סיפוריהם של חכמי ירושלים

מדוע ביקש מרן כ"ק ה"פני מנחם" מגור מהחסיד לבטל את התור לניתוח להשתלה? איזו בקשה ביקש מרן הגר"ע עטיה מתלמידיו ערב מלחמת ששת הימים כדי להינצל מהמלחמה?

הגאון רבי יוסף שלום אלישיב צילום חיים הרץ
הגאון רבי יוסף שלום אלישיב צילום חיים הרץ

המהרי"ל דיסקין

"המושל אסר להקים סוכות ברחוב!"

בעת שכיהן כרבה של שקלוב, נכנסו כמה מיהודי העיירה אל ביתו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל ובפיהם תלונה על המושל שאסר להקים סוכות ברחוב בטענה שזה מפריע להולכי הרגל.

מרן לא התרגש מהבשורה. "ממילא סוכה ברשות הרבים אינה לכתחילה לדעתי", השיב מהרי"ל דיסקין וציין שאסור לברך 'לישב בסוכה' בסוכה כזו.

לאחר זמן מה הגיעו שוב יהודי שקלוב אל רבם. הפעם אסר המושל, יהודי מומר, לקטוף ערבות למצוות ארבעת המינים בטענה ש"זה מכער את העצים".

כששמע זאת, סגר רבי יהושע לייב את ספריו ועלה לביתו של המושל שקיבלו במאור פנים ואמר: "לכבוד הוא לי לארח את רב העיר, על אף שאיננו חולקים את אותן אמונות ודעות".

"לא באתי להתווכח", קטע את דבריו המהרי"ל דיסקין. "תורת ישראל אינה זקוקה להוכחה ואינני מעוניין לדון בנושא עם אפיקורס!"

"מדוע התורה לא זקוקה להוכחה?" תהה המושל.

"היושב בחדר חשוך, צריך לדעת האם בחוץ יום או לילה", השיב המהרי"ל. "אך מי שנמצא בשדה, בעיצומו של יום, אינו זקוק לשום הוכחה על המציאות. אם רוצה המושל הסבר – יבוא נא איתי לטיול קצר בשדה הפתוח ואסביר את דבריי".

יצאו רב העיר והמושל המומר החוצה, עברו את מרכז העיר והגיעו לפאתיה. בשדות המוריקים סיפר רבי יהושע לייב למושל על ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ירידת המן והשלו, בארה של מרים, כיבוש יהושע את ארץ כנען, נחל קישון שגרף את חיילי סיסרא, ואף מניסי חכמי התלמוד כרבי שמעון בר יוחאי ורבי חנינא בן דוסא.

"דבריך טובים ויפים אם זה היה נכון", הסכים המושל. "אבל מי אמר שהניסים הללו קרו באמת?"

"ואם זה נכון", שאל המהרי"ל דיסקין, "צריכה אמונת ישראל הוכחה נוספת?"

"בהחלט לא", הסכים המושל.

מולם, על שפת הנהר – בין עצי ערבה-בוכייה עמוסי ענפים – התנוסס מבנה גבוה של טחנת הקמח. "הבט היטב במבנה", הורה רבי יהושע לייב למושל תוך שהוא מחווה באצבעו קדימה.

הרים רבי יהושע לייב את אצבעו כלפי מעלה באיטיות, וככל שעלתה האצבע והתרוממה, התרומם הבניין – שעמד במרחק עשרות מטרים – באוויר! תחילה עמד על רקע העצים הירוקים, לאחר מכן הוסיף להעפיל עד שהשמים התכולים היו לו לרקע.

החל מהרי"ל דיסקין להשפיל את אצבעו באיטיות, והבניין החל לרדת אט אט, עד שחזר למקומו הטבעי.

באין אומר ודברים נפרדו השניים.

למחרת בבוקר השתוממו יהודי שקלוב למשמע הידיעה: המושל נעלם! על שולחנו בבניין העירייה הונח צו חתום המבטל את הגזירות האוסרות על בניית סוכות וקטיפת ערבות.

לימים, סיפר תלמידו של מהרי"ל דיסקין – הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד – את הסיפור לכמה תלמידי חכמים בירושלים והבהיר כי רבינו המהרי"ל לא השתמש כלל בשמות הקודש, אלא פשוט התקיימה בו המשנה במסכת אבות: 'עשה רצונך כרצונו, כדי שיעשה רצונו כרצונך'.

מרן רבי שמואל מסלנט זצ"ל

"רבי שמואל הוא יחיד בדורו"

בחצר ביתו של רבי יהושע וילנר, יהודי יקר מתושבי ירושלים, גידלו בני הבית תרנגולים רבים, מהם הייתה פרנסתם. מדי פעם העניק רבי יהושע בסתר ביצים ואפילו עופות בחינם לתלמידי חכמים עניים מתושבי העיר.

באחד מערבי השבתות, בעת שהמתינו הקהל לקבלת שבת, עמד רבי יהושע עם כמה מידידיו בחצר בית הכנסת של רבה של ירושלים רבי שמואל סלנט זצ"ל, וסיפר להם שבחצרו יש עוף מלוכלך מאוד בכינים ועפר. ספק התעורר בלבו שמא תרנגול זה טריפה הוא, והוא פנה לאחד מגדולי ירושלים בשאלה לגבי כשרותו של העוף. אותו גדול עיין בספרי ההלכה ולא מצא סיבה לאסור. לכן אמר לרבי יהושע שהתרנגול כשר.

בעוד רבי יהושע מספר זאת לחבריו, עבר במקום רבי שמואל סלנט, והפטיר תוך כדי הליכה: "אם לדעתי תשאל, התרנגול אינו כשר".

הנוכחים תמהו. הן ידוע שרבי שמואל מחפש תמיד להקל בפסקיו ולא להחמיר, ובפרט כעת כששמע שאחד מגדולי ירושלים פסק להתיר, מה ראה כעת להחמיר ולאסור כנגד דעתו?

רבי שמואל הבין לליבם והבהיר: אמנם אין דין המובא בספרי הפוסקים בקשר לכזה תרנגול. אך תרנגול רגיל מסוגל לסובב את צווארו, ולנקות את עצמו מהלכלוך. אם תרנגול זה מלוכלך יתר על המידה, הסברא אומרת שמפרקתו שבורה ולכן אינו יכול לסובב את ראשו כדי לנקות את עצמו. ומפרקת שבורה – הרי היא טריפה".

בני ירושלים שמרו את דברי רבם בהתפעלות, ומיד בצאת השבת חשו לביתו של רבי יהושע לבדוק את התרנגול האמור. להפתעתם גילו שאכן מפרקתו שבורה והינו טרף.

כאשר הגיעו הדברים לאוזניו של אותו גדול שפסק להיתר, ושמע כיצד רבי שמואל פסק כנגדו לאסור על סמך הסברא בלבד, נענה בהתפעלות ואמר: "אכן, רבי שמואל סלנט הוא יחיד בדורו".

מרן רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל

"אין לי על מה לבקש סליחה"

כאשר הלכה לעולמה רעייתו של רבינו מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל בשנת תשמ"ד, הופתעו המלווים לשמוע את דברי ההספד של רבינו: "רגילים לבקש מחילה מן הנפטר בשעת הלוויה. את יודעת, שאין לי על מה לבקש מחילה, משום שכל חיינו היו על-פי השולחן ערוך. אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה – הריני מבקש מחילה".

לאחר ההלוויה תמה אחד מתלמידיו באוזני רבינו, לפשר הדברים ומרן השיב: "ניסיתי באמת להיזכר בכל הדרך מ'שערי חסד' עד הר המנוחות, אם היה בינינו משהו, אך לא נזכרתי בכלום. אלא שלבסוף חששתי, שאולי בכל זאת היה ביננו משהו שאינני זוכר, ולכן ביקשתי סליחה".

עד כמה דבק מרן זצ"ל בתורה, ומהיכן הגיעה אהבתו העצומה ללימוד התורה, ניתן ללמוד מהסיפור הבא: בילדותו, שררה בית הוריו של רבי שלמה זלמן דלות נוראה. אימו הייתה מחלקת את הביצה לשלושה חלקים כדי להאכיל שלושה מילדיה. אביו הגרחי"ל אויערבך זצ"ל, מגדולי מקובליה של ירושלים, כיתת רגליו כדי להשיג הלוואות כדי שיוכל לקנות את המצרכים הבסיסיים למחיית בני המשפחה. בהגיע העת להשיב את ההלוואות ולא היה בידי הגרחי"ל להשיב, השיב להם כמשכון את אחד מכלי הבית המועטים שהיו ברשותו. אט אט, התרוקן הבית גם מהחפצים. אפילו מעט כלי הכסף והתכשיטים שהיו בבית ניתנו עבור משכון החובות.

באחד הימים, הגיע אחד הנושים וכשראה שאין חפצים בעלי ערך, החליט לקחת את ספרי הקודש שבהם שקד הגרחי"ל זצ"ל על לימוד התורה ובהם למד עם ילדיו. לימים סיפר מרן הגרש"ז אויערבך, כי אותו יום נחרט בזיכרונו. היה זה יום שלישי בעת שהגיעו בעלי החוב וביקשו לקחת את ספרי הקודש. באותה שעה, אימו פרצה בבכי ואמרה: "ריבונו של עולם, על הכל אני מוכנה לוותר. אין לי צורך בכלים או בתכשיטים, אבל על הספרים האלו אינני יכולה לוותר בשום אופן, אלו ספרי הקודש שבעלי לומד עם ילדינו. אנא, רחם עלינו".

הדמעות של אמא, סיפר מרן הגרש"ז, נחקקו בזיכרוני והמחישו לנו מהי אהבת התורה, מה החשיבות של חיי נצח אל מול דברים חומריים שאינם חשובים. כך צמח מרן הגרש"ז זצ"ל, מתוך אהבת תורה יוקדת, לאחד מגדולי מנחילי התורה ומורי ההוראה בדורות האחרונים.

מרן רבי חיים שמואלביץ זצ"ל

"תפילת העגונה הצילה אותנו"

ראש ישיבת מיר, מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, סיפר כי בזמן מלחמת ששת הימים, בני הישיבה ישבו במקלט עם כל תושבי 'בית ישראל', וישבה שם אישה שהייתה עגונה 12 שנה מבעלה. היו שאמרו תהילים, היו שאמרו וידוי, היו שאמרו 'אבינו מלכנו', וכמובן שהקול היה בוקע רקיעים. אבל לפתע אני שומע את האישה מתרוממת ממקומה וזועקת: 'ריבונו של עולם, אני מוחלת לבעלי שעיגן אותי במשך 12 שנה והשאיר אותי מטופלת בילדים רכים. כמו שאני מוחלת לו, ככה תמחל לעם ישראל שלא חטאו כל כך הרבה, כמו שהוא חטא לי…' זה מה שהציל אותנו", אמר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל.

בהזדמנות אחרת אמר הגר"ח זצ"ל לאחד מתלמידיו: "את הלילה שישבנו במקלט במלחמת ששת הימים אני לא אמכור לעולם. מבואר בספרים שפחד מוות מכפר אף יותר מהמוות עצמו". כששמע זאת חתנו רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר הגיב ואמר: "אני לא פחדתי כלל, כי רבי חיים היה איתנו. אין מה לפחד".

כ"ק מרן האדמו"ר הפני מנחם מגור זצ"ל

"רק רציתי לתת לך כמה שבועות של רוגע ושמחה"

אחד מחסידיו של כ"ק מרן האדמו"ר הפני מנחם מגור זצ"ל נכנס למעונו וסיפר כי עליו לעבור השתלה מסובכת. התור נקבע לאחר שמחת תורה, סיפר וביקש את ברכתו של רבינו.

האדמו"ר זצ"ל הביט בפניו של אותו חסיד ואמר: הלא אנו כעת בפתחה של שנה חדשה, מדוע עליך לתכנן את המחר? בוודאי תבריא ולא תזדקק כלל לניתוח.

החסיד חש הקלה מדבריו של רבינו, ובמוצאי ר"ה, נכנס שוב אל הקודש פנימה ושאל האם לבטל את התור. רבינו השיב בחיוב. פני החסיד אורו ואת חגי תשרי העביר בשמחה ובתחושת הקלה. בערב שמחת תורה פגשו רבינו בביהמ"ד ואמר לו כי כעת, כשהוא בריא, יוכל לשמוח באמת עם התורה הקדושה.

גם את חג שמחת תורה עבר החסיד בשמחה ובתחושה שחזר לאיתנו. במוצאי שמחת תורה, כאשר הגיע להיפרד מכ"ק האדמו"ר זצ"ל, עיכבו רבינו ואמר לו כי אמנם עליו לעבור את ההשתלה, אך אין מקום לדאגה, מאחר וההשתלה תעבור בהצלחה ותבריא במהירות.

ואז אמר האדמו"ר: ראיתי את המתח ואת הדאגה על פניך בערב ראש השנה ורציתי לתת לך כמה שבועות של רוגע ושמחה ולכן ביקשתי ממך לבטל את התור. כעת לך ועשה את הניתוח והכל יעבור בשלום.

החסיד תהה: כבר ביטלתי את התור ולקבוע תור חדש אצל המומחה אורך זמן רב. הרבי הורה לו לבדוק שמא התור עדיין פנוי. ואכן, התור עדיין היה פנוי והחסיד עבר את הניתוח בהצלחה רבה.

לאחר שהבריא ושב לאיתנו, נכנס שוב אל הקודש פנימה כדי להודות. האדמו"ר זצ"ל קידמו בשמחה ואמר לו: אמנם נגזר עליך לעבור את הניתוח, אך עוגמת הנפש לא נגזרה עליך. אמרתי לך לבטל את התור כדי לעודד את רוחך, אולם לאחר מכן התקשרתי בעצמי לרופא והוריתי לו להותיר את התור על כנו.

מרן רבי עזרא עטיה זצ"ל

לימוד תורה בזמן שהפגזים נוחתי

כאשר פרצה מלחמת ששת הימים והיה חשש גדול בקרב כל בית ישראל, קרא ראש ישיבת 'פורת יוסף' הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל לתלמידיו ואמר להם: "עת צרה היא ליעקב. אם בעז"ה יעשה לנו ה' נס ונצא מצרה גדולה זו מאפלה לאורה, נתאסף כולנו לומר 'נשמת כל חי'".

היו בין הבחורים שהפחד קינן בליבם למרות דבריו של ראש הישיבה, וחכם עזרא עטיה זצ"ל הבטיח להם שמקובל מהרמח"ל סגולה ללימוד שלושה ימים רצופים. בני הישיבה קיבלו על עצמם להתמיד בלימוד שלושה ימים שעליהם אמר ראש הישיבה: "אנחנו נלחמים בזכות התורה שלנו. רותמים אותה להצלחה במערכה".

ערב המלחמה, כאשר רוחות המלחמה כבר קרבו לירושלים ולכל ארץ ישראל, קיימו תלמידי 'פורת יוסף' 'משמר' בהשתתפות כל בני הישיבה. רה"י ביקש מתלמידיו שיקבלו על עצמם 'קבלות' לזכות עם ישראל. האווירה בביהמ"ד הייתה כבשעת נעילה.

כשפרצה המלחמה, הסתגר ראש הישיבה הגר"ע עטיה זצ"ל בביתו שנאטם בשקי חול, בשל הפגזים הירדנים שנחתו על העיר. רבני הישיבה בחרו להגיע לביתו של ראש הישיבה, בידיעה שזהו המקום הבטוח לשהות בו בזמן המלחמה. וכך, במשך שעות ארוכות ישב הגר"ע עטיה והגה בתורה יחד עם חכם יהודה צדקה זצ"ל, חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, חכם יוסף עדס וחכם נתן סאלם. כשהחלו ההפצצות, פגע פגז ירדני בבניין בו התגורר ראש הישיבה. בחסדי שמים איש לא נפגע והרבנים יחד עם ראש הישיבה המשיכו בשגרת הלימוד, בזמן שפגזים ירדנים המשיכו להתפוצץ בקרבת מקום.

מרן רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל

בין אדם לחברו גם בפורים

במשך שנותיו האחרונות, את סעודת הפורים היה עושה מרן רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, בביתו של חתנו הגאון רבי עזריאל אויערבך בשכונת בית וגן.

מאחר שזמנו של מרן זצ"ל היה מדוד ומדויק, סעודת פורים ארכה כשעה. במחצית הראשונה היה סועד עם בני משפחתו את סעודת הפורים, ובמחצית השעה השניה היו נפתחות דלתות הבית ורבים מבני ירושלים, בהם גדולי תלמידי החכמים, היו נכנסים פנימה כדי לשמחו ביום פורים.

כשאחד מתלמידיו תהה בפניו מדוע שינה ממנהגו בעבר כאשר היה יושב בביתו בסמטת חנן ומקבל במשך שעות ארוכות את ההמונים שהיו מגיעים לביתו. מרן השיב לתלמידו, שמאחר וכבר אינו איש צעיר, קשה ל לשבת זמן רב ליד השולחן.

התלמיד הביע בפני מרן את פליאתו, שהרי מרן יושב בכל יום שעות ארוכות ורוכן על הגמרא, וכי קשה בפניו לשבת בסעודת פורים שעות אחדות?

במתק לשונות הסביר מרן לתלמידו: בדרך כלל, כאשר מגיעים לביתי אנשים רבים, מגיעים גם רבנים חשובים, ראשי ישיבות, ראשי כוללים וכדו'. כל הזמן אני צריך לחשבן כמה שניות דיברתי עם כל אחד ואחד.

התלמיד לא הבין מדוע על מרן לחשבן כמה שניות נמשכת כל שיחה. "אם אדבר עם רב אחד חצי דקה ועם רב אחר זמן מועט יותר, עלול אותו רב לחשוב שאני מכבד אותו פחות מאשר את הרב הראשון", השיב מרן. "לכן אני צריך לזכור כמה זמן דיברתי עם כל אחד, כדי שלא אפגע חלילה באף אחד. כעת, קשה לי להתרכז גם בשיחה עצמה וגם במשך זמן השיחה, ומאחר ואינני רוצה לגרום צער לאף יהודי, אני מעדיף לשהות בסעודת פורים בבית וגן ובלבד שלא להסתכן בלעבור על בין אדם לחברו".

חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל

"אני רוצה להיכנס לדירה כשהיא נקיה מכל חוב"

על הזהירות המופלגת של מרן רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל יעיד הסיפור הבא: כאשר רכש חכם בן ציון את הדירה בה התגורר במשך שנים רבות ברח' סורוצקין, הוא שילם לקבלן שבנה את הדירה את מלוא התשלום כפי שסוכם. לאחר שקיבל את המפתח לדירה, התקשר מרן זצ"ל לקבלן וביקש לשוחח עימו.

הקבלן חשש שמא נמצאו ליקויים בדירה וביקש לבוא בעצמו אל מרן והבטיח לתקן כל פגם שנמצא, אולם חכם בן ציון התעקש לבוא לביתו של הקבלן.

כעבור שעה קלה הגיע חכם בן ציון לביתו של הקבלן וביקש בקשה אחת: מחר אני רוצה לעבור לדירה החדשה, וחשוב לי שתבדוק שלא נשאר איזה שהוא חוב כלשהו. הקבלן, שמכר לא מעט דירות בחייו, השתומם למשמע הבקשה. הקבלן מיהר להשיב שלפי הרישומים שלו, הכל שולם.

חכם בן ציון התעקש שיבדוק, שמא יש איזה תוספת בניה, שינוי, שיפור כלשהו שעולה כסף וטרם שולם. "אני מבקש ממך, אל תסתיר ממני, אשלם עד הפרוטה האחרונה. אל תמנע ממני מצווה!", אמר חכם בן ציון והוסיף: "אני רוצה להיכנס לדירה כשהיא נקיה מכל חוב ותשלום".

רק לאחר שהקבלן וידא, נחה דעתו של חכם בן ציון ויצא את ביתו של הקבלן. לימים, סיפר הקבלן בהשתוממות: "בניתי ומכרתי מאות דירות, אם לא אלפים. ומעולם לא ארע שבא קונה ודחק בי להיזכר, אולי יש איזו יתרת חוב או תוספת מחיר".

חכם יהודה צדקה זצ"ל

כשהבן איש חי ציווה להתפלל לרפואת הגר"י צדקה

בהיותו בחור צעיר, חלה מרן רבי יהודה צדקה זצ"ל, במחלה קשה בכלי הדם, באופן מסכן חיים. היה זה אמצע הלילה. ידו התנפחה כתוצאה מהמחלה שתקפה אותו ופניו הכחילו מרוב שהתייסר בכאבים עזים.

לימים, סיפר בנו של רבי יהושע שהרבני זצ"ל את המעשה המופלא הבא: בלילה הראשון כשפרצה מחלתו של הגר"י צדקה, נגלה רבינו ה"בן איש חי" זיע"א בחלום לתלמידו, החכם המקובל רבי יהושע שהרבני זצ"ל, וקרא אליו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל, ושא תפילה ותחינה בעד הבחור יהודה צדקה, שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". רבי יהושע התעורר והבין כי יש ממש בחלום, אץ בזריזות לבית הכנסת "שושנים לדוד", שם פתח את ארון הקודש, והעתיר בתחנונים לרפואתו של הנער יהודה צדקה שהתייסר במכאוביו.

למחרת היום, לאחר תפילת שחרית, פנה רבי יהושע אל בית אימו של רבי  יהודה צדקה ודרש בשלומו של הנער. האם השתוממה ותהתה כיצד יודע רבי יהושע על מחלתו, הרי רק הלילה החלו הכאבים ודבר מחלתו לא פורסמה כלל ואין איש מלבד בני המשפחה היודע זאת.

אולם רבי יהושע לא השיב לשאלתה מאחר ולא רצה לפרסם את דבר החלום, אותו סיפר אך ורק לבנו אולם הזהירו שלא יעז לספר סיפור זה בעודו בחיים. לאחר הסתלקותו של רבי יהושע שהרבני זצ"ל, סיפר בנו לרבי יהודה צדקה את דבר החלום ושמרן הבן איש חי נשלח משמים כדי שיעתיר לרפואתו.

מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל

"אני יוסף, מחול לך, מחול לך"

רבים האנשים שפקדו את ביתו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, כדי לבקש את ברכתו לישועה. באחד הימים נכנס לביתו של מרן זצ"ל יהודי שסבל רבות מכאבים ברגליו. לאחר שדרש וחקר אצל טובי הרופאים ולאחר שניסה לא מעט תרופות וטיפולים שונים, הבין שרק תפילה תעזור.

הוא האיץ פעמיו למעונו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל וביקש ברכה שכאבי הרגליים העזים ייעלמו. לפני שבירכו, שאל מרן: "בני, אולי עשית בעבר משהו למישהו? האם זכור לך כי פגעת אי פעם באיזה אדם?"

אותו יהודי ניסה להיזכר אך כעבור שניות ארוכות השיב שאינו זוכר שפגע במישהו שעליו לבקש את סליחתו. "תנסה להיזכר", התעקש מרן. היהודי קימט את מצחו ולפתע נזכר בסיפור מתקופת ילדותו. "כשהייתי ילד קטן, אחד הילדים בכיתה, היה מגיע ללימודים עם נעליים קרועות. חלק מהילדים בכיתה צחקו על הילד שהסתובב עם נעליו הקרועות וגם אני הייתה בין הילדים שצחקו עליו.

מרן הגר"ע יוסף השיב על אתר: "אם כך, עליך לחפש את אותו ילד ולבקש ממנו מחילה".

"אבל איך אמצא אותו? השיב היהודי. חלפו עשרות רבות בשנים והדבר היחיד שאני זוכר הוא ששמו יוסף".

מרן הביט בו בעיניים חודרות וזיהה את אותו יהודי שהיה בן כיתתו בילדותם: "הבט בי, אני יוסף ואני מוחל לך! מחול לך! מחול לך!"

לאחר מכן בירכו מרן בברכת רפואה שלימה, ואכן הכאבים נעלמו כלא היו.

רבי אריה לוין

הצדיק הירושלמי שנכנס לבקר את המצורעים

הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל, שזכה לכינוי רב האסירים, היה הולך לבקר את האסירים היהודים שנלקחו לבית הכלא בגלל הפעילות שלהם במחתרות היהודיות.

כך פעל הרב אריה לוין זצ"ל במשך 25 שנים. הוא היה מבקר אותם בבתי הכלא, כותב להם מכתבים, מעודד אותם ונותן להם כוחות לעבור את הימים הקשים בכלא.

מעבר לכך, רבי אריה לוין, היה מקפיד לבקר גם את היהודים שהיו מאושפזים בבית החולים למצורעים. החולים, שהיו נגועים במחלה מדבקת, נחשבו לחולים מסוכנים. אף אחד לא הסכים לבקר אותם ולהיות ליד המיטה שלהם בבית החולים. גם המשפחה שלהם פחדה להיות לידם.

רק רבי אריה לוין זצ"ל, היה היחיד שלא חשש. הוא האמין בכל ליבו והוכיח ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, וכיוון שהוא היה בשליחות למצוות ביקור חולים הוא לא נדבק במחלה למרות שביקר את כל החולים שהיו מצורעים והיו בבידוד בבית חולים.

באחת השנים, בעיצומו של חול המועד סוכות, בימים בהם שלט בארץ ישראל המנדט הבריטי, התהלך רבי אריה לוין באחת השכונות בירושלים.

אחד מתלמידיו של הצדיק הירושלמי, התפלא לראות את הצדיק מתהלך ברחובות השכונה.

"מה הרב עושה בשכונתנו?" שאל.

רבי אריה לוין מיהר להשיב: "בכל חול המועד אני נוהג לבקר את האלמנות, נשות הרבנים שהתאלמנו".

מדוע דווקא בחול המועד? שאל התלמיד.

כשחיוך על פניו, הסביר רבי אריה לוין לתלמידו: "בכל ימות השנה האלמנה טרודה בעבודתה היום יומית, ולכן היא לא מרגישה את הבדידות. אבל בימי חול המועד, כאשר כולם בחופשה וכל משפחה חוגגת עם הילדים והנכדים, אלה הימים שהאלמנה מרגישה את הבדידות. אלה הימים שהאלמנה נזכרת איך התלמידים של בעלה הרב זצ"ל היו מגיעים לאחל גוט מועד והבית היה מלא באנשים, והנה פתאום הבית שומם. לכן אני מקפיד ללכת לבקר את האלמנות דווקא בימי חול המועד.

בפעם אחרת, היה זה בראש חודש, גילה בנו של רבי אריה לוין זצ"ל שאביו הולך לאחד מבתי החולים בירושלים כדי למסור חבילה לאחד החולים.

הבן התפלא ומיהר לשאול את אביו: "אבא, אתה הרי לא מכיר את החולה הזה והוא לא קרוב משפחה שלנו, אז מדוע אתה מוסר לו חבילה".

רבי אריה לוין השיב לבנו בחיוך ואמר: "לפני כמה חודשים הגעתי לבקר חולים בבית החולים לתשושי נפש וראיתי את אחד החולים שהוא מוכה וחבול. שאלתי את החולים מדוע הוא מוכה וחבול. אחד החולים גילה לי, שלפעמים החולים, שלא בריאים בנפשם, משתוללים והמטפלים שלהם נאלצים לתפוס אותם בכוח ולפעמים אף להכות אותם. אבל מי שיש לו קרובי משפחה הם לא מכים מחשש שהמשפחה תתלונן. וכיוון שלחולה הזה אין קרובי משפחה, לכן הוא מכים אותו הרבה. מיד ניגשתי לרופאים ולמטפלים והודעתי להם שאני קרוב שלו ומאז אני מגיע אליו בכל חודש כדי למסור לו חבילה. אני מתפלל לשלומו בכל יום ואכן מאז שהודעתי את זה לרופאים, הם התחילו להתייחס אליו בכבוד.

כך היה נוהג רבי אריה לוין כל חייו גם כשאר היה זקן וכבר לא היו לו כוחות. כאשר שר הבריאות של אותם ימים הציע לרבי אריה לוין שרכב מהמשרד יקח אותו לבתי החולים, סירב הצדיק הירושלמי ואמר: "זקן אני וקשה לי כבר ללמוד, המעט שנשאר לי זה מצוות ביקור חולים, מעדיף אני ללכת ברגל ולזכות בשכר של הפסיעות".

השארת תגובה