משהד: היהודים שכונו 'המוסלמים החדשים'

הרב שלמה זביחי, רבם של קהילת אנוסי משהד בעולם, בעצמו יליד העיר משהד מספר על זכרונות הילדות ועל החיים של הוריו והקהילה היהודית האנוסה במשהד שבאיראן, שנאלצה למראית עין להתאסלם

הכנסת ספר תורה בקהילת משהד בחו״ל
הכנסת ספר תורה בקהילת משהד בחו״ל

ממצא מוזר נמצא במוזיאון העם היהודי: תליון–אבני-חן, עשוי פורצלן-צבוע, בשילוב דמות ביתו של מוחמד.

1747 – נאדר שאה השליט הפרסי (פרס – השם היווני של איראן) שב ממסע כיבושים בהודו וקובע את העיר משהד – כביתו. על מנת לשמור על אוצרותיו הוא מצווה על קבוצה גדולה של משפחות יהודיות לעבור לעבר העיר משהאד, שבה לא הייתה קהילה יהודית, על מנת שמשפחות אלה ישמרו על השלל שהרוויח במלחמה בהודו. "נאדר אירגן והנהיג כנופיית שודדים כשהוא מגלה בכך עוצמה ברורה של מנהיגות", נכתב עליו. בנוסף התפרסם השליט ולא לטובה, כשהשית מיסים כבדים על המון העם, לא היסס לרצוח חפים מפשע ואף על קרוביו לא חס.

את האוצרות הטמין במבצר צפונית לעיר משהד. משהד הייתה העיר הקדושה ביותר למוסלמים בשל קבר של אימאם הנמצא בה, ועל היהודים נאסר להתגורר בה. בהגיעם של בני המשלחת היהודית לעיר, נרצח נאדר שאה שהיה פטרונם והמשפחות היהודיות הסתגרו בשכונת – גיטו מחוץ לחומות העיר, מחשש פן יבולע להם. לפרנסתם, עסקו היהודים בגידול תולעי-המשי ובתעשיית המשי.

לא עברו השנים ופרצה עלילה  בעיר – אישה יהודייה ניגשה לרופא אליל מקומי כדי שירפא את הצרעת מידה. הרופא ציווה עליה להרוג כלב ולרחוץ את ידה בדם הכלב. האישה בקשה מנער מוסלמי להרוג עבורה כלב ולאחר מכן פרץ ביניהם ויכוח בשל שכרו. הנער הכעוס נמלט לעבר הרחוב ועיניו בוערת מזעם, הוא זעק לעבר ההמון כי היהודים הרגו כלב ביום צום – קראו לכלב כעלבון בשם 'חוסין' ואת דת האסלאם הפכו ללעג ולקלס.

האספסוף המשולהב שזה עתה יצא מהתפילה במסגד התפרץ לשכונת היהודים להוט לפרוע לבזוז ולהרוג. היהודים מיהרו והסתתרו בבתים בחשש, חלקם מיהרו לנוס ולמצוא מחבוא בבארות המים, על הגגות, במרתפים בבית הקברות והמון העם החל להצית את בתי הכנסת. במהלך הפוגרום נרצחו  כשלושים ושישה יהודים, עד אשר קבוצת יהודים עלתה על גג אחד הבתים וקראה לעבר הפורעים כי ברצונם להתאסלם ושקטה הארץ. באותה עת מנתה הקהילה כמאה משפחות וסך הכול ארבע מאות נפשות שאת חיי הדת ניהלו מאותה עת במחתרת.

תליון השרשרת המהודר בשילוב דמות ביתו של מוחמד שענדה אישה יהודיה ממשהד, משמש כדוגמא להסוואה מוצלחת לפעילות היהודית הדתית. תחת אצטלה מוסלמית אדוקה יכלו נשות הקהילה להיות לעזר בכל הקשור לתשמישי הדת אותם החביאו היטיב תחת בגדיהם.

הרב  מרדכי אקלר המכונה "מולא מוראד" רב הקהילה, נולד עשרים שנה לאחר עלילת הדם, ופעל רבות לחזקם בתורה ובמצוות. לימים פרסם משה, בנו של הרב, את הסיבה להתאסלמות הקהילה: "בספרד אילצו את האנוסים לעבור טקס התנצרות וזה הביא רבים למסור נפשם על קידוש ה', ואילו אצל אנוסי משהד הסתפקו המוסלמים במסירת הצהרה 'אני מוסלמי'. חכמי העדה התירו בשעת צרה ומצוקה למסור הצהרה זאת שלא בתום לבב אלא אנו אנוסים, כלפי חוץ השכנים הנוכריים היו האנוסים כ'ג'דיד אל אסלם' ולמעשה ביצרו את האמונה היהודית וחישלוה בלב האנוסים בתקוות בטחון כי הגזירה תחלוף – נצח ישראל לא ישקר והאנוסים ישובו בגלוי לעם ישראל".

ג'דיד אל איסלאם"

הרב שלמה זביחי, רבה של קהילת 'אנוסי משהד', בעצמו יליד העיר משהד, משתף אותנו בראיון מיוחד בזיכרונות ילדותו: "כיום אין יהודים במשהד. אלא אך ורק בטהרן, איספהן ושירז. העלייה התחילה בשנות ה-50, כאשר כמעט כל אנשי הקהילה עלו ארצה באניות ומי שנשאר – עבר למדינות אירופה וארצות הברית בהתאם לעסקיו. הקהילה הגדולה ביותר של יוצאי משהד הוקמה בארצות הברית. בנוסף, ישנה קהילה במילאנו, קהילה קטנה בהמבורג – גרמניה, וקהילה קטנה בלונדון.

אגב, אבי היה גר בהמבורג – גרמניה ושימש כנציג המשפחה בעסקיה הענפים, עוד בטרם עלה היטלר לשלטון – כשהתחילה השואה הוא מיהר לברוח חזרה לפרס".

הרב זוכר בעצמו את תופעת האנוסים במשהד?

"היות ואני נולדתי בתקופת השאה הפרסי – שהיה בעל יחס נוח ליהודים, כבר התאפשר לקיים יהדות בגלוי, אך הוריי זוכרים את התקופה היטב. "ג'דיד אל איסלאם"- המוסלמים החדשים – כך היו מכנים אותנו המוסלמים. חיי היהדות התנהלו בסתר. בשבת היו הולכים להתפלל ומניחים את הבנות בפתח המסתור בו התפללו, לשחק, ואם קרבה דמות חשודה – היו מיד מרימות קולן. בנוסף היו פותחים את החנות בשבת, אך מניחים את הילדים בחנות ליד חלון פתוח וכשהיו מגיעים קונים, הילדים היו דוחים אותו באמתלה כי אבא הלך להביא סחורה.

למראית העין היו אנשי הקהילה קונים בשר טרף בחנויות – אך למעשה היו זורקים זאת בחצר לחתולים. (כלב – חיה טמאה למוסלמים ונאסר לגדלה גם בחצר). שחיטה כשרה התנהלה בסתר. היו יהודים שהיו מגדלים צבי בחצר והיו נותנים את הטרפות לצבי. וכשהיו שואלים אותם המוסלמים מדוע הנכם מגדלים צבי? היו עונים להם: היות ולצבי יש עיניים גדולות ויש בביתנו אישה מעוברת, כדאי שתביט  על עיני הצבי".

האם ההורים לא חששו שיגלו את זהותם האמתית? מה עשו בחגים?

"הורינו התרגלו לחיי הקהילה, כשבגלוי הם נראים כמוסלמים ובסתר – יהודים, ולמדו להתמודד. בחגים כמו בסוכות – לא התעוררה בעיה להשיג ארבעת המינים. אתרוגים היו מגיעים משירז ולמוסלמים הסבירו כי זה הוא פרי מאכל.

סוכה – רק יהודים בודדים היו בונים במקום מחבוא, ושאר אנשי הקהילה היו באים יושבים  כמה דקות מברכים, ויוצאים. או לחילופין היו בונים סוכה בחצר בתירוץ כי היא נועדה לצורך נוי או עבור משחק הילדים.

לפסח היו מתארגנים זמן רב מראש. יין לליל-הסדר היו דואגים להחביא בסתר, כמו גם חיטה שמורה למצות, היו מטמינים במקום מסתור בחדרי חדרים.

אמי מספרת כי לא למדו בבית הספר, במקום זאת למדו בבית הלכות. הנשים היו יודעות להכשיר בשר. אמי הייתה בקיאה בהלכות שחיטת בשר, כולל איזה חלק יש לנקר.

אנשי הקהילה היו מרוכזים בשכונה משלהם, כמין גטו, ואף אחד לא הדליף החוצה. לא היו הלשנות – כך שאף יהודי לא נתפס. אפילו נישואי תערובת לא היו בחסדי ה'.

בשל העובדה שחששו שמוסלמים ישימו עין על בנות היהודים, "המשהדים" הקפידו להינשא בגיל צעיר. כבר בגיל שלוש היו מייעדים את בני הזוג לכשיגדלו. אמי נישאה בגיל שתיים עשרה וסבתי בגיל תשע.  היה מקרה בודד של אישה שנישאה למוסלמי ודווקא דרכה הגיעה הצלה לקהילה. המוסלמים קוברים את מתיהם בצורה שונה מהיהודים. לימים נפטרה אישה מנשות הקהילה ועטפוה בתכריכים וחשד המוסלמים התעורר, האם הנפטרת נקברת לפי חוקי דת האיסלם? קראו לאותה אישה יהודייה שנישאה למוסלמי שתבדוק והיהודייה לא הסגירה את האמת, ודרכה ארע נס לכל הקהילה.

"אין ספק שבסיעתא דשמיא שהייתה, יכלו להמשיך להתנהג כמו יהודים, ומעולם לא עלה בדעת – שכניהם המוסלמים – שכל בני הקהילה ממשיכים להיות יהודים בסתר".

בסופו של דבר למרבה הפליאה 'המשהדים' מקיימים את המצוות בהתלהבות ובאדיקות רבה יותר בהשוואה ליהודי שאר הערים האחרות.

"אכן", מאשר הרב זביחי. "המשהדים אדוקים מאד בדתם ומיד כשהגיעו המשהדים למילאנו או ללונדון בנו בראשונה היכל תפילה לה' – בית-כנסת. בארצות הברית הקהילה מחזיקה שלושה בתי כנסת ביניהם: "שערי שלום", "שערי רחמים" ובכל בית כנסת אלף איש מתפללים ומקיימים חיי קהילה תוססים".

הרב זביחי מספר כי גם כשעלו ארצה חלקם הגיעו לבני ברק ובנו את בית הכנסת "עולי משהד", כו גם בתי כנסת שנבנו בחולון, בהרצליה, בתל אביב ובמקומות נוספים.

"הרב אליהו בן חיים הוא כיום רב הקהילה בלונג- איילנד. בעבר לכולם היה שם יהודי נוסף על השם הפרסי ועד היום יהודי הקהילה בחו"ל מקפידים לכנות עצמם גם בשם יהודי – עדיף תנכ"י (בנוסף לשם האמריקאי), ואפילו שני שמות תנ"כיים. השמות הנפוצים, מדגישים את הכמיהה העזה לישראל ולירושלים. כל שנה נוהגים בני הקהילה לערוך שלושים או ארבעים בר מצוות בארץ. שוכרים מלון לשבוע שלם כולל טקס הנחת תפילין לעשרות נערים ברחבת הכותל המערבי.

"יש שני בתי כנסת בירושלים בשכונת הבוכרים שכל ילד שגדל באזור מכיר: "חאג'י אדוניה" ו"חאג'י יחזקאל" ליד שוק הבוכרים. בתי כנסת אלה בני יותר ממאה שנה ונבנו על ידי אדוניה הכהן ויחזקאל לוי תושבי משהד. יהודים אלה סיפרו שהם עולים לעיר הקדושה למוסלמים – מכה, שם קיבלו את התואר חאג' –  ומשם הצליחו לחמוק ולעלות ארצה עם כל משפחתם".

ממה מתפרנסים יהודי הקהילה?

"רובם של יהודי הקהילה סוחרים עד עצם היום הזה: בבדים, פרוות, וממשיכים את מסורת המסחר בבדי משי. בשל העבודה שהם חיו כמוסלמים במשהד – לא חלו הגבלות על תחום עיסוקם והעסקים פרחו. גם ענף השטיחים מפותח מאד, תכשיטים ויהלומים. כיוון שיהודי הקהילה משודכים ביניהם יש אהבה ושלום וכמעט שאין גירושין.

באיזה מנהגים מיוחדים מתייחדת הקהילה עד היום?

"בליל שבת נוהגים לאמר "במה מדליקין" –  לפני "לכה-דודי" ולא אחרי, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שיבח זאת. קריאת המגילה מתארכת הרבה יותר זמן ממה שרגילים בשאר תפוצות ישראל, היות שאחרי כל פסוק כל הקהל חוזר יחדיו – ואומר את סוף הפסוק ובעל הקורא חוזר – פעם שלישית.

"לכבוד שבת פרשת בשלח – הנשים היו מבשלות תבשיל ערב ומיוחד כמין דייסה מטובלת בדבש – לזכר המן שירד במדבר".

האם הייתה אפשרות לפקוד את קברי מרדכי ואסתר?

"עד תקופת השאה כולם היו אנוסים – ולא התאפשר לבני הקהילה לבקר, אך לאחר עליית השאה, יהודים מעטים החלו לנסוע להתפלל על הקבר. ידוע כי על קברם של מרדכי ואסתר אירעו ישועות גדולות ונצורות. בתקופת המלחמה בין איראן לעיראק, כל מי שרצה להינצל היה הולך לשאת תפילה על הקבר.

מקום קדוש נוסף היא המערה הידועה כמערה של שרח-בת-אשר בעיר איספהן, ומי שנשא בקרבת המערה – תפילה, ראה ניסים ונפלאות. גם קבר מרדכי ואסתר וגם מערת שרח בת אשר, הם מקומות קדושים עד היום גם בקרב הגויים. לפי המסורת שרח זכתה לאריכות ימים מופלגת וחייה עד תקופת מרדכי ואסתר לבסוף נכנסה למערה ועלתה לשמיים בעודה בחיים.

בתחילת המאה ה-20 גילו החוקרים כי בקצה תקרת קבר מרדכי ואסתר – בקודקוד הכיפה מבפנים נמצא כמין קן או ביצה. נציג צרפתי הגיע לאתר לבדוק, ולא היה גבול לתדהמה לאחר שנמצא בתוך כד מעין קן ובתוכו תכשיטים, כתר פנינים ואבנים טובות שנלקחו אחר כבוד למוזיאון ה'לובר' בצרפת. היהודים התלוננו על שומר הקבר – והוא נכלא. אך הכתר והאבנים הטובות לא הוחזרו מעולם. היהודים המקומיים – יהודי העיר המדאן – הלוא היא שושן המקראית – טוענים כי זה הכתר שהיה שייך לאסתר המלכה.

מה מצב חיי הדת היהודית כיום באיראן?

"רק לפני שבוע דברתי עם אנשי הקהילה. השלטונות לא מתנכלים ליהודים. מאפשרים להתפלל ומצב הדת יותר טוב בהשוואה למקומות אחרים. אין בית ספר מעורב, והצעירים ממשיכים להגיע לבית הכנסת כדי לשמר את חיי הקהילה.

"אני נוהג להיפגש עם יהודי איראן במסגרת תערוכות תכשיטים בחו"ל (לדוגמא בתאילנד או בארה"ב). כיום, אין מי שידאג לייצר ליהודי איראן – שופר, בתים לתפילין, גידים לספרי תורה או חוטים לטלית, ובמסגרת התערוכה אני מצליח להעביר להם תשמישי קדושה או סידורים וחומשים לפי מנהגי יהדות פרס.  אסור שיהיה לתשמישי קדושה – קשר לישראל ולכן תמיד מעבירים דרך צד שלישי.

"בחודש אלול התקיימה תערוכת תכשיטים בלאס-וגאס אליה הגיעו יהודים מאיראן. המשהדים המקומיים, דאגו להם לסידורי סליחות, אוכל כשר הוזמן מלוס אנג'לס גם לשבת, המלון לא הסכים להכניס אוכל כשר ולכן דאגו לאולם לארוחות בשביל היהודים האיראנים – שלא יחסר להם מאומה מצורכי הדת.

"יהודי משהד היו מאז ומתמיד ממושמעים לרבנים ומקיימים את "ועשית כלל אשר יורך" בכל מאודם. הם קיבלו עליהם את מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כרב מוסמך, שאף ערך בשנות ה-70 מסע חיזוק באיראן".

מה הם יחסי הגומלין בין יהודי משהד ליהודי אפגניסטן?

"אפגינסטן נמצאת על גבול משהד. ויש מחלוקת עזה –  יש אומרים שהאפגנים כולם 'משהדים' שברחו מפחד ההתאסלמות. ויש אומרים שכל 'המשהדים' הם אפגנים שברחו מאפגניסטן בשל המצב הכלכלי. ולכן לא קיים הבדל בין המשהדים לאפגנים. בנוסף יש הרבה משהדים שעברו לבוכרה בשל המסחר ולכן יש בוכרים שמכירים את השפה הפרסית, בסך הכול מדובר בשפות דומות".

יהודי העיר 'הראת'

הנוסע אפרים ניימרק, שביקר באפגניסטן בשנת תרמ"ה (1885), מביא עדות של עד ראייה אודות הקהילה היהודית המקומית: "את אשר ראיתי בעיני אגיד, כי האפגני [הלא יהודי] ישנא את הפרסי [השיעי] ויאהב את היהודי, יחוס וירחם עליו ויחשבהו לאחיו; היהודי אשר המיר דתו לא יכופר לו כל עוון אשר חטא". האסלאם הסוני באפגניסטן היה רך יותר בהשוואה לאסלאם השיעי במשהד. מהגרים מן העיר משהד נמלטו לעיר 'הראת' באפגניסטן – מרחק של שניים עשר יום.

"בעיר הראת…ישנם כשלוש מאות בתי יהודים (כ-1,500 נפש), רובם מפליטי משהד, ומהם אשר באו משאר ערי פרס. עת באו שם המשהדים בשנת ת"ר (1840, שנה לאחר אינוסם במשהד) מצאו שם כעשרים בעלי בתים".

הצטרפות המשהדים ליהודי 'הראת' חיזקה את הקהילה המקומית – עד מהרה מונו הרבנים: מולא מתתיהו גרג'י, מולא יוסף גול ואגא יהודה כהן לתפקיד מרכזי בקהילה ואנשי העסקים שהצטרפו, העניקו לקהילה גב כלכלי.

שמונה עשרה שנה ארכה התקופה בה יכלו לשבת יהודי הקהילה לבטח, עד אשר מלחמה פרצה בשנת תרי"ז (1857). צבאות פרס הטילו מצור על העיר, ולרוע מזל היהודים העיר נכבשה. הפרסים שגילו למורת רוחם כי היהודים יוצאי משהד שהתאסלמו – חזרו ליהדותם, הוציאו צו גירוש חזרה לכל  'המשהדים'. היהודים חסרי האונים, לא הספיקו להתכונן ולקחת עימם מזון או ביגוד מתאים. הפרסים לא חסו על זקן או על טף, העלו אותם על גמלים (שאת שכרם נדרשו היהודים לשלם) וכך נפתח מסע מפרך בן שלושים ימים חזרה למשהד, במזג אוויר של קור קיצוני. לא כולם שרדו את טלטולי הדרך. בהגיעם אל עבר העיר משהד, לא תמה סאת ייסורי הגולים, כי הובלו הישר לעבר 'חאן' נטוש, שהפך למחנה ריכוז.

עוד בטרם כיבוש העיר 'הראת', היהודים היו נחלצים לעזרת שבויים בריטים ומסייעים לסוכנים בריטים שריגלו בשטח. הפרסים שראו ביהודים משתפי פעולה עם הבריטים מצאו בדרך זאת לנקם בהם.

במחנה הריכוז היהודים המשיכו לסבול מהתעללויות, וממזון מועט ודל. בצר להם שלחו איגרת ליהודי טהרן כי ייחלצו לעזרתם. כעבור כמה חודשים בשנת 1858 פרסם העיתון היהודי "ג'ואיש כרוניקל" היוצא בלונדון את המכתב. האסירים חששו כי ימכרו לעבדים או שיוצאו להורג, וביקשו כי חצר הממלכה הפרסית יושיט להם עזרה וחנינה. 300 יהודים מתו במחנה כתוצאה ממחלות, מקור ומההתנכלויות. רק כעבור שנתיים ולאחר התערבות בריטית, הותר ליהודים לחזור לעיר 'הראת' שבאפגניסטן.

המהפכה הקומוניסטית השפיעה אף היא על סוחרי-משהד שנדדו לצורך עסקים לרוסיה. חלקם נהרגו, חלקם ויתרו על רכושם ומיהרו לחזור לעירם, מיעוטם הוגלו לסיביר. 'הצהרת-בלפור' עודדה חלק מהם לעלות לארץ המובטחת. עם עליית השאה הפרסי לשלטון נפתח דף חדש בחיי היהודים בפרס.

חלק מאנוסי משהד עברו לטהרן לצורך עסקים, ובאופן אירוני בדרכונים הם עדיין מופיעים כ'מוסלמים חדשים' למרות שעברה מאה שנה מאז "התאסלמו".

מיומנם של מגלי ארצות

בני הקהילה הותירו את רישומם גם ביומן הזיכרונות של מגלי הארצות של אותם הימים.

ארמין ומברי (במברגר), מגלה ארצות-אירופאי-ממוצא-יהודי, שנדד במדינות אסיה בתקופה שבה מטיילים מערביים לא היו מצויים כמעט כלל, מתאר מפגש עם סוחרים מאנוסי משהד שלצורך מסחר היו נוסעים מידי פעם בפעם, לעיר 'הראת' באפגניסטן: "בדרך שובי מסמרקנד פגשתי בהראת יהודי, ששיער כי אני חוקר עתיקות ועל כן הציע לפני חפצים שונים. אחר כך נוכח כמובן כי טעה, אף על פי כן ביקרני תכופות במלוני ומפיו שמעתי דברים מעניינים על בני אמונתו בח'וראסאן [צפון מזרח איראן, מערב אפגניסטן והמדינות המוסלמיות שבדרום מרכז אסיה] ובאסיה התיכונה. לימים פגשתיו במשהד. וכשראיתיו קראתי לו: "יהודי מה שלומך?" האיש נדהם ואמר: "למען השם, כאן אסור לך לקרוא לי יהודי, כי כאן מוחמדי אני. ואם לא אשחק תפקיד כזה אבדתי".

וומברי עצמו עבר ממדינה למדינה בין מדינות האסלאם השונות, במטרה למצוא ולחקור את השורשים של ההונגרים הקדומים. הוא הסתיר כל העת את זהותו היהודית פן יבלע לו, ובזכות היותו דובר 15 שפות הצליח להציג את עצמו כמקומי וכמוסלמי מלידה. מידי פעם היה חשש שזהותו האמיתית התגלתה אך תמיד ניצל. גם בזכות היותו מצויד בדרכון טורקי שהיה שווה ערך רב באותם ימים.

יוסף וולף, מגלה ארצות נוסף ממוצא יהודי, ביקר במשהד ובקהילות הנוספות באזור. יוסף היה דובר 10 שפות, ובדומה לוומברי ערך מסעות באותן מדינות תחת זהות מוסלמית. במסגרת מסעותיו תמיד היה קרוב למוות אך ניצל ברגע האחרון באורח נס. כשהורעל בבית קפה בירושלים, כשזכה למאתיים מלקות בבגדאד, כשגסס מטיפוס בקווקז, כשאנייתו עלתה על שרטון, כשחלה בדיזנטריה בקהיר כשנלקח בשבי על ידי שודדים, וכשהאזארים דנו אותו למוות בשריפה אחרי שזהותו נחשפה. למעשה יוסף וולף הוא הראשון שפרסם בעולם את תופעת "אנוסי משהד".

זהו סיפורה של קהילה, שיותר ממאה שנה קיימה את אורחות חייה היהודים בסתר, וחבריה לא זנחו את דתם, אף לא לרגע אחד.

3 תגובות
  1. זביחי רב קהילת תפארת רפאל לא עולי משהד

  2. ממתי זביחי הרב של המשהדים?

  3. זביחי נולד בישראל ולא במשהד

השארת תגובה