הרב יעקב קנייבסקי מרכיב ממשלה

מי שנכנס לעובי הקורה בניסיון לקדם את הרעיון, הוא הרב יעקב קנייבסקי, נכד מרן שר התורה, שעושה ככל הניתן כדי להצליח ולהרכיב ממשלת ימין עם המפלגות החרדיות

בפגישה עם גנץ
בפגישה עם גנץ

בעוד שבוע בדיוק יסתיים שעון החול הראשון במרוץ למניעת מערכת בחירות חמישית בישראל. המנדט שקיבל רה"מ נתניהו להרכבת ממשלה צפוי לחזור לנשיא, ללא מימוש האופציה להארכתו בארבעה עשר יום, אופציה שספק אם תתבקש בכלל, לאור המבוי הסתום אליו נקלעו האפשרויות המצומצמות מלכתחילה להרכבת ממשלת ימין-חרדים.

דה פקטו, ישנם שלושה מסלולים תיאורטיים להרכבת ממשלה כזו, בכל אחד מהם טמון מוקש אחר: המסלול הראשון כולל את גוש הימין למעט 'תקווה חדשה', והוא נשען על תמיכתו החיצונית של מנסור עבאס. לרוע המזל, סמוטריץ' ושות' דאגו לבטל את האפשרות הזו כמעט מהרגע הראשון. למעשה, הסיכוי היחיד הנראה לעין להקמת קואליציה שכזו, מתבסס על מצב של הליכה לבחירות ישירות, שבסיומן – במידה ונתניהו ינצח כצפוי – הוא יוכתר אוטומטית כראש ממשלה ולהדחתו יידרש רוב של שישים ואחד ח"כים. מכאן, כל עוד הציונות הדתית ורע"מ לא יצביעו נגדו, הוא לא יזדקק לתמיכתם המשותפת באופן רשמי.

המסלול השני כולל גם את סער בממשלה כזו, אך זה האחרון כבר הבהיר שלא ייכנס לממשלה בה ייאלץ לשבת תחת נתניהו. שותפו הזמני בגוש 'הימין המתנדנד', נפתלי בנט, פרסם הצהרה באורך הגלות בצהרי שישי, וממנה עולה כי במידה ונתניהו יסכים לפנות את תפקיד ראש הממשלה לשנה הראשונה ולהישאר ראש ממשלה חלופי בלבד (נתניהו לא יכול לכהן כשר, מחמת כתבי האישום שהוגשו נגדו, ובשל כללי הלכת דרעי-פנחסי), או אז תיסלל הדרך לממשלת ימין 'על מלא'. לפי בנט, משתמע כי סער יצטרף גם הוא במקרה כזה, אולם ספק אם הדברים הללו תואמו עם סער מלכתחילה ואם ניתן לבנות עליו כמובן מאליו.

בהנחה ומסלול כזה יתממש, עולה כמובן השאלה מי יכהן בראשות הממשלה בשנה הקרובה? מובן מאליו שבנט עצמו לוטש עיניים לתפקיד, אף שאין כל סיבה שקואליציה המונה 65 מנדטים, תעניק את ראשות הממשלה ליו"ר מפלגה המהווה בקושי עשרה אחוזים ממנה. בסבירות גבוהה יותר שאחד מבכירי הליכוד, כנראה מבין הנאמנים יותר לנתניהו, יהיה זה שיוצע לתפקיד. לפחות על פי ההערכות, אם נתניהו יבחר ללכת למהלך כזה – יו"ר הכנסת יריב לוין הוא הקרוב והאמין ביותר מבחינתו לכהן, לא כדחליל אלא כמנגן בחליל.

המסלול השלישי, שהוא במידת מה נגזרת של המסלול השני, כולל גם את האפשרות של חילופין בזהות הדיירים בבלפור. השחקן הנוסף והמפתיע במקרה כזה הוא יו"ר כחול לבן, שר הביטחון בני גנץ. לגנץ, צריך לזכור, יש רק מה להפסיד במצב של ממשלת שמאל-מרכז, בה הוא יידחק לשולי השוליים. למרות היותו המפלגה השנייה בגודלה בגוש, השפעתו תהיה מינורית, משום שהוא נספר על אוטומט כמי שאין לו אופציות נוספות. הוא לא יקבל את ראשות הממשלה, ולא את תיקי החינוך, המשפטים, האוצר והפנים. במקרה הטוב הוא יכהן כשר חוץ נטול סמכויות, ואם יעשה קצת שרירים, אולי אולי יישאר במשרד הביטחון, כשר לקישוט, עם אצבע בודדת בקבינט.

במפלגתו של גנץ יש רוב המזוהה דווקא עם הימין. לפחות ארבעה משמונת נציגי המפלגה הם אנשי הציונות הדתית או מזוהים במובהק עם עמדות ימניות – פנינה תמנו שטה, חילי טרופר, מיכאל ביטון ואורית פרקש הכהן. תוסיפו לזה את התסכול של מי שהיה כפסע ממימוש הרוטציה על ראשות הממשלה ואיבד אותה בגלל התנהלות קואליציונית לוחמנית מבית ניסנקורן, ותקבלו מתכון קל לבחישה.

כבר בתחילת השבוע פורסם כי גנץ קיבל הצעה מפתה להצטרף לקואליציית ימין בה יכהן ראשון כראש ממשלה. במקרה כזה, נתניהו יוכל להותיר בחוץ את סער – שפסל אותו אישית לאורך כל הקדנציה – ולהסתמך על ממשלה יציבה של שישים ושבעה מנדטים, כשהוא מתפקד כראש ממשלה חלופי בתחילה וכראש ממשלה על מלא במחצית השנייה. גנץ ידרוש מן הסתם גם את תיק המשפטים עבור טרופר בכדי להצטייר כמגן מערכת המשפט, ועדיין, במצב כזה יהיה קל למפלגות החרדיות לאין ערוך להתמודד עם גזירות בג"ץ.

מי שנכנס לעובי הקורה בניסיון לקדם את הרעיון, הוא הרב יעקב קנייבסקי, נכדו של מרן שר התורה, שעושה ככל הניתן כדי להצליח ולהרכיב ממשלת ימין עם המפלגות החרדיות, כדי להימנע מתסריט הבלהות של ממשלת לפיד-ליברמן, הנשענת על הרשימה המשותפת וכוללת רב רפורמי. לצורך כך, נפגש הנכד הנאמן עם שר הביטחון בצהרי שני בלשכתו של האחרון ובהשתתפות נציגו למו"מ הקואליציוני, עו"ד אביאני.

בשיחה הובהר לגנץ כי למרות הטונים הצורמים בהם הסתיימה הקדנציה האחרונה, הציבור החרדי עדיין רואה בו בר שיח הגון וישר שניתן לעבוד עמו בשיתוף פעולה לטווח הרחוק. עוד נאמר לגנץ, כי המפלגות החרדיות יגבו את ההצעה שקיבל מנתניהו, אם וכאשר יסתמך עליה ויצטרף לממשלת ימין-חרדים. גנץ מצדו הורה לנציגו להמשיך לנהל ערוץ של מו"מ בנושא עם המפלגות החרדיות.

למפלגות החרדיות חשוב שימור הקשר עם גנץ גם במישור נוסף, משום שגם במקרה בו תוקם ממשלת שמאל-מרכז, במידה והוא אכן יישאר שר ביטחון (האפשרות החלופית היא מינוי של גדעון סער לתפקיד), תהיה לו השפעה מהותית בסוגיית חוק הגיוס. ומי יודע, אולי לפחות בעניין הזה יהיה רווח והצלה ליהודים.

סדקים בגוש

אם יירשם כישלון בכל המסלולים, צפוי המנדט לעבור לידי גוש השמאל-מרכז, כשהצמד המיועד לכהן ברוטציה בראשות הממשלה – יאיר לפיד ונפתלי בנט – יצטרכו להגיע להבנה מוקדמת על זהות מי מביניהם שיזכה ראשונה בקבלת המנדט מידי הנשיא.

במקרה כזה, צפוי הניסיון להרכיב 'ממשלת ריפוי' להיתקל בכמה מהמורות קשות. תחילה, נושא קווי היסוד וזכויות הוטו הפריטטיות. כל נושא מדיני או דתי ייאלץ להיכנס להקפאה, כולל החלת ריבונות, בנייה ביו"ש, יחסי דת ומדינה, סוגיות כמו גיור ומתווה הכותל ועוד, שלא לדבר על רפורמה במערכת המשפט ומינויים רגישים. בנט וסער דורשים מצידם משקל שוויוני מלא עם אפשרות לטרפד כל דרישה שתעלה משמאל. מנגד, מרצ והעבודה עושות קולות רקע של חוסר שביעות רצון, וכל הצדדים יודעים שבגלל הסיבות הללו – תוחלת חייה של ממשלה כזו קצרה מלכתחילה.

המכשול השני הוא חלוקת התיקים. נזכיר, גוש כזה יורכב משבע מפלגות שונות (תקווה חדשה, ימינה, יש עתיד, העבודה, מרצ, ישראל ביתנו וכחול לבן), כשכל אחת מהן תדרוש לפחות תיק בכיר אחד. למרבה הצער, יש בקושי ארבעה תיקים 'בכירים' (ביטחון, חוץ, אוצר ומשפטים). על זה יש להוסיף שתי מורכבויות: האחת, לפיד התחייב שלא ייתן יד להרכבת ממשלה עם יותר משמונה עשר שרים. השנייה, בנט וסער דורשים חלוקה פריטטית של התיקים ביניהם ובין כל השאר, כמעשה גנץ בקדנציה הקודמת.

סער צפוי לדרוש לעצמו חוץ או ביטחון ובנוסף את ראשות הכנסת עבור אלקין ואת תיק החינוך לשאשא ביטון, בנט ידרוש כנראה מלבד ראשות הממשלה גם את משרד הפנים לאיילת שקד ותיק נוסף במשקל בינוני (דתות, למשל) עבור מתן כהנא. שניהם מצהירים לעת עתה גם על רצונם להחזיק את תיק המשפטים בצד שלהם, וכמו גם על דרישה לשמור כמה תיקים פנויים, לשימוש עתידי, אם וכאשר יצליחו לצרף את המפלגות החרדיות.

בהנחה שדרישותיהם ייענו (כאמור, אחרת אין ממשלה…) חמשת ראשי מפלגות השמאל יתחלקו בפירורים שנשארו. לפיד יוכל למנות את עצמו כראש ממשלה חלופי ולחסוך את אחד התיקים, גנץ יסתפק בשאריות שיותיר לו סער (ביטחון או חוץ). על פניו, מבין התיקים הנחשבים יישאר רק האוצר, כשאחריו מזדנבים תיקי משנה כמו חינוך, תחבורה ובריאות.

כאן טמון זרע הפורענות, לפיד כבר הבטיח לאיווט את האוצר, אלא שמיכאלי והורביץ זועמים על הסיכום המוקדם. מבחינתם, אין שום סיבה שמפלגה זהה בגודלה לעבודה ולמרצ – תהנה מתיק משמעותי כל כך ותותיר אותם מתבוססים בשאריות הקורונה. בנוסף, לפיד לא יכול להותיר את יש עתיד עצמה בלי שום תיק ביצועי נחשב ביד, בהיותה גדולה יותר מפי שניים מכל מפלגה אחרת בגוש. הספיק לו עפר שלח אחד.

המוקש השלישי טמון בתוך הבית פנימה, בעיקר בימינה. בעוד בנט לוקה במידת מה של שכרון חושים כשריח בלפור עולה באפו, איילת שקד נוטה שלא להתאבד פוליטית לטובת תיק בינוני – אותו תוכל לקבל גם בממשלת ימין. לאיילת יש שני נאמנים בקרב חברי הכנסת של המפלגה, ולפחות שניים נוספים הוזכרו כמי שעשויים לקבל רגליים קרות ברגע האמת. ההפגנות מתחת לבתיהם כבר החלו, ופירוק אפשרי של ימינה יטרפד את כל המהלך עוד בחיתוליו.

ויש גם מכשול רביעי, התיאוריה כולה נשענת על תמיכה שקטה של המפלגות הערביות. רע"ם כבר הודיעה שלא יהיה מצב בו היא תימנע בהצבעה על הרכבת ממשלה. אם היא תתנגד, יחד עם גוש הימין המצומק (ליכוד, חרדים וסמוטריץ') יישארו 58 תומכים מול 56 מתנגדים. במצב דברים זה, די במעבר של ח"כ אחד מצד לצד כדי להכשיל את ההצבעה במליאה. ואל דאגה, גם למשותפת רשימת דרישות משלה, שאינה מתמצה בפתיחת שער שכם בימי הרמדאן, וספק גדול אם סער ובנט יוכלו להסכים איתה.

השנאה לנתניהו והשאיפה לשלוט היא דבק חזק, אבל אין לדעת אם הוא יספיק ברגע האמת ויאפשר לרבע את המעגל. לא לחינם הביעו כל שלושת השושבינים – לפיד, סער ובנט – את חששם שמלאכת הרכבת 'ממשלת האחדות' תיכשל לבסוף. הם מודעים היטב למכשולים ובהחלט מודאגים.

ממשלת אי אחדות

אם ב'ממשלת האחדות' עסקינן, מן הראוי להקדיש כמה מילים לטרמינולוגיה: שש ממשלות אחדות כיהנו עד כה בישראל, הגדולות שבהן היו בראשות לוי אשכול (111 ח"כים) וגולדה מאיר (102). הקטנות היו אצל שרון (74) וממשלת האחדות האחרונה, זו של נתניהו וגנץ, עם שבעים ושלושה חברי כנסת 'בלבד'.

ממשלת האחדות המדוברת כל כך בהובלת בנט ולפיד, תהיה הממשלה הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שתמנה בעת הקמתה פחות ממחצית מחברי הכנסת (בתמיכה ערבית חיצונית). היא גם תהיה 'ממשלת האחדות' הראשונה שרק מפלגה אחת מבין מרכיביה מחזיקה מספר דו ספרתי (נמוך) של מנדטים.

אם בכל זאת נדמה לכם שפערי הדעות בין הצדדים מצדיקים את הכינוי, נזכיר רק שש"ס ישבה בממשלת רבין ביחד עם מרצ של שולמית אלוני, ואיש לא ניסה להדביק לממשלה הזו את הכינוי "ממשלת אחדות". ככלל, זו תהיה ממשלה שכמעט כל מרכיביה מתבססים על שלילה – שלילת נתניהו, שלילת החרדים או שלילת הציונות הדתית. לא בדיוק רכיב ראוי ל'אחדות'.

לרוץ מהר יותר

מעשייה עממית נודעת מספרת על שני ציידים שתעו ביער, התחמושת אזלה לה מכבר ורק כדור בודד נותר לאחד מהם באקדחו. לפתע נתקלו השניים בנמר מורעב, כזה שאי אפשר להכריע בירייה אחת. הצייד שהחזיק באקדח לא היסס לרגע, ירה ברגלו של חברו ונערך לריצה חפוזה. "אבל למה?" תהה הפצוע, "אנחנו יודעים לרוץ, יכולנו לברוח יחד". היורה עצר לרגע, הסתובב והשיב: "אני לא צריך לדעת לרוץ, אני צריך לרוץ יותר מהר ממך…"

נזכרתי במעשייה עתירת הלקחים הזו בשעות הצהריים של יום שני, כשיו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס, עשה שוב סיבוב פרסה והגיע להבנות עם יו"ר הועדה המסדרת, ח"כ מיקי זוהר. לפיהן יקבל עבאס ראשות ועדה מיוחדת שתעסוק בענייני המגזר הערבי, ובתמורה תצביע ביחד עם הליכוד והימין על אופן חלוקת סגני יו"ר הכנסת (וגם על מינוי ח"כ משה גפני, בפעם המי יודע כמה ובהצטרפות ח"כ טיבי, לראשות ועדת הכספים).

בשמאל תלשו שערות מרוב תסכול. רק לפני שבוע הם הציעו לעבאס רשימת הישגים בלתי אפשרית כמעט. ב'מחנה השינוי', כפי שהם אוהבים לכנות את עצמם, שררה הסכמה כמעט מקיר לקיר שרע"מ סגורה עם לפיד וזהו. הם שכחו רק להקשיב לעבאס עצמו, שהסביר היטב כי מבחינתו כל הצבעה היא משחק חדש והוא פתוח לחלוטין למו"מ.

מי שרוצה לנתח לעומק את מהלכיו של עבאס, צריך להבין עניין פשוט שיסודו במעשיות עם: עבאס לא צריך למקסם את ההישגים שלו עצמו, הוא רק צריך לרוץ יותר מהר מהמשותפת. בתסריט הכי אידיאלי מבחינתו, טיבי ועודה נותרים באופוזיציה מוחלשת והוא סגור בקומבינה כזאת או אחרת עם ממשלת ימין, שתזרוק לו קצת עצמות. כי קצת זה הרבה יותר מהכלום שהיה עד היום.

תסריט חליפי בו גוש מרכז-שמאל מרכיב ממשלה כשהוא נשען באופן שווה על המשותפת ועל רע"מ, הוא הגרוע ביותר מבחינתו. בכזה מקרה הוא הופך לכל היותר לשחקן שווה ערך ליריביו המגזריים, ובסבירות גבוהה שימצא את עצמו בנחיתות מולם, בגלל עודף שתי האצבעות שהם מחזיקים. במקרה כזה, הקרדיט על כל הישג מגזרי שירשום יתחלק גם למשותפת, ומאבקי הקרדיט המוכרים לנו מגזרת מירון וצפונה יהיו בקושי משחק ילדים מול הקטטות בתקשורת הערבית.

השארת תגובה