האדמו"ר מקרלין בירך 'שהחיינו' על ספר תורה

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

כשנתבונן בפרטיה של מצוות הביכורים ניווכח שמהותה היא הודאה לקב"ה. יהודי זוכה לחיות בארץ ישראל, ובחצרו צמחו פירות ראשונים  עליו ליטול גמי ולסמן את הפירות הראשונים שהחלו להבשיל. כאשר הפירות מוכנים לאכילה הוא אוסף אותם לסל וממתין עד שיתקבצו עוד מבני עירו וכולם עולים ביחד לירושלים בשיר ובזמרה. בדרך יוצאים לקראתם כל בני העיירות היושבים על תוואי הדרך לשיר ולשמוח איתם עד שמגיעים לירושלים ואוכלים שם את הפירות.

וכך אמר מביא הביכורים לקב"ה: "ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלוקיך". מבאר רש"י "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה". השאלה המתבקשת היא היכן האמירה- "איני כפוי טובה"? יותר מכך שואל הגר"ז סורוצקין זצוק"ל על הלשון "הגדתי" – לשון עבר, והרי עדיין לא הגיד כלום, המקסימום שיכול לומר "אגיד" – בלשון עתיד?

מבאר הספורנו :"הודעתי לכל מתוך מעשי אלה". בסגנון זה מפרש גם הגרש"ר הירש זצוק"ל: להביע דבר במעשים ולא במילים ! הוכחתי את הדבר על ידי עצם העלותי את ביכורי פרי אדמתי".

הגר"ז סורוצקין מבאר זאת: שההליכה  בשירה ובזמרה ובהמון חוגג עם הביכורים אל בית השם היא בעצמה נקראת-'הגדה' , כנאמר: 'מעשה ידיו מגיד הרקיע… אין אומר ואין דברים'. וממשיך שם לבאר: "ויש שהמעשים 'מדברים ומגידים' יותר מדברים בעלמא!.. והיודע מחשבות בני אדם בוודאי מבין ומאזין רגשי תודתי ולמה טרחתי את כל הטורח הגדול הזה".

כלומר, עצם המציאות שיהודי מגיע עם סלסלת פירות הביכורים לבית המקדש, יש כאן אמירה שגדולה מכל מילה. בתרגום אונקלוס מבאר את המילה: "הגדתי" – "ותחוי", שהכוונה "להראות". כלומר, ההודיה לבורא עולם צריכה נראות מעשית לעין כל.

הדברים מהווים מוסר השכל גדול. הביטוי הטוב ביותר הוא במעשים, בהתנהגות ובהתנהלות. לעיתים נראה האדם סר וזועף, ולעיתים שמח וטוב לב. אין צורך באותה שעה שיפתח את פיו לתאר את תחושותיו, כי מבטו והתנהגותו משדרים את אשר על ליבו.

על אבי המאמינים אברהם אבינו, נאמר שהשפיע על הדורות הבאים אחריו בזה שהיה קושר את הגמלים כדי שלא ירעו בשדות זרים. שואל הרמב"ן: רבי פנחס בן יאיר בהמותיו היו זהירות מהגזל מפני שקדושתו השפיעה גם על בהמותיו, הלא ק"ו שבהמותיו של אברהם אבינו לא יכשלו בזה מדוע א"כ היה צריך לזמום את גמליו? מבארים המפרשים, אכן, וודאי בהמותיו של אברהם אבינו לא היו נחותות מבהמותיו של רבי פנחס בן יאיר אך אברהם אבינו היה המחנך של הדור. כפי שנאמר: "למען יצווה ביתו אחריו ושמרו דרך ה' ". מחנך תפקידו ללמד אחרים איך להתנהג. הוא צריך להתנהג בצורה כזו שאחרים ילמדו ממנו התנהגות נכונה. הקשירה של הבהמות נועדה למען ילמדו ויראו. מעשיו של אברהם אבינו מאלפים בינה, יותר מאשר אמירה.

כעין זה נאמר בגמרא בר"ה(י"ז:(שהקב"ה לימד את משה רבינו סדר סליחה אחרי חטא העגל והם י"ג מידות של רחמים. ומכאן ידעו לדורות- "שכל פעם שיהיו ישראל צריכים לבקש רחמי שמים כשיעשו לפני כסדר הזה אני אמחל להם". כתוב בספר "תומר דבורה": "יעשו לפני כסדר הזה"- אין הכוונה יאמרו: אלא הכוונה שיעשו כפשוטו. אם הם יאמצו לעצמם במעשיהם את י"ג ההנהגות של מדות של "חסד וחן ורחמים" ללכת באותם הדרכים, הם ייוושעו.

מצוות הבאת הביכורים מלמדת אותנו שהטרחה הגדולה במצווה זו, ועצם הנוכחות של היהודי במקדש, היא היא האמירה הגדולה: "איני כפוי טובה". וזהו לימוד לדורות. להדגיש את עליונותם של המעשים על המילים, שנדע ונפנים עד כמה עצומה ההשפעה של מעשינו על עצמנו, ועל העולם כולו.

עוד נאמר בוידוי מעשרות (דברים כו, יג): 'לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי', ומפרש רש"י 'ולא שכחתי מלברך', כלומר מלברך על הפרשת תרומות ומעשרות.

המפרשים על רש"י (השפתי חכמים ועוד) נתקשו הרי כל ברכות המצוות אינן אלא מדברי סופרים, שהרי מדאורייתא אין כל חיוב ברכה חוץ מברכת המזון ויש שסוברים גם ברכת התורה, אבל כל שאר הברכות מדברי סופרים הם, ואיך יתכן לפרש "ולא שכחתי" שהכוונה מלברך?

השם משמואל (כי תבוא שנת תר"ע ד"ה לא שכחתי) מבאר בשם אביו האבני נזר זי"ע אמר על פי שו"ת הר"י מיגאש (עיי"ש סי' רג) שהכוונה שלא שכחתי מלברך ברכת "שהחיינו" שהיא מדאורייתא. ומבאר שאדם מישראל המקיים מצוה, עליו לקיימה בשמחה, בחיות ובהשתוקקות, וזהו מעלת המצווה, כפי שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל'. ובפרט כאשר הקב"ה נתן לו שדה ופרדס שגדלים בו תבואה ופירות. הרי עתה בהזדמן לו לקיים מצוות התלויות בה ולהפריש ביכורים תרומות ומעשרות, בודאי מוטל עליו לעשותה בשמחה עצומה. כך שברכת "שהחיינו" היא מדאורייתא מחמת חובת השמחה של קיום המצוה ועליה מתוודה.

מסופר על הרה"ק הבית אהרון מקארלין זי"ע שרצה לקיים מצות כתיבת ספר תורה והזמין ספר תורה אצל סופר סת"ם. כאשר הושלמה מלאכת כתיבתו שמח הבית אהרון שמחה גדולה ושאל להרב אב"ד של העיר קארלין, האם לברך ברכת שהחיינו? ופסק לו שיברך. הבית אהרון בירך את הברכה בהתלהבות עצומה. אחר כך נגשו אנשים תלמידי חכמים אל הרב ושאלו אותו על סמך מה פסק לברך ברכת שהחיינו, והרי מחלוקת גדולה היא בין הפוסקים האם לברך שהחיינו על כתיבת ספר תורה ולהלכה נוקטים שאין לברך.

ענה להם הרב: כי ראה שנכספה וגם כלתה נפשו של הבית אהרון לברך שהחיינו ולא היה יכול להחזיק מעמד באם לא היה מברך. כל כך בער בו המצווה, והייתה לו כזאת שמחה, עם התלהבות להגיד שהחיינו על שהגיע לזמן הזה שבו זכה לקיים מצוות כתיבת ספר תורה עד שהיה זה בגדר של פיקוח נפש ממש אם לא היה מברך, ועל כן התיר לו לברך, כי היה זה בגדר פיקוח נפש ממש.

זהו כדברי הר"י מיגאש שברכת שהחיינו היא מדאורייתא. כי כשאדם מישראל מקיים מצות הפרשת מעשרות צריך להראות שמחתו ולבטא אותה בפיו, והוא על ידי שמברך שהחיינו, ואם כן הוי חיוב מהתורה לברך, שעליה אומר: 'לא שכחתי' מלברכך.

ההודיה להקב"ה במצוות אלו מתבטאת במעשים ובהתלהבות יותר מאשר ביטוי באמירה. כי יותר ממילים, הביטוי הוא במעשים.

השארת תגובה