ה'סיפור' של עידית סילמן הרס את את השקט בקואליציה

שלושת המוסקטרים העתירו שבחים זה על זה, דיברו על היציבות המובטחת לממשלה ועל התפוררותה הקרובה של האופוזיציה. זה הספיק להם ללילה בודד של אופוריה

עבאס בנט ולפיד
עבאס בנט ולפיד

מבחן היום שאחרי

למעט חסידיו היותר מושבעים של 'הקוסם' מקיסריה, לא היה ולו אחד במערכת הפוליטית שחשב ברצינות שתקציב המדינה לא יעבור והכנסת תתפזר, מכמה וכמה סיבות. אם בגלל שיתוף הפעולה של המשותפת (שבחלק גדול מן ההסתייגויות נמנעה או תמכה בהצבעת הקואליציה), אם בגלל הגיוס המלא והפקדת אישי מקצוע לעילא, דוגמת השר לענייני קישור בין הכנסת והממשלה זאב אלקין, לפקח על הח"כים בזמן ההצבעה, אם בגלל שזו דרכו של עולם – הקואליציה מנצחת בהצבעות שחשובות לה ואם משום שגם אם באורח נס היה התקציב נופל, הותירה לעצמה הקואליציה מרווח של שבוע לבצע מקצה תיקונים מהיר ולהעבירו שוב בשלוש קריאות.

בכל זאת, הישג העברת התקציב נחגג בתקשורת הישראלית לפחות כמו חיסול ראש החמאס (אפרופו, ד"ש חם לשר האוצר). חברי הקואליציה רצו ממצלמה למצלמה ושיתפו את עם ישראל בהתלהבות בנס הגדול שפקד אותנו בפתח חודש כסלו, כשהמסר החוזר על עצמו קובע ש"אחרי שלוש וחצי שנים, סוף סוף יש לנו תקציב".

אז קודם כל נתקן: תקציב המדינה לשנים 2018-2019 עבר אכן לפני שלוש וחצי שנים, אולם הוא כיסה את כל הנדרש עד לסיום שנת 2019. כלומר, רק במשך השנה וחצי האחרונות נדחתה העברת התקציב בישראל. בנוסף, גם בזמן זה הונהג כאן תקציב המשכי, המייצר מעין צילום תמונת מצב של התקציב מהשנה האחרונה בה הוא הועבר בכנסת. הסיבה בגללה תקציב המשכי אינו אידיאלי בימים כתיקונם, הוא החוסר שנוצר בהתאמות נדרשות וברפורמות עדכניות משנה לשנה. לכן, חגיגה גדולה הייתה כאן אילו התקציב הנוכחי היה כולל רפורמות משפרות מצב, ולא אוסף של גזירות מיסוי לצד חלוקת כספים פזרנית במיוחד במגזר הערבי.

במישור הפוליטי, השאלה המרכזית היא האם העברת התקציב מחלישה או מחזקת את הממשלה. וכמו בכל סוגיה פוליטית, יש צדדים לכאן ולכאן: מחד גיסא, תקציב הוא עניין רגיש ואחד המשמעותיים ביותר בפעילותה של הכנסת. ההשפעה הישירה שלו מתבטאת בכל משרד ממשלתי וכמעט לכל ח"כ יש אינטרס כזה או אחר. לפיכך, מבחן התקציב הוא בדרך כלל אחד המבחנים הקשים ביותר, וקואליציה שצולחת אותו – בפרט אם היא תלויה על חודו של קול – משדרת יציבות. על זאת יש להוסיף את העובדה שאי העברת התקציב היא אחת הדרכים היחידות לפזר את הכנסת, ומשהועבר, נראה כי יציבותה מובטחת, לפחות לשנתיים הקרובות.

מאידך, התקציב היה גם אחד הדגלים היחידים שאיחדו את הממשלה והדביקו את חבריה זה לזה, מלבד שנאת נתניהו. שילוב של הרצון לגזור קופונים יחד עם הקלות בה ניתן היה לשווק לציבור את הפשרות האידיאולוגיות ואת 'כאבי הבטן' בכסות של 'חייבים להעביר תקציב לטובת המדינה', סייע להם להתפשר במישורים אחרים. כעת, משהועבר התקציב, אזל גם הצידוק להקרבת האג'נדה הפוליטית האישית של חברי הקואליציה, מימין ומשמאל.

ניצוצות ראשונים נראו כבר בשבוע האחרון, כשחברי כנסת בעלי אג'נדה מובהקת דוגמת ח"כ מוסי רז ממרצ חוללו מיני משברים ראשונים. לעת עתה מדובר במהמורות קלות מהסוג שהקואליציה צלחה עד עתה בקלות יתירה, אבל עכשיו, כשחרב התקציב הוסרה מהצוואר, הדברים עשויים להתפתח באופן שונה.

בנוסף, העברת תקציב היא מן ההישגים היותר מובהקים שניתן לנפנף בהם במערכת בחירות, בפרט עבור החברים שרשמו הישגים נאים למשלחיהם. ככל שמועד הבחירות ירחק – הציבור ישכח את הקונצרט התקשורתי סביב התקציב והוא יאבד את השפעתו בקלפי. לכן, לא מן הנמנע שלפחות אחד ממרכיבי הקואליציה (עבאס, למשל) יחתור לקיומן של בחירות במהירות המקסימלית, רצוי על רקע לאומני כלשהו, כדי להכות את שנואי נפשו מהרשימה המשותפת בקלפיות המגזר הערבי.

סוד גלוי

ראשי הממשלה, המקורי והחלופי, מודעים היטב לסכנה הטמונה ביום שאחרי, ובתגובה הם מיהרו לכנס מסיבת עיתונאים חגיגית במוצאי שבת במשרד רה"מ בירושלים, בהשתתפות שר האוצר איווט ליברמן, כדי לנסות ולשדר יציבות והמשכיות. זה האחרון הספיק להביך את שותפיו במהלך סוף השבוע, כשהצהיר בראיון שלא יאפשר בשום אופן לשלב את המפלגות החרדיות בממשלה.

למען האמת, כל דרדק פוליטי יודע שיהדות התורה וש"ס לא יחברו לממשלה הנוכחית, מכמה טעמים: ראשית, מדובר בממשלה אנטי חרדית ואנטי דתית מוצהרת. זו ממשלה של רפורמים ורפורמות, של חוקי הגיוס והגיור ומתווה הכותל, של קיצוצים ומיסים לחלשים ובעיקר לחרדים. אין למפלגות החרדיות מה לחפש בממשלה כזו. שנית, גם אם היה טעם לשקול הצטרפות כזו בשלב מוקדם יותר, הרי שאחרי העברת התקציב אבד הסיכוי האחרון לכך, משום שהתקציב הוא העוגן העיקרי שסביבו ניתן לרשום הישגים מהותיים. כעת נותרו לכל היותר פירורים, ובשביל זה לא מצטרפים לממשלה.

על כל זה קיימים שני נימוקי יסוד, ומי שהאזין לנציגים החרדים בחודשים האחרונים, ובעיקר ליו"ר דגל התורה ח"כ משה גפני, היה מבין את העניין לאשורו: הנימוק הראשון הוא הברית האיתנה שנוצרה בין הציבור החרדי למרבית הציבור הדתי והמסורתי בארץ. זו ברית שהתגבשה בעשורים האחרונים יותר ויותר, וכעת היא בלתי ניתנת לפירוק, בלי קשר לזהותו האישית של העומד בראש המפלגה המסורתית הגדולה (הליכוד, כמובן). הנימוק השני הוא סוגיית בג"ץ: גפני הצהיר מיד לאחר הבחירות שלא יצטרף לשום ממשלה שלא תתחייב להעביר את פסקת ההתגברות, מתוך הבנה שכל הישג שיוצע לו, יבוטל בהמשך בבג"ץ.

הממשלה הנוכחית, מיותר לציין, אינה מייצגת את הציבור המסורתי במדינת ישראל, ולפי הסקרים העדכניים במעוזי 'ימינה' – גם לא את הציונות הדתית. בנוסף, ברור לכולם כי היא אינה מסוגלת להעביר את פסקת ההתגברות, ולו בנושא אזוטרי וחסר משמעות. לכן אין לחרדים מה לחפש בשורותיה.

אם כך, תשאלו, מה אכפת לבנט ולפיד שליברמן אומר את הדברים בקול רם ומעל כל במה? הרי בלאו הכי שותפות כזו לא תתרחש… התשובה היא שבדיוק כמו שהאופוזיציה משקיעה אנרגיה בלתי מבוטלת באיתור סדקים בשורות הקואליציה, עוסקת גם הקואליציה בניסיונות אינסופיים להחלשת נתניהו והגוש בן חמישים ושלושה המנדטים בהובלתו (אחרי השבוע, נראה ששיקלי בחר באופן סופי את מקומו, כפי שיוסבר לקמן).

כותרות חוזרות ונשנות על הצטרפות אפשרית או שיתופי פעולה מתחת לפני השטח, ציטוטים מפוקפקים של ח"כ אייכלר, יוזמות שנויות במחלוקת של עסקנים אלמוניים, זה בדיוק הדלק שזקוקים לו בממשלה כדי לשמר את התחושה שהנה זה קורה, או-טו-טו הגוש הימני-אמוני מתפרק ונתניהו יישבר ויפרוש. את המתנות האלו לקח מהם ליברמן כשהסיר את המסכה בפומבי.

חלומות פז

בחזרה למסיבת העיתונאים: כמעט במקביל לאירוע, התראיינה יו"ר הקואליציה ח"כ עידית סילמן בתוכנית 'פגוש את העיתונות'. בשלב זה, איש בממשלה שיכורת הניצחון לא חשב לרגע שהעיסוק התקשורתי והציבורי בתחילת השבוע יתמקד באירוע שולי ומתודלק היטב וייגרר למחוזות אקזוטיים, תוך שההישג ה'כביר' של העברת התקציב יתפוגג בן לילה.

שלושת המוסקטרים העתירו שבחים זה על זה, דיברו על היציבות המובטחת לממשלה ועל התפוררותה הקרובה של האופוזיציה. זה הספיק להם ללילה בודד של אופוריה. כבר בשעות הבוקר של יום ראשון החלו לצוף ספקות באשר לאמינות סיפורה של ח"כ סילמן, כשהיא מצידה מנסה לכבות את המדורה באמצעות בנזין נטול עופרת. בכל ראיון שהעניקה, בכל טקסט שפרסמה, השתנו הגרסאות לגבי אותה תקיפה וירטואלית ואמינות הסיפור התדרדרה.

אולי מתוך הקרבה חברית נדירה במחוזותינו, טרחה חברתה לסיעה, ח"כ שירלי פינטו, למשוך אליה את האש ולהעמיד בצל את אי הנעימות של סילמן. פינטו נחלצה לאולפנים כדי להגן על הקולגה, ובין השאר נשאלה האם עתה, לאחר שהתנגד לתקציב, תכריז מפלגת 'ימינה' על ח"כ עמיחי שיקלי כפורש ותמנע ממנו השתלבות ברשימה קיימת לקראת הבחירות הבאות. בתשובה, היא כינתה אותו 'וירוס' והצהירה כי לו הדבר היה תלוי בה, הייתה מפרישה אותו מזמן.

לחגיגה המביכה הצטרפו חברים נוספים מהמפלגה, כולל ח"כ כלפון והמנכ"לית סטלה וינשטיין, ואפילו שרת הפנים איילת שקד נקלעה לרשימת המבוכות השבועיות, לאחר שהגדירה בפליטת קולמוס את הקורונה כ'פייק' ומיהרה לחזור בה. נראה כי יש יסוד סביר לאישום שהטיח ח"כ אביר קארה בחבריו למפלגה לפני שבועות אחדים, לאחר שהתעמת עם ח"כ פינטו והפטיר ביטוי גנאי שאין מקומו מעל דפי העיתון.

כך, אם בנט חשב שאחרי התקציב תבוא לו הרווחה והוא יוכל להתפנות ולנסות לשקם את מפלגתו, ואולי אפילו להמריא אל מעל אחוז החסימה – הרי שהחלום הזה נראה רחוק מתמיד, אפילו בחלומותיה של יושבת ראש הקואליציה.

כאילו כדי לחזק את תחושת ההתפוררות דווקא בקרב שורות הקואליציה, היא נאלצה למשוך את כל ההצבעות למחרת, בשעות הערב של יום שני, עקב היעדרותם של שניים מח"כי רע"מ מסיבות אישיות. האופוזיציה סירבה לקזז את השניים, ולאחר חילופי המהלומות השבועיים בין ראש הממשלה ובין ראש האופוזיציה מעל דוכן הנואמים, נמלט הראשון והותיר את הגוש הימני באופוזיציה לחגוג בהצבעה נגד הצהרת ראש הממשלה, בתוצאה של תקדים היסטורי שלילי על הודעת ראש ממשלה – חמישים ושניים מתנגדים ואפס תומכים.

במצב דברים כזה, דיון על הפרשתו של שיקלי מ'ימינה' נראה כמו ניסיון עקר להסיט את הדיון הציבורי. בלאו הכי, חוק יסוד הכנסת קובע במפורש כי לא ניתן להכריז על חבר כנסת פורש אלא אם הוא הודיע רשמית על פרישתו או במקרה שהצביע נגד עמדת מפלגתו בהצבעת אי אמון וגם קיבל תמורה בעד הצבעתו, בצורה של מינוי או הבטחה למינוי וכדומה. שיקלי מסרב לשתף פעולה עם הפרשתו, ועד כה לא נטען כלפיו כי הוא קיבל איזו תמורה בעד הצבעותיו. משכך, לפחות על פי החוק הנוכחי, הוא נותר ח"כ ברשימת ימינה, כל עוד יחפוץ בכך.

עם זאת, אין לבטל לחלוטין את הישגיה של הממשלה בימים שחלפו מאז אישור התקציב, בהם היא הספיקה לשנות את התקנות כך שיפטרו באופן רשמי את שר האוצר ושר החוץ מהשתתפות בדיוני הקורונה, זאת לאחר המתקפות שספגו השניים בגין היותם מבריזים סדרתיים, בניגוד לחוק.

לא כולל רבנים

בשבועות האחרונים, עקבנו כאן אחר השתלשלות העניינים המשפטית בעתירה שהגישו מספר ארגונים חרדים (אמת ליעקב, עמותת שמורה ועוד) נגד ביצוע הקיצוץ במימון מעונות הילדים. בשעה שאתם קוראים את השורות הללו, אמורים שופטי בג"ץ לתת את ההחלטה בנושא, לאחר שביקשו באופן חריג לקיים את הדיון בשידור חי.

אבל כבר קודם לכן, הסתמנה מבוכה של ממש לפרקליטות, שם נרשמו חילוקי דעות חריפים בין המשנה ליועמ"ש רז נזרי ובין הדרג הפוליטי. לא פחות מארבע פעמים ביקשה הפרקליטות לדחות את מועד הגשת תשובת המדינה לעתירה, כולל בקשה לדחייה נוספת בשלוש שעות… בשלב מסוים, גם לשופט נמאס והוא דחה את הבקשה וסירב לתת ארכה נוספת.

מוקד המחלוקת עסק בשאלת ההכרה בלימודי דיינות ורבנות, שאלה שהוצפה במקור על ידי המשפטן הלוחמני ח"כ משה ארבל. לטענת ארבל, אליה הצטרף גם נזרי, אין סיבה שלא להכיר גם במי שלומד בתחומים הללו ככל סטודנט למקצוע שזכאי לקבל את המימון המדובר. מיותר לציין ששר האוצר ויו"ר ישראל ביתנו לא נלהב מהרעיון. ליברמן, שמכיר היטב את המגזר החרדי, הבין שהחלטה כזו מעקרת את הגזירה מהיסוד, וכל אברך כולל בישראל יכול להגדיר את עצמו כמי שלומד "לרבנות או לדיינות".

בשורה התחתונה, ידו של נזרי הייתה על העליונה. הפרקליטות ציינה בתגובתה כי "יש מקום לכלול את לומדי הרבנות והדיינות במסגרת מבחני התמיכה נשוא העתירות, בכפוף לקביעת תנאים מסוימים להבטחת קיום התכלית התעסוקתית". אל תתפלאו אם בקרוב יעברו רבבות לומדי הכוללים הסבה מקצועית ויחלו ללמוד "רבנות או דיינות".

מפגש טעון

לסיום, אנקדוטה משעשעת במקצת שהתרחשה רגע לפני העברת התקציב, בקומה העשרים ואחת של מלון ורט המחודש (המוכר גם בלעז כקראון פלאזה), שם נפגשים לעיתים באקראי חברי כנסת שאינם ירושלמים, כשהם נותרים ללון בעיר הבירה בימים של עומס דיונים בכנסת.

ח"כ יוליה מלינובסקי, מי שניהלה את הוועדה שהובילה את הרפורמה במערכת הכשרות, פגשה את אחד מחברי הכנסת של ש"ס ופצחה במסע התלהמות, למרות העדר המצלמות, תוך שימוש בביטויים קשים על הרבנים והרבנות.

הח"כ הנ"ל לא התבלבל, וברגע של הפוגה סינן לעבר מלינובסקי כי הוא מאחל לה מכל הלב שהבאבא סאלי זיע"א יבקר אותה בחלום ויאמר לה את דעתו עליה ועל דינו של מי שאינו זהיר בכבודם של תלמידי חכמים. אחד הנוכחים במקום טוען בתוקף כי מלינובסקי איבדה את לשונה ונבלעה בשקט בחדרה.

השארת תגובה