה כבר במאבק לוהט מול רשויות החוק בסיבוב הקודם, הבין שאין באמת דרך לנצח את המערכת בלי לחולל בה שינוי מהותי. בניגוד לפרשיות העבר, הפעם דרעי נשמר מכל משמר שלא לפגוע בכבודם של 'שומרי הסף', סכר את פיו וספג. שש שנים של עינוי דין והתעללות, שש שנים של כותרות אכזריות והשמצות פרועות, שש שנים שלא הולידו אפילו עכברון, כלשונו הזהב של היועמ"ש המוקלט אביחי מנדלבליט.

בהינף קולמוס אחד, חתם האיש הכול יכול של הפוליטיקה הישראלית על הסדר טיעון ולפיו יפרוש מהכנסת לאלתר וישלם קנס בסך 180 אלף שקל טבין ותקילין (שאולי עוד יזכו למימון במסגרת תביעת דיבה שהגיש דרעי נגד אחד הפרשנים הפוליטיים, על התבטאות מסיתה שאין כאן המקום לחזור עליה).

בתמורה, תסתפק הפרקליטות בכתב אישום דליל עם שני סעיפים שאדם מן השורה היה מסדיר כלאחר יד בביקור כואב במשרדי מס הכנסה, ובדרישה למאסר של שנים עשר חודשים על תנאי למשך שלוש שנים ותשלום הקנס המדובר. ובעיקר, בשל ההתפטרות הספונטנית מהכנסת, יימנע היועמ"ש מלטעון בעניין הקלון בפני הערכאה הדיונית. או במילים פחות מכובסות, ככל והדברים יהיו תלויים במערכת התביעה הנוכחית, לא תהיה מניעה בפני דרעי לשוב לכיסאו הכמעט טבעי בממשלת ישראל הבאה, אם וכאשר.

ביום ראשון, שלח עורך דינו הנאמן של דרעי, נבות תל צור, מכתב הבהרה ליו"ר הכנסת, ח"כ מיקי לוי, ובו הצהיר כי מרשו לא יבקש ליהנות מהחסינות השמורה לחברי הכנסת. כעת, מבקשים שני הצדדים מבית המשפט לקבוע תאריך לדיון, ככל הנראה בשבועות הקרובים, במהלכו צפוי בית המשפט לאשר את הסדר הטיעון. אמנם. היו דברים מעולם ואירע ששופט מחמיר סירב לקבל את הסכמת הצדדים לעונש מקל, אלא שבעבירות קלות כגון דא לא חיישינן למיעוטא.

על פי המקובל והנדרש, דרעי יצטרך להתפטר מהכנסת בפועל ביממה שלפני קיום הדיון המשפטי. אם כי ייתכן שיחליט לעשות זאת אפילו כמה ימים קודם לכן. בלאו הכי ברור לכולם שמעמדו הבלתי מעורער כיו"ר התנועה הקדושה יישמר לו בסילודין. החל מניהול ישיבות הסיעה בחדר סיעת ש"ס בכנסת, ועד להשתתפות במפגש ראשי סיעות האופוזיציה בכל יום שני, בחדרו של ראש האופוזיציה ח"כ בנימין נתניהו.

כמקובל במקרים שכאלו, ובשל מורכבות המצב, נמנע דרעי מלהתראיין בעניין והוא ממלא פיו מים. על פי המסורת, המקורבים הם אלו שמשלימים את החסר, ואף אנו לא נסטה מהמנהג. לפי מקורבי יו"ר ש"ס, הוא יוצא מהכנסת בלב כבד. "צריך להבין שאריה נטה בעבר לזלזל בעבודה הפרלמנטרית השוטפת, בכל זאת אנחנו מדברים על מי שניהל משרדי ממשלה כבדים והיה חבר בקבינט, אבל בחצי השנה האחרונה אפשר לומר שהוא ממש נדבק בחיידק של העבודה במליאה. וכל זה מלבד האחריות שרבצה עליו, כמי שהצליח לגבש את האופוזיציה בכל פעם מחדש והיה הציר היחיד שחיבר בין גוש הימין והחרדים לרשימה המשותפת".

נראה שהמקורבים סימנו את הנקודה. לכאורה, שום דבר לא השתנה, אדרבה, דרעי מחוץ לכנסת יהיה פנוי יותר ונחוש יותר להביא את הממשלה הזו לסופה. אבל מי שעקב אחרי התנהלות האופוזיציה בחודשים האחרונים, היה מגלה שכמעט בכל פעם בה נרשם הישג בדמות מפלה בהצבעה לקואליציה, הייתה ידו של דרעי בתמונה. המגבש הלוחמני של האופוזיציה, הציר המחבר בין ביבי לטיבי.

יש דברים שאפשר לעשות רק ב'מאני טיים', ברגעי ההצבעה עצמם, בדקות של מתיחות בתוך המליאה, ברגעים של חוסר אמון שברירי בין קבוצות בעלות אינטרס זהה אבל שונה. דרעי היה אמן הבלתי אפשרי במצבים כאלה, כעת, תחסר האופוזיציה את הראש הבלתי רשמי שלה.

תחושת מיצוי

ומדרעי לליצמן: בתחילת השבוע, סמוך ונראה לפרסומים על עמיתו מש"ס, הודיע הנציג הגוראי המקשיש (בן 74) על פרישתו הצפויה מהכנסת עם תום הקדנציה הנוכחית. למותר לציין שההודעה הזו – כמו כל החלטותיו של ליצמן לאורך הקריירה – תואמה מראש עם מורו ורבו, האדמו"ר מגור, ורק לאחר מכן נודעה לציבור הרחב.

גם אויביו של ליצמן, מבית ומחוץ, יסכימו בלית ברירה להודות שהוא היה ביצועיסט מהשורה הראשונה ואגודיסט נאמן. אפשר שלא להתחבר לאיש ולסגנונו, אי אפשר להתעלם מיכולותיו ומשורה ארוכה של הישגים שהוא חתום עליהם, כולל במשרדי השיכון והבריאות, ובפרט בזה האחרון, המזוהה אתו יותר מכל. ליצמן גם חתום על ההחלטה הנדירה של ה'מועצת' לאפשר לו לכהן כשר, בניגוד למקובל ביהדות התורה מימים ימימה.

הסמיכות לפרישתו של דרעי והעובדה שגם נגד ליצמן מתנהלת כבר שנים ארוכות חקירה כפולה, הובילה לגל של ספקולציות על עסקת טיעון מתגבשת, גם ובעיקר לאור רצונו של היועמ"ש מנדלבליט לנקות שולחן טרם סיום הקדנציה – בחודש פברואר הקרוב. בסביבתו של ליצמן מבהירים כי לא זה המקרה. לדבריהם, ליצמן בטוח לחלוטין בחפותו, ומבחינתו, לשכתו עזרה בשני מקרים לשתי פניות ציבור שהתקבלו, כפי שנהגה באלפי מקרים דומים.

גם במקרה בו יואשם, בסבירות גבוהה יהיו אלו עברות ברף היותר נמוך. עם זאת, אין ספק שההכרזה על הפרישה מהחיים הפוליטיים עשויה להקל את מצבו המשפטי. פרקליטות המדינה כבר הורגלה לתפקד כגוף פוליטי למחצה, ומבחינתה, משקלו של איש ציבור כבד לאין ערוך ממשקלו של אזרח מן השורה. כך או כך, נכון לשעת כתיבת השורות, לא מתנהלים מגעים של ממש לעסקת טיעון בין נציגי התביעה ובין עורכי דינו של ליצמן.

ומדוע בכל זאת בחר יענקל לשחרר את ההודעה הסנסציונית? למען האמת, מזה תקופה ארוכה מספר ליצמן למקורביו שהוא לא מתכוון "להידבק לתפקיד עד שיזרקו אותו בכוח", בניגוד לכמה וכמה ח"כים מהעבר. בשנה האחרונה הצטברה אצל השר לשעבר עייפות, הנובעת מהפוזיציה האופוזיציונית, מהקורונה (כפשוטו. כזכור, ליצמן חלה בקורונה בתחילת הדרך, וכמו רבים, הוא סובל מתופעות של פוסט-קורונה) ומתחושת מיצוי במסדרונות הכנסת. נדמה כי הסוללה פשוט אזלה.

אבל למקורבים יש גם מסר חשוב עבור יריביו של ליצמן, בפרט בתוך אגודת ישראל: אין לו שום כוונה לצאת לפנסיה ולנוח על זרי הדפנה, עם פריצות אקראיות לשידור ולמוספי חג לצורכי העלאת זיכרונות, כפי שנהגו קודמיו. ליצמן פה כדי להישאר, הוא ימשיך ללוות את חצר חסידות גור בכלל ואת ביתו של הרבי בפרט, ולעסוק בענייני ציבור – בדגש על הנעשה והנשמע באגודת ישראל פנימה. אנחנו, כמובן, נמשיך לסקר מקרוב.

בין זייברט לבבצ'יק

פרישתו העתידית של ליצמן, השיקה באופן רשמי את בורסת שמות המחליפים הפוטנציאליים. ברמת התיאוריה, כמעט כל חובש ספודיק (וגם כמה שלא) בגילאי החמישים הוא מועמד אפשרי. ברמה המעשית, ישנם שני מועמדים מובילים ועוד כמה שמות שעשויים להפתיע, הכול כמובן בכפוף להחלטתו של כ"ק האדמו"ר מגור.

שני השמות הבולטים הם זה של ראש העיר בני ברק לשעבר (והמיועד לכאורה לכהן גם בקדנציה הבאה) חנוך זייברט, וזה של העוזר הנאמן מוטי בבצ'יק. זייברט נחשב קבלן ביצוע מרשים, אולי הכי יעיל בחסידות מלבד ליצמן וזוכה גם להערכה מקיר לקיר. בחירה בו תפתח כנראה באופן סופי את החוזה הבלתי כתוב בין אגודה לדגל על עיריית בני ברק, ואכמ"ל.

בבצ'יק אולי עוד צעיר באופן יחסי, אבל נחשב לדמות הפופולארית ביותר בזירה הציבורית מטעם החסידות, לא עניין של מה בכך בימים אלו. בנוסף, בתקופת הקורונה עלה מעמדו פלאים, הן בשל מעורבותו ומטבע הדברים גם בשל תפקידו. בנוסף, הוא בעל הניסיון הרב ביותר בזירה הפרלמנטרית והממשלתית.

שמות נוספים שכדאי לזכור הם זה של אברהם מנלה, מנכ"ל ח"ק תל אביב והגלילות, הח"כ לשעבר ר' אליהו חסיד, הקבלן שמואל נרקיס, ואפילו שמו של מחותנו של הרבי, סר יצחק שפירא, עלה כממלא מקום אביו, הרב אברהם יוסף (מוניה) שפירא ז"ל.

מאפיין מקורי שאין לזלזל בו הוא מנהג החסידות לשלוח לכנסת מפעם לפעם דווקא יהודים עם רקע תורני מכובד. היסטוריונים פולניים יצביעו על הרב אהרן לוין, הרב מריישא, שנשלח לכהן עוד כציר ב'סיים' הפולני, ובהמשך גם רבי מאיר שפירא מלובלין. כך גם הרב משה זאב פלדמן, שהוזעק היישר מכהונתו כראש ישיבת 'אמרי אמת' בבני ברק לכהן כבוד כח"כ וכסגן שר העבודה והרווחה.

כך או כך, במפלגה שאינה מושפעת מ'ליכודניקים חדשים' או ישנים, מה שיקבע בסוף הוא כמובן אך ורק הכרעתו של הרבי מגור, שיכתיר את היו"ר הבא של 'אגודת ישראל' ובסבירות לא מבוטלת גם את השר הבא מטעמה.

מקומו של פקיד

שני פקידים בכירים בממשלת ישראל סיימו בתקופה האחרונה את תפקידם, לשניהם הודבקה תווית זיהוי פוליטית עוד בתקופת כהונתם. האחד, פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, זכה למצנח זהב מפנק בדמות תפקיד מומצא כרקטור הספרייה הלאומית, בשכר של עשרות אלפי שקלים לחודש. השני, ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, זוכה למתקפת תחקירים ועיתונות לוחמנית, במטרה לקעקע מראש את סיכוייו כמנהיג עתידי לגוש הימין.

הבעיה אינה רק בכך שאיש הימין נרדף ואיש השמאל מסודר בחיים. הבעיה מתחילה בעצם הלגיטימציה שיש לפקידים בעלי מעמד חזק דיו להתערב באופן אקטיבי בפוליטיקה. פקיד אמור לעבוד בשירות ממשלת ישראל, הא ותו לא.

זהו אחד העיוותים היותר משמעותיים שהתפתחו כאן בשנים האחרונות, לא מעט 'בזכות' התקשורת ומערכת המשפט שצבעו בצבעי אזהרה את הפוליטיקאים והפכו אותם למצורעים, לעומת הפקידים 'נקיי הכפיים'. כמעט בכל עימות בין פקיד לפוליטיקאי הממונה עליו, צדדה התקשורת באופן אוטומטי בדברי הכפיף, אף שעצם הבעת הדעה הייתה במקרים רבים מנוגדת לחוק.

אם וכאשר ישוב הימין לשלטון, אחרי הרפורמות המתוכננות במערכת החוק, רצוי גם לחדד את העניין הזה: פקיד ממשלתי הוא חלק ממשרד ממשלתי, ותפקידו – בכיר ככל שיהיה – הוא מילוי הוראות הממשלה והשר הממונה.

השארת תגובה