מי שמחזיק את ה'כתר' – רוצה למכור

הוא מומחה לבריאות ומתעקש לבצע בכל יום פעילות ספורטיבית • בצעירותו שימש כעיתונאי ב"ג'ואיש לייף", • כתחביב הוא מחזיק באוסף יודאיקה מרשים, פרי עמל של עשרות שנים

הרב מיכאל קאופמן
הרב מיכאל קאופמן

הרב מיכאל קאופמן בן השמונים ושמונה, שגדל ברובע 'וויליאמסבורג' בברוקלין, מחבר הספרים "השומר גופי אנכי?" בריאות תזונה וכושר לאור ההלכה ואת הספר " דור לדור" – יומן זיכרונות של יהודי במאה ה- 20-21 –  נעתר לשיחה בנוגע למגפת הקורונה ובמקביל משביע את  סקרנותנו  לגבי תחום העתיקות אפוף המסתורין.

הרב קאופמן  למרות שאינו צעיר, אנרגטי מאד וחיוני בצורה בלתי רגילה בהשוואה לאנשים בני גילו, רגיל הוא לצעוד ברחובות ירושלים במרץ בלתי נדלה.

טון דבורו נמוך, רהוט, רווי בלהט אמוני ותחושת שליחות. בעל סבלנות רבה ואורח רוח. למרות שמדובר ביהודי מתקופת המאה שעברה – תובנות חייו, רלוונטיות לחיינו אנו, ולאתגרים הניצבים למולנו. קורות חייו כוללים עבודה כעיתונאי, לטווח קצר, ב"ג'ואיש לייף" כתב העת של איגוד הקהילות היהודיות האורתודוקסיות של אמריקה הידוע בשמו "האיגוד האורתודוקסי" או בראשי תיבות  OUולאחר מכן פעילות נרחבת במסגרת האיגוד. בארגון היו חברים כאלף בתי כנסת יחד עם זאת האיגוד מוכר בשל היותו סמל הכשרות בין לאומי.

מה הוא הסוד לאריכות ימים לצד איכות חיים? כיצד מגיעים לרמה כזאת של חיוניות ואנרגטיות – בגיל שמונים פלוס? הרב קאופמן מסביר לנו שיש להקפיד על חמש התנהגויות על מנת להגיע לגיל מבוגר באיכות חיים טובה: 1.הימנעות מעישון. 2. אכילה בריאה. 3. ביצוע פעילות גופנית קבועה. 4. הימנעות או שתיית אלכוהול מצומצמת. 5. שמירה על משקל גוף בריא.

הרב קאופמן נוהג ל'הטיף' (במשמעות הבריאה) להליכה וצעידה יומיומית. לדבריו: "הליכה טובה במשך שלושים דקות ביום, חמישה ימים בשבוע, תפחית את הסיכון שלך לחלות במחלות לב, בסרטן, אירוע מוחי, ובדמנציה לפחות בשלושים אחוזים ואת הסיכון לסוכרת סוג 2 ב-50%-80%".

"הליכה זאת פעולה ספורטיבית קלה ביותר שכל אחד יכול לעשות", מפרט הרב קאופמן ומוסיף: "ילדים, צעירים וזקנים אפילו תינוקות. 'צעידה' הינה פעולה המשלבת תנועה טבעית וגם התעמלות. במיוחד כאשר צועדים במרץ ומקפידים להזיז זרועות וידיים תוך כדי הצעידה. ההליכה הבריאה הופכת אמצעי להגיע למקום מסוים. בהתעמלות פיזית – ההליכה הינה הפעולה הקלה שאני ממליץ לכל אחד.

"כאשר היה עוצר בעת התפרצות הקורונה, לפני שנה וחצי, ולא התאפשר  לצעוד בחוץ, צריך היה לחשוב מה לעשות בכדי להתעמל בבית, ולהקפיד שהגוף יהיה בתזוזה מסוימת. חשוב ביותר, לא לשבת יותר מדי", הוא מזהיר.  "יש אנשים שכאשר הם לומדים גמרא בישיבה, הם בדווקא, עומדים מול הסטנדר. כך מקובל מאות שנים. לכן הצעתי בין השאר – להכניס סטנדר לבית, בנוסף למי שיש אפשרות כלכלית ניתן לרכוש מכשירי כושר. לי ולאשתי", מגלה הרב קאופמן, "יש מכשיר כושר ואנו משתמשים בזה כל בוקר ומוצאי שבת. אין יום שאנו לא משתמשים בו".

עוד מוסיף הרב קאופמן, כי "כל יהודי מאמין מתפלל דרך קבע שלש פעמים ביום ולכן לעניות דעתי, לפחות פעם אחת ביום בתור יהודים מאמינים נשתדל לקיים "ונשמרתם" ונקפיד על בריאותנו – במטרה להיות חזקים לעבודתו יתברך ונמנע חוליים מחושים וכאבים בשנות חיינו האחרונות. נהיה אנשים פעילים ולא נבלה את שארית חיינו במיטה. אם נאמין, זה אפשרי.

"בבית הכנסת בצום הקדוש של יום-כיפור," מתאר הרב קאופמן ממרומי גילו, "איני נוהג לשבת לרגע, ואף מסוגל לעמוד בתפילה במשך כל שעות היום הארוך. עניין של הרגל". (לי באופן אישי, קשה לדמיין את עצמי בעמידה ללא הפוגה במשך-כל-שעות-הצום. אני מודה) "הרמב"ם כותב", הוא מצטט, "כי מי שאינו רגיל להתעמל – מתעייף מהר, ולכן הוא מתקשה יותר בפעילות. כמובן שאדם שרוצה לפתח יכולת אנרגטית גבוהה עליו לעשות זאת בהדרגה בתחילה  – חמש, עשר דקות ולאחר מכן ניתן להאריך את הזמן. בכל עת ובכל שעה יש אפשרות להיות בפעילות", הוא מסביר.

"כשאנו מתפללים שמונה עשרה אנו לא רק עומדים, מה שמכונה באידיש "שאקעל". יש כמה סוגי פעולות ספורטיביות שניתן לעשות תוך כדי התפילה:  לעמוד בתפילה, להזיז זרועות מלמטה עד למעלה גבוה בכיוון התקרה או לצד, או לחילופין לסובב את הגוף בלי להזיז את הרגליים. אפילו ניתן ללכת בפרוזדור הלוך וחזור. אנשים אחרי זה יביטו בכם ויחקו אתכם. אך יש להקפיד שהזרועות גם יהיו בפעולה".

בין מגפת-הקורונה למגפה-השחורה

"לכלוך כדרך חיים באירופה הנוצרית – מגפה כדרך למות מוקדם. ידוע כי יהודים סבלו פחות משכניהם הלא-יהודיים ממגוון מגפות. המגפה הקטסטרופלית ביותר שידע העולם אי פעם הייתה "המגפה השחורה" בין השנים 1348 ו-1349. היא קטלה את חייהם של 75 עד 200 מיליון איש באירופה-אסיה, כולל מחצית מאוכלוסייתה של אירופה, וכ-75% עד 80% מאוכלוסיותיהן של איטליה, ספרד, ודרום צרפת. על אף שעד עצם היום הזה, ביולוגים אינם בטוחים האם המגפה השחורה הייתה "המגפה הבובונית" או ווירוס מסוג אבּולה, הם בטוחים כי תנאים בלתי היגייניים בתוך ערים צפופות מלאות לכלוך ברחבי היבשת תרמו מאד להתפשטותה של המחלה.

המצב היה לכלוך, זוהמה, וחיידקים. לא ניתן לתאר את הזוהמה המבחילה ואת רמת ההיגיינה הירודה ביותר של האנשים, של הבתים, ושל הרחובות. לא היית כל מערכת סניטציה. ברחובות התגוללה אשפה ושאר מרעין בישין. מאחר ועכברושים משגשגים בתוך לכלוך וריקבון, רחובות אירופה של ימי הביניים היוו גן עדן עבורם. הפרעושים המזוהמים הפיצו את המחלה בין בני אדם ובין בעלי החיים המבויתים. ב-1348, הצוות הרפואי של אוניברסיטת פריז קבע כי במרחצאות החמים נפתחו הנקבוביות של הגוף, ובכך התאפשר למגפה להיכנס. במשך מאות שנים לאחר מכן, בכל פעם שהמגפה איימה לפרוץ, יצאה הקריאה "בתי מרחץ ורחצה… התרחק מהם או שתמות".

גורם מרכזי של תרבות הלכלוך אשר שררה באירופה במהלך חלק גדול מן ההיסטוריה שלה, היה הדגש של הנצרות על עולם הרוח והזלזול בגוף המתלווה לרוח זו… נקודה זו מודגשת על ידי מייסד דת זו, אשר זעזע את אחיו היהודים כאשר התיישב לאכול ללא נטילת ידיים, התנהגות שהגעילה אותם". (ציטוט מתוך "השומר גופי אנוכי?")

הרב קאופמן מדגיש את הגישה היהודית לניקיון כתנאי לחיים של התרוממות וקדושה. בהשוואה לנוצרים אצל היהודים הניקיון מהווה תפיסה יסודית כאשר הגוף מהווה משכן קדוש עבור הנפש. התלמוד מציין כי האדם נדרש לרחוץ את ידיו, פניו ורגליו בקביעות לכבוד בוראו. לסיכום אין זה פלא כי האנשים הנקיים ביותר באירופה היו, בצורה מובהקת, היהודים.

הרמב"ם כותב ש"אין להזניח את ההתעמלות הגופנית, כפי שעושים זאת אנשים אשר לומדים בחריצות יומם ולילה (ללא התעמלות כלל)". מה הן העצות הרלוונטיות למצב הקורונה / למקרה של סגר, שהרב יכול לספק לקוראים?

הרב קאופמן שמעודד פעילות ספורטיבית יומיומית ממליץ: "בתקופת הסגר של המגפה השתדלנו להסתגר בבית ולמעט ביציאות לא הכרחיות. הפעילות הספורטיבית שלנו לא הייתה כהרגלה. למרות שהמגפה (במיוחד מצב הסגר שהיה לפני שנה)  מגבילה אותנו, חשוב מאד שהגוף יהיה בתזוזה -בפעולה. חלילה לא להיות בישיבה או שכיבה כל העת. צריך להשתדל לעמוד וללכת. הגוף זקוק להתעמלות. אנו במצב הרגיל צריכים לעשות ככל יכולתנו לקיים "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" – המצווה היחידה שכתוב בה "מאד",  כדי שהגוף לא יתנוון". במקביל, מסביר הרב קאופמן, "יש להימנע מאוכל לא בריא, כל זאת במטרה שנזכה באריכות ימים לאורך שנים".

בדידות – כיצד התמודדתם עם הסגר בתקופה שהמליצו לא להיפגש עם משפחה ונכדים?

"אנו זקוקים לחברה. אני כיום בגיל שמונים ושמונה, מתגעגע מאד לנכדים ולנינים. אנו משתמשים באמצעים טכנולוגיים אך אין זה תחליף לגישה אישית", הוא מודה.

"לך -לך מארצך"

בגיל  שלושים וחמש החליט הרב קאופמן לעזוב את ארצות הברית ואת עבודתו שם. הוא עלה ארצה וקבע את מושבו בעיר העתיקה. היה זה בשנות תשכ"ח (1968). הרב קאופמן מתאר בספרו כיצד התחבט והתלבט רבות בצעד הלא פשוט.

"בעקבות המחקר שלי, נדהמתי לגלות כי רוב המכריע מן החכמים פוסק כי מצוות יישוב ארץ ישראל היא חובה המוטלת על כל אחד בכל זמן. אם אחפש ואקבל היתר – אשר ישקיט לחלוטין את מצפוני ביחס לחיים בארה"ב, על אף אמירות חזקות שאותן למדתי בתלמוד ובפוסקים – האם אהיה נקי מכל אשמה? האם באמת מותר ליהודי בן זמננו להמשיך לחיות בגולה?…" הוא מברר עם עצמו.

וכך הוא מתאר את ירושלים של אותם הימים: "כלכלתה של ישראל הייתה חלשה: היה מחסור במוצרי מזון, לא ניתן היה להשיג מוצרי מזון בסיסיים רבים או שהם ניתנו בהקצבה, וחסרו תנאי נוחות בסיסיים שהיו מובנים מאליהם במדינות המערב. למשל, כאשר התארחתי בקיבוץ בארות יצחק, נבוכותי ללמוד כי השירותים היו בקתה פרימיטיבית שהייתה ממוקמת כשישים מטר מן המקום שבו התאכסנתי.

"באותם ימים מספר המכוניות היה קטן, ואגזים אך במעט אם אומר כי חלקם נראו כמו פורד ממודל T  שעבר זמנו. נדמה לי שהיה בירושלים רק רמזור אחד. נפט הובל מבית לבית בעגלות רתומות לחמורים, הנושאות עליהן מכלי נפט. באותה עת, נדמה היה כי רוב הגברים לבשו מכנסיים קצרים – אם כי בתל אביב יותר מאשר בירושלים – וכך עולה מתוך התצלומים הישנים שלי. התסובבו מעט מאד תיירים. לרוחבו של רחוב אגרון בירושלים התנוססה חומה גבוהה, אשר הפרידה את העיר העתיקה, שהייתה בידי הערבים מירושלים היהודית. מובן שנמנע מיהודים לבקר בכותל המערבי".

הרב קאופמן לא ויתר והצליח תחת סיפור כיסוי (ליהודים היה אסור להיכנס למקומות הקדושים) להתגנב למערת המכפלה, לקבר רחל ולכותל הדמעות, שם קרע את דש חליפתו. חייל ירדני שם לב לקרע שעורר בו חשד שהוא יהודי ורק באמצעות תירוץ הצליח לבסוף לחמוק בנס. בעיר העתיקה התארח בחנות עתיקות "חנות המתנות סנט ג'ורג'" שם בעל החנות החובש לראשו תרבוש בצבע יין – הזמין אותו לקפה טורקי מהביל. לאחר שיחה שהלכה סחור סחור, שלף בעל החנות באמצעות פינצטה וכך הוא מתאר בספרו: "הוא פתח את הספר, והשתמש בפינצטה על מנת להוציא בזהירות חתיכה שנראית כבד דמוי פשתן, בצבע בז' שאורכו כשמונה סנטימטר ורוחבו כארבעה סנטימטר, ועליו מופיע כיתוב. עצרתי את נשמתי. הכתב היה כתב עברי עתיק. לא יכולתי להאמין למה שאני רואה. רק מספר ימים קודם לכן, ביקרתי בהיכל הספר במוזיאון ישראל ושם עמדתי זמן רב והתבוננתי דרך הזכוכית המשוריינת, בכתבי יד עבריים עתיקים. הוא נתן לי את הפינצטה. החזקתי בחתיכה ממגילות ים המלח".

מה דעתך על אחוזי היהודים המתעניינים בארה"ב לגבי עלייה לישראל?

"בתחילת מגפת הקורונה נוצר רושם כי יש מגמת התעניינות רבה בעליה לארץ, במיוחד לאור העובדה שבישראל מצב המגיפה היה תחת שליטה, לעומת המצב בארה"ב – שם המגיפה השתוללה. יש יהודים טובים מאד מכל הבחינות בגולה, יחד עם זאת יש מצווה חשובה כל כך לשבת בארץ, לקיים את המצוות התלויות בארץ, לעזוב את הגלות סוף-סוף. לדאבוננו הרב, רבים וטובים מיהודי חו"ל אינם עושים עלייה. אולי ריבונו של עולם מצא דרך לשכנע אנשים – שבשל הקורונה החליטו לשקול לעלות ארצה. אם אנחנו משווים את התוצאות ההתמודדות עם התפרצות הקורונה אצלנו לעומת ארצות הניכר, מדובר על מספרים מדהימים. בארה"ב על פי הגודל של האוכלוסייה, המגפה – פי עשר יותר גרועה".

 אספן יודאיקה

הרב קאופמן הינו אספן ותיק של עתיקות –'יודאיקה'. אחד הפריטים העתיקים ששווים הון עתק ולמעשה הוא "הקדש" הינו כתר-ארם-צובא.

כתר-ארם-צובא – כתב היד החשוב של התנ"ך שנכתב בטבריה על פי כללי המסורה לפני כאלף שנים. ה'כתר' שהוכרז על ידי "אונסקו" כנכס תרבות עולמי בשל ייחודיותו ומאפייניו האוניברסליים. שנים רבות היה ידוע בציבור כי מתוך 491 דפים, רק 294 דפים מדפי הכתר שרדו את השריפה והפרעות שערכו הערביים בבית הכנסת בחאלב – ערב קום המדינה בשנת 1948. אך דווקא בשנים האחרונות הצטברו עוד ועוד עדויות על כך שה'כתר' הגיע בשלמותו ארצה (למעט אולי עשרה דפים) נמסר לידי ראש עיריית ירושלים דאג מר שלמה זלמן שרגאי – לאחר מכן הועבר לנשיא 'בן-צבי' (בניגוד לבקשת רבני הקהילה) דווקא כאן בארץ ישראל נעלמו הדפים העתיקים ששווים הון עתק ומהווים "הקדש", באופן מטריד.

בתור אספן עתיקות, האם במקרה נתקלת בדפי 'כתר-ארם-צובא' האבודים שטוענים כי הם נשרפו?

"הנושא של 'כתר-ארם-צובא', הוא נושא שתמיד מעניין ופיקנטי. מעולם אומנם לא ראיתי את ה'כתר' במו עיני, אך קראתי עליו הרבה. יכול להיות שישנם אנשים היודעים ושותקים, מפחדים ולא רוצים להסתבך עם הוצאת דיבה. העיתונאי – מתי פרידמן שחקר את תעלומת "כתר-ארם-צובא" וכתב על כך ספר, יודע היכן נמצא הכתר, כך אני מאמין, אך מתי פרידמן – חכם מספיק בכדי לא לגלות. פריט היסטורי שהוא כה מפורסם בעולם העתיקות כמו 'כתר ארם צובא', לא ניתן להחזיק זאת בגלוי ולהסתתר. אין לי ספק שמי שמחזיק את "כתר-ארם-צובא" רוצה למכור אותו הלאה אך אין לו אפשרות. אם יש לאותו אדם שמחזיק את ה'כתר' מצפון – שיכניס את דפי הכתר האבודים למעטפה, יניח במדף בספריה ויעזוב. כך ניתן להתפטר מהעניין, בכבוד".

כיצד אדם מן השורה הופך להיות אספן עתיקות?

"אדם הופך  לאספן עתיקות – כאשר נובע ממנו הרצון להחזיק בחפץ –  עם שייכות אליו, כדוגמת  אספנים שמעניין אותם  למצוא ספר עתיק דווקא, של אותו תחום שאותו הם לומדים ואם יש לו אפשרות הוא אפילו ישלם קצת יותר כדי לזכות בפריט. כך מתפתח אוסף דברי אומנות – המתחיל מחיבור לנושא מסוים: חנוכייה, קופסת בשמים, כוס קידוש המוצגים בארון בגאווה כדי להראות למשפחה לנכדים ולאורחים. כאשר מדובר ביהודים מאמינים אך טבעי שהתעניינות באומנות תמיד תמוקד במשהו סמלי-יהודי. במיוחד כשיש לכך שוק של יהודים מכל העולם, והתחום מתפתח ומשגשג.

"בתחום האומנות הכללי הצייר ההולנדי – רמברנט השייך ל'תור הזהב של הציור ההולנדי', נחשב כצייר הטוב ביותר בעולם. והציורים שלו מתארים באורח מעניין דווקא את האזור היהודי באמסטרדם. והוא לא היה היחידי שצייר מוטיבים יהודיים".

יש סיכוי שלפתע ביום בהיר אחד יתגלה ציור לא ידוע של 'רמברנט' לדוגמא?

"קשה מאד לדמיין תרחיש כזה.  כל הציורים שרמברנט צייר ידועים, הייתה לו אסכולה מיוחדת. לעומת זאת, יש ציורים שחשבו שהם של רמברנט אך למעשה הם ציורים של אחד מתלמידיו. באותה תקופה לא היה מקובל לרשום על גבי הציור שם ושנה ולכן יש מומחים גדולים היודעים להעריך מי צייר כל תמונה".

לסיום, תן לנו טיפ – מהיכן מתחילים לאסוף יודאיקה וחפצי אומנות עתיקים?

הרב קאופמן ממליץ לכל אחד להחזיק ספר או תמונה נוסטלגית עתיקה או חפץ יהודי כל שהוא שירש מהוריו שיכול לספר את הסיפור המשפחתי היהודי שלו – שלנו – שהתרחש אי אז לפני עשרות או מאות בשנים.

השארת תגובה