בדרך ל'שלום': שכחו מהגרעין האיראני

ישראל הרשמית לא תנהל קמפיין נגד חזרה להסכם הגרעין האיראני • בתמורה, אולי נוכל להימלט לארה"ב כשהאיראנים ישלימו את פיתוח הפצצה, בלי צורך בויזה

בנט וביידן, צילום: הבית הלבן
בנט וביידן, צילום: הבית הלבן

מפגש חלומי

לא כך פילל ראש הממשלה, נפתלי בנט, לחזור מביקורו הראשון בבית הלבן כמנהיג מדינה. מדינאי מנוסה יותר, היה צופה כנראה מראש את הסיטואציה הבעייתית וגם נמנע ממנה. לא צריך להיות גאון כדי להבין שלא רצוי להגיע לביקור אצל מעצמה הנתונה בעיצומו של משבר בינלאומי, כשהנשיא ביידן מותקף תקשורתית לראשונה מאז נבחר והפופולאריות שלו רושמת צניחה חדה. מה גם, ששום דבר בהול לא עלה לשולחן הדיונים, על הפרק לא עומד איזה הסכם שלום היסטורי וישראל לא זקוקה כרגע לתרומה אמריקנית נדיבה.

נכון, אי אפשר היה לצפות מראש את מועד הפיגוע בשדה התעופה בקאבול, מתברר שגם ישיבה בממשלה משותפת עם התנועה האסלאמית רחוקה מלהשפיע על קיני הטרור של אל קעידה. אבל גם בלי הפיגוע, ביידן היה מונח ראשו ורובו בנעשה באפגניסטן, בזמן שבנט ניסה – כמעט בכוח – להעביר אותו את הגבול לאיראן הסמוכה.

ומדוע בכל זאת העקשנות התמוהה לקיום הביקור? מדוע לא להמתין מעט עד אחרי החגים, כשגל הקורונה הרביעי יירגע מעט והאמריקאים יסיימו ללקק את פצעי אפגניסטן? התשובה האמיתית נעוצה במצבו התדמיתי של ראש הממשלה, נפתלי בנט.

בנט מרגיש שהלגיטימציה שלו כמנהיג מעורערת, הציבור לא סופר את הוראות הממשלה, התחושה היא של כאוס, בעיקר בגלל חוסר ניהול נכון של משבר הקורונה והעדר יד מנווטת בממשלה. כשיש לך שישה מנדטים, אתה לא באמת יכול לאכוף את עמדותיך על ראשי מפלגות עם תמיכה ציבורית רחבה ממך. במצב דברים כזה, נזקק בנט לעזרה מבחוץ. אין כמו פוטו אופ בבית הלבן, כדי למצב את מעמדו של ראש הממשלה המכהן בעיני הישראלי הממוצע, ולא יזיק גם פוטו תפילין בחדר המלון, על הדרך, שיהיה.

אבל את זאת רצוי לדעת: בסחר מכר הדיפלומטי המתנהל בין מדינות – אין מתנות חינם. כל אמירה מחושבת ומסוכמת מראש, תמורת כל תמונה – נגבה מחיר במזומן, כל חריגה מהמסוכם עשויה לייצר משבר ולחולל נזקים. בנט רוצה תמונה והצהרה משותפת? האמריקאים מפרגנים, בכיף, אבל יש מחיר, והוא כבד.

חסידיו הלא מרובים של בנט יצטטו את האמירה המנומנמת למחצה של הנשיא ביידן על כך שמצא לו חבר חדש, ואת ההתחייבות שלו שאיראן "לעולם" לא תהיה גרעינית, פלוס הרמיזה לכך שהוא שוקל את ביטול הצורך בוויזות עבור ישראלים המעוניינים לנסוע לארה"ב, כהישגים חסרי תקדים לביקור ראשון של ראש ממשלה מעבר לים.

יריביו, יבחרו ללגלג על כך שהפגישה לא נערכה בחדר הסגלגל (הנשיא המותש גרר את בנט לפינת הקפה של הבית הלבן, לא פלא, בהתחשב בעייפות של ביידן, שניכרה גם במסיבת העיתונאים המצולמת, כשהנשיא תועד כשהוא מנקר קלות במהלך נאומו של בנט), הם יטענו בצדק כי ביידן טרח להדגיש שהמסלול מול איראן יתמקד תחילה במישור הדיפלומטי, כלומר חזרה להסכם הגרעין, ויוסיפו את הביזיון לכל אורך הדרך, החל מביטול הפגישה וכלה בדחייתה לפחות פעמיים, כשראש הממשלה ומשלחתו נאלצים לשנות את התוכניות ולהישאר גם בשבת כשהם כלואים בקפסולה המלונאית שהוכנה עבורם בוושינגטון.

האמת נמצאת איפשהו באמצע. בנט עדיין רחוק מלזכות בהילה שאפפה את קודמו בתפקיד כשביקר אצל האמריקנים. שואו טיים של מחיאות כפיים ממושכות ממאות חברי הקונגרס והסנאט או ביקור מתועד ומפנק בחסות הזוג טראמפ לא נראה באופק. אפילו הקנצלרית מרקל ביטלה את ביקורה בישראל שתוכנן להיערך בתחילת השבוע. אבל בנט בהחלט עשה צעד נכון של מיצוב תדמיתי, בפרט אחרי שבועות רצופי כשלים ותחושה ציבורית של אובדן דרך.

אבל הבעיה כאמור איננה רק תדמיתו של ראש הממשלה, שאולי רשמה איזו התקדמות, אלא תג המחיר שהצמידו האמריקנים לביקור. כדאי לזכור שחיזוקו של בנט הוא גם אינטרס של הממשל הדמוקרטי, ולו כדי להימנע מקאמבק של נתניהו. ובכל זאת, לפי הפרסומים, דרשו האמריקנים התחייבות ברורה שישראל הרשמית לא תנהל קמפיין נגד חזרה להסכם הגרעין האיראני. או במילים פשוטות: אובמה זוכר את נתניהו שהאכיל אותו מרורים, והוא מעוניין למנוע מבנט את העיסוק האובססיבי בענייני הגרעין. בתמורה, אולי נוכל להימלט לארה"ב כשהאיראנים ישלימו את פיתוח הפצצה, בלי צורך בוויזה.

ממתינים ללפיד

לפחות לעין המצלמות, לא עלה הנושא הפלסטיני יתר על המידה בפגישתם של ביידן ובנט, למעט מילות נימוסים על חשיבות השלום כמקובל. לכאורה, דילג בנט על מוקש משמעותי שהתעורר לפתע אחרי 12 שנות ייבוש בזירה המדינית-מקומית, כשאבו מאזן ואנשיו נשכחים מלב, באדיבות נתניהו, שבחר באסטרטגיה של מדינות המפרץ ומרוקו תחילה.

אלא שמאחורי הקלעים התמונה שונה לחלוטין. ראשית, כפי שנחשף לקראת סיום הביקור (בתזמון גרוע במיוחד, במקביל לפטירתו של בראל חדריה שמואלי ז"ל), בנט התחייב בפני האמריקנים להעביר במסגרת 'הלוואה' לרשות הפלסטינית, כחצי מיליארד שקלים. בנוסף, השיח שנוצר סביב הסוגיה הפלסטינית, החזיר את הנושא לסדר היום ודחף כדור שלג, שלא ניתן לדעת היכן הוא ייבלם.

שר הביטחון בני גנץ, שרק לאחרונה אישר לפלסטינים בניית כאלף יחידות דיור בשטחי C, חלקן בסמוך ובצמידות ליישובים יהודים ובאופן שמאיים על קיומם והתפתחותם, מיהר להיות הראשון שמשתתף בחגיגת השלום. בנט טרם הספיק להניח את הראש ברעננה, וגנץ כבר הצטלם מחויך אצל אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית שיותר מעשור לא פגש באופן רשמי נציג ישראלי.

אל תקנו את הזעם המזויף של בנט ושות' על הפגישה – שנערכה באישורו ובידיעתו של רה"מ. בנט אולי לא אהב את הבאזז התקשורתי שליווה את פגישת גנץ, והעניש אותו כשבחר בשר כהנא לייצג את הממשלה בנאום בעניין איראן במליאת הכנסת, ולא בשר הביטחון, אבל בנט לא בלם את הפגישה, על אף שנקט בצעד דומה כלפי נציגים מהעבודה ומרצ שרצו להיפגש גם הם לפוטו אופ משלהם ברמאללה.

במפלגות השמאל כבר נשמעות זמירות על חידוש המו"מ הישראלי-פלסטיני ויש מי שרואה בעיני רוחו את הממשלה הנוכחית חוזרת לימי אוסלו. אם לא בשנה וקצת שנותרו לנפתלי בנט, שנכון לעכשיו עדיין פוסח על שתי הסעיפים, אזי במחצית הקדנציה של שר החוץ וראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד. מי שהכריז השבוע שח"כ סעיד אלחרומי שעבר התקף לב בנסיעה לילית ברחובות באר שבע "נפל בקרב", ואילו החייל בראל שמואלי הי"ד שנורה בגבול עזה ונרצח רק "נפגע מירי", נראה כמו אחד שבשל להוביל מהלכים 'נועזים' בזירה המדינית, ולכתוב את ההיסטוריה מחדש, תרתי משמע.

משחקי הוועדות

בינתיים, קרבות התקציב בכנסת צפויים להיפתח השבוע באופן רשמי ובקול תרועה רמה. הן קרבות הפנים בתוככי הקואליציה, בין מתנגדי הרפורמות השונות ותומכיהן, ובעיקר הרפורמה בחקלאות שקוממה נגדה לובי חזק במיוחד בשורות השמאל הישראלי (בשעת כתיבת השורות מתגלגלת בשורות העבודה ומרצ יוזמה לתמיכה רק בחוק התקציב, כדי לא להפיל את הממשלה, אך לא בחוק ההסדרים הכולל את הרפורמות), והן הקרבות החיצוניים של האופוזיציה, שתגייס את כל כוחותיה בניסיון להכשיל את העברת התקציב.

תזכורת: תקציב המדינה הוא אחד הכלים הבודדים שעשויים להוביל להפלת הממשלה. אם התקציב לא יעבור בשלוש קריאות – הכנסת תתפזר מאליה ועם ישראל יצעד שוב לקלפי. לא פלא אם כן שנתניהו ושות' בהנהגת הקואליציה ינסו לגייס כל ח"כ אפשרי להצטרף לשורות המתנגדים, מתוך תקווה להפתיע ברגע האחרון עם איזה שפן שיישלף מהכובע.

כפי שהזכרנו כאן בשבועות שחלפו, האופוזיציה צריכה גם לוודא את מצבה של הרשימה המשותפת. באופן רשמי, הצהירו יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, כי אף ח"כ מהרשימה לא יצביע בעד התקציב. אולם עודה נמנע במכוון מלהבטיח שכל הח"כים גם יצביעו נגד התקציב, משום שגם הוא מודע להצעות הסחר מכר מכיוונה של הקואליציה, שם מבקשים לכל הפחות הימנעות חלקית של המשותפת, בדגש על ח"כ אחמד טיבי וגיסו-שותפו למפלגת תע"ל, כדי למזער את הסיכון בבגידה של אחד הח"כים.

בינתיים, זירת קרב נוספת מסתבכת והולכת. כזכור, ארבעה ח"כים מהליכוד עתרו לבג"ץ נגד החלוקה הלא שוויונית של הועדות, בדגש על ועדת הכספים, שם קיבל הליכוד ייצוג חסר במיוחד, והקואליציה כולה קיבלה יתרון לא הגיוני של שני נציגים על האופוזיציה, כדי למנוע מצב של תלות באצבע בודדת.

בחמישי האחרון דן בג"ץ בעתירה, נזף בקואליציה וקבע כי "הרכב ועדות הכנסת הנוכחי מעורר קשיים, ויש לפעול לשינויו כדי להביא להרכב מאוזן יותר ומוסכם ככל הניתן, שיבטא באופן ראוי את כוחן היחסי של כל סיעות הכנסת". בג"ץ שלח את הקואליציה לתקן את המעוות בתוך עשרה ימים, אחרת, כך איימו השופטים, ייאלץ להידרש בעצמו ולהכריע בסוגיה.

בלית ברירה, קיבלו חברי ועדת הכנסת זימון בהול לחמישי הקרוב. על סדר היום: הכנה לקריאה ראשונה של הצעת חוק לעניין ועדות הכנסת. בהצעה המורחבת מציעה הקואליציה להגדיל את מספר חברי ועדת חוץ וביטחון לתשעה עשר ואת מספר חברי ועדת הכספים לעשרים ואחד. בשתי הועדות היו עד כה, על פי חוק, לא יותר משבעה עשר חברים.

בשלב זה, לא ברור איך הטריק יעזור לפתרון הבעיה. הקואליציה אמנם תערוך שינוי קוסמטי של הרחבת הועדה, כשכל צד צפוי לקבל שני חברים נוספים, ושני החברים באופוזיציה יינתנו לליכוד (עדיין, במרחק גדול מהשוואת כוחה היחסי של המפלגה בכנסת), אלא שכל עוד יישמר היתרון של שני חברים בועדה, בזמן שבמליאת הכנסת עצמה יש לקואליציה רוב דחוק של בין אצבע לשתיים, קשה לראות כיצד יוכל בג"ץ להתעלם, בפרט אחרי שתקף את ההתנהלות בחריפות.

חשבון נפש

סיום שנה הוא זמן גם לחשבון נפש פוליטי: השנה הנוכחית מסתיימת בכי רע עבור הציבור החרדי ונציגיו, שחוו מאגרא רמא לבירא עמיקתא, משולחן הממשלה ושמירה על הסטטוס קוו, למלחמת הישרדות מהספסלים האחוריים של האופוזיציה. ממינוי רבנים ודיינים למכביר, לקרבות בלימה בוועדות ובבתי המשפט, בתקווה למנוע פגיעה זוחלת בשירותי הדת ומינוי 'רבנים' המזוהים עם 'צהר' או עם חוגים ליברליים שונים.

לפי לא מעט הערכות פוליטיות, קיים סיכוי לא רע שכבר בשנה הקרובה ניאלץ לצעוד שוב לקלפי, לסבב חמישי של בחירות. הפעם, כרזות האימה של יהדות התורה וש"ס לא ייאלצו לייצר כותרות עתידיות, אנשי האסטרטגיה של המפלגות יידרשו רק לשכפל את עשרות ההודעות לעיתונות של שרי הממשלה הנוכחית, כדי להאיץ בציבור המצביעים להגיע לקלפי.

נזכיר שוב, אחוז קטן מאוד מקרב המצביעים החרדים, אלו שהגיעו להצביע בסיבוב הבחירות השלישי עבור המפלגות החרדיות, נמנעו מלעשות זאת בבחירות האחרונות, אם משום כעס על ההתנהלות בימי הקורונה (ואי אפשר לשכוח את ההליכה ברגל בשושן פורים. נורא ואיום) ואם משום נימוקים שונים ומשונים אחרים. הצד השווה שבהם, שאלו בדיוק הקולות שחסרו לגוש הימין כדי לקבל מנדט נוסף ולאזן את הגושים.

ויש גם את אסון מירון: השבוע נמשכו דיוני הועדה הממלכתית לחקר האסון, ושורה ארוכה של עדים שטחה את גרסתה בפני הועדה, שהתעמקה בשאלות של אחריות וכשלים מקומיים, אך נגעה גם בהיבט הגלובלי יותר של האירוע, שמתנהל בשלומיאליות חובבנית כבר שנים ארוכות. כמעט כל עד שהגיע מהצד הניהולי, נשאל מה לדעתו צריך לשנות במבנה ההילולא, ואל תתפלאו אם מסקנות הביניים של הועדה יכללו מגבלה קשיחה על מספר ההדלקות בהר ואולי גם על מספר המשתתפים.

אבל לאסון יש גם את הפן הנוסף, חשבון הנפש הציבורי הפנימי שעלינו לעשות. האם השתפרנו מאז? האם לקחנו אחריות בכל הנוגע לסיכון חיי אדם? האם לקינו גם אנחנו בתופעת ה'סמוך' הישראלית המפורסמת? נחפשה דרכינו ונחקורה.

השארת תגובה