"אבא שלי היה נאצי"

עד יומו האחרון היה וולטר זאם אביו הגרמני, אנטישמי שונא יהודים, אבל אירח מידי שנה בביתו את נכדיו שומרי המצוות מהארץ

יהודי עם אבא נאצי
יהודי עם אבא נאצי

כשיורם זאם מגיע מידי בוקר לבית-הכנסת שביישוב הדתי מצפה נטופה לתפילת שחרית, הוא לא נראה שונה משאר המתפללים שבבית הכנסת. הוא מתעטף בטלית, מניח תפילין וניגש למקומו הקבוע להתחיל בתפילה.

אולי הוותיקים מבין מתפללי המקום מכירים את סיפורו, אך אף אדם שיפגוש אותו כיום לא יאמין שיורם, המורה שומר המצוות מהיישוב הקטן, הוא בנו של וולטר זאם, מי שהיה חייל נאצי בימי מלחמת העולם השנייה, ותיעב יהודים בכל מאודו עד ליומו האחרון.

איך הגיע בן של חייל נאצי אנטישמי להתגייר ולשמור מצוות? שאלנו את יורם השבוע, בראיון מיוחד ל'קו עיתונות' ומסתבר שמאחורי הדברים מסתתר סיפור מרתק.

"נולדתי בעיירה קטנה בבוואריה שבגרמניה", הוא פותח בסיפורו. "בשנות ה-30' הצטרף אבי ל'חזית העבודה', שהייתה כמין 'שירות לאומי' שכולם צריכים היו לעשות, וכללה סלילת כבישים ועוד עבודות ברחבי המדינה. לאחר מכן, גויס אבי לצבא הנאצי, שם שימש כחייל מן השורה. למעשה הוא לא שירת הרבה בחזית, אלא היה בעיקר בחיל האספקה – בגלל הרקע שלו בחזית העבודה. אבל יצא לו להילחם בכמה חזיתות, והוא תמיד סיפר שזו התקופה הכי יפה שלו בחיים. בתור חייל הוא היה מוצב בבלרוס, ברוסיה ובפולין ולאחר כיבוש צרפת – גם בדרום צרפת.

"עם תום המלחמה אבי חזר הביתה, וזמן לא רב לאחר מכן, כאשר אני הייתי בן 3, ההורים שלי התגרשו ואמי התחתנה בשנית עם אלמן עם חמישה ילדים. בינתיים גדלתי בבית, ולמדתי בבית הספר ובתיכון בעיר. כשהייתי בן 10, אבי החורג נפטר. הוא היה אדם מיוחד, סוציאליסט, שעבד ברכבת, והיה אחד מהפועלים הוותיקים בעבודות הרכבת".

עם אביך הביולוגי, החייל הנאצי, עוד היה לך קשר גם אחרי הגירושין?

"כן. לפי הסכמי הגירושין הייתי אמור להיות אצלו במשך חודש בשנה, אבל בתחילה לא הייתה לו דירה משלו, ולכן גרתי אצל אמי עד גיל 12, אז הוא בנה בית לעצמו, ואז הכרתי אותו שוב ומאז הייתי מגיע אליו במשך חודש בשנה. לאבי הייתה תעודה מקצועית על כישוריו, והוא התחיל לעבוד כמסגר בכל מיני מקומות, ולבסוף נכנס לעבוד באיזה מפעל כימיקלים בדרום בוואריה, לשם עבר לגור עם אשתו השנייה".

מה היה יחסו ליהודים?

"שלילי לחלוטין. הוא גדל בפרנקפורט, והוא עבד תקופה ארוכה בחנות של יהודי בשם זליגמן, ועל ההיכרות אתו הוא הסתמך כהיכרות עם כלל היהודים. זליגמן הזה היה 'הטיפוס היהודי' האולטימטיבי עבורו, ומההיכרות אתו הוא חשב שהוא יודע מה זה יהודי. הוא גם ספג באותו הזמן את כל האידיאולוגיה של הנאצים, גדל לתוך זה והאמין בלב שלם לכל מה שסיפרו לו, שזו האמת. אחרי המלחמה האמריקאים שטפו לו את המח מחדש עם האידיאולוגיה שלהם, על דמוקרטיה ועוד כל מיני דברים שלא מתאימים לגרמנים, אבל זה לא ממש עזר ואכן עד הרגע האחרון לחייו הוא היה אנטישמי ושנא יהודים.

"אמי, לעומת זאת, הייתה סובלנית יותר, ולא היה לה אף בעיה עם יהודים. היא אמנם באה מכפר קטן בבוואריה, אך הכירה הרבה אנשים בחייה, ודעותיה היו הרבה יותר רחבות מאבי. היא הבינה שאולי יש יהודים לא טובים, בדיוק כמו שיש קתולים לא טובים, אך היא לא הושפעה מאבי ולא דיברה נגד היהודים. כך יצא שלמעשה האווירה בבית נגד יהודים הייתה נייטרלית. גם אבי החורג לא היה שונא יהודים. גרנו יחד אחרי המלחמה בבלוק של עובדי רכבת בדרום גרמניה, ומה שהעסיק אותם אז זה רק איך למצוא מקום עבודה ומהיכן להביא אוכל. לא היה בכלל זמן לאידיאולוגיה".

האמין בפרוטוקולים של זקני ציון

אביו אמנם שנא יהודים, אך לבנו אין עדויות ודאיות שגם היה בין הנאצים שהרגו יהודים לשם הריגת יהודים, ולא כחלק מהמלחמה נגד מדינות האויב של גרמניה. "כששאלנו את אבא, הוא אמר כמה פעמים שהוא לא מרגיש אשם בשום דבר. הוא אמר שהוא לא הרג יהודים לשם הריגת יהודים, אלא יצא לו להרוג רק אנשים במהלך המלחמה עצמה, כמו בכל מלחמה. כך לפחות הוא סיפר. אבל אפשר להאמין לו, משום שהוא סיפר בצורה חופשית מאד על חוויותיו במלחמה, ולא התבייש לספר כל מיני דברים שהוא לכאורה כן אמור היה להתבייש בהם או להביע עד ימיו האחרונים דעות אנטישמיות למרות שזה נגד החוק. הוא, למשל, האמין שה'פרוטוקולים של זקני ציון' הם אמת ולא המצאה, אבל דווקא בקשר להריגת יהודים לשם הריגת יהודים, הוא לא אמר שהוא עשה, ולכן אפשר להאמין לו".

אך דווקא אותו הרעל שאביו הביולוגי, החייל הנאצי, טפטף לבנו הצעיר נגד היהודים, הביא לבסוף לתגובה ההפוכה. "בגיל תיכון רצו לעשות לנו הכרה עם מספר דתות, ובמסגרת זו לקחו אותנו לבית-כנסת ברגנסבורג, עיר מפורסמת מאד, בה הייתה הקהילה יהודית הכי גדולה באירופה עד לפני כמה מאות שנים. לפני כעשרים שנה אף ערכו באזור חפירות ומצאו מטמון של מטבעות וחותמות של הקהילה היהודית, אבל אחרי המלחמה היו שם מתי מעט יהודיים, כל מיני שרידים משארית הפליטה.

"ושם פגשתי את הרב של אותה קהילה, הרב ליברמן, שהיה בן-אדם מאד מרשים, הרבה יותר מכל הכמרים שהכרתי, שהיו אושיות ממש תפלות. הוא, לעומת זאת, עשה עליי רושם אדיר. מדובר גם בתקופה שאתה צעיר בגיל העשרה, ואתה לא בטוח במה שאתה ואתה מחפש את עצמך. הרב עשה עליי רושם שקשה מאד לשכוח אותו, כי עד שפגשתי בו קיבלנו רושם שהיהודים זה משהו שהיה בעבר ואיננו עוד, ופתאום אתה פוגש מישהו ששרד את המחנות ועדיין מאמין ומנהל חיים יהודיים כמו שמסופר בספרים".

הקהילה היהודית ברגנסבורג באותו הזמן הייתה קטנה מאד. "לא היו שם ילדים או צעירים, ומי שנשאר שם זה בעצם רק הזקנים, כ-80 יהודים בערך, שהרב ליברמן הנהיג אותם".

כיום, אגב, הקהילה כבר גדולה הרבה יותר, בזכות יהודים רבים שהגיעו מרוסיה, ומונה כ-1,000 איש, שמתכננים לבנות כעת בית-כנסת חדש במקום.

"אחרי הפגישה הראשונה עם הרב", ממשיך לספר יורם זאם, "התחלתי לקרוא הרבה ספרים על יהדות ואף התחלתי ללמוד עברית ברדיו 'קול ישראל' בגלים הקצרים, שידורים שהיו מיועדים לגולה, שכללו קורס בעברית. לאחר תקופת מה ניגשתי שוב לרב ליברמן, ואמרתי לו שכעת אני ממש מבין שאני שייך ליהדות, וניסיתי לשכנע אותו לגייר אותי. הוא בתגובה אמר שזה לא בא בחשבון. אני הייתי בן 17 והוא אמר שהוא לא יעשה זאת. הוא גם אמר שאחרי מה שעשו ליהודים, שאשכח מזה שאגייר אותו, וכי אני יכול להיות קתולי טוב ולשמור על מצוות בני נח".

בן הנאצי מתקרב ליהדות

מדוע באמת לא הסתפקת בקיום 7 מצוות בני נח ורצית דווקא להצטרף ליהדות?

"כשהייתי בגיל 16 היו מורים שהסבירו לנו כמה הוכחות לכך שיש אלוקים, ובהזדמנות מסוימת אחד מהם אמר כי העובדה שהעם היהודי עדיין קיים, למרות כל הרדיפות, והיהודים ממשיכים להתקיים ומשגשגים – זו ההוכחה החותכת לכך שיש אלוקים. כלומר, הבנתי שהיהודים הם עם נצחי. חוץ מזה, גם הרגשתי שאני יכול להשתייך לזה ואני קרוב לזה בדעותיי".

חשבת גם בראש על כעין התרחקות ממעשיו של אביך וחבריו הנאצים, בכך שתצטרף ליהדות? שאלנו את זאם. "ממש לא", הוא אומר. "העניין של הכפרה על מעשיו של אבי לא היה קשור, אלא רק רצון עז להיות חלק מהעם היהודי, והדרך היחידה לעשות את זה עבר דרך גיור. אחרי שהפצרתי ברב שוב ושוב, הוא אמר שצריך ללמוד קודם הגירות ושיש לי כל-כך הרבה מה ללמוד, אבל אני לקחתי את זה ברצינות. עם הזמן סיימתי את לימודיי והתגייסתי לצבא, כשתוך כדי זה המשכתי ללמוד עברית. אחרי הצבא למדתי במשך שנתיים באוניברסיטה באזור, ושם, ליד מעונות הסטודנטים, היה בית-כנסת. באוניברסיטה למדתי עברית, ובמקביל התחלתי ללכת לתפילות בבית-הכנסת בכל שישי בערב ובשבת בבוקר, וגם אורח החיים שלי השתנה אט אט".

אל הקהילה היהודית הקטנה שהייתה סמוכה לאוניברסיטה, הגיע פעם בשבוע מלמד שלימד שניים מילדי הקהילה סידור ותפילות שונות, ויורם זאם נכנס ללמוד ביחד איתם. בהמשך סיים את לימודי הגירות שלו, והרב של מינכן קיבל אותו ליהדות לבסוף, לא לפני שדחה אותו שלוש פעמים, כהלכה.

איך הגיב אביך, החייל הנאצי, לכך שבנו מתקרב ליהדות?

"אבא, כשראה את זה בהתחלה, עוד לפני שהתגיירתי בפועל, אמר שזה שטויות של צעירים, ושאני אתבגר במשך הזמן. הוא לא האמין בהתחלה שזה קורה באמת, אבל עד לגיור שלי לבסוף לקח מעט מאד זמן. התחלתי ללמוד לגיור ב-65', וב-69' כבר טבלתי במקווה והתגיירתי. זה לא היה כל-כך הרבה זמן. ובאמת, אחרי הגיור – הוא ניתק איתי את הקשר מיד".

כמה שנים לאחר מכן, הגיע זאם לארץ ללימודי אולפן לשיפור העברית, ולאחר מכן חזר לגרמניה והתחיל לעבוד שם כמורה בתיכון. תקופת מה לאחר מכן עבר לאנגליה, שם שימש כמורה לשפות במספר בתי ספר. כאשר שמע שניתן לקבל מלגה עבור לימודים בישיבה בירושלים, הגיע שוב לארץ ולמד במשך כמה שנים בישיבת 'דבר ירושלים', בראשותו של הרב ברוך הורוויץ.

במשך שנים לא מעטות נותק כאמור הקשר בין האב הנאצי לבן היהודי, אך הקשר חודש לאחר שיורם התחתן, בישראל, ונולדה לו בתו הראשונה. "כל הזמן שמרתי על קשר עם האחיות של אבי, והן סיפרו לו על כל החדשות איתי – שאני גר בארץ, שהתחתנתי ושנולדה בת. אשתו השנייה יזמה את הקשר מחדש, ומאז ביקרנו אצלו בכל שנתיים. פעם אחת הוא גם הגיע לבקר אותנו בארץ, בביקור שלדעתו גילה לו כי כל הדעות הקדומות שהיו לו על יהודים – נכונות: כמו למשל שהם מלוכלכים, כי גרנו ליד מירון והיה לכלוך רציני בכל כבישי האזור, והוא גם שמע איך שהיהודים צועקים, ולא רק זה אלא גם – לדעתו – מרמים: המלצר בבית המלון בו שהה רימה אותו כמה פעמים, ולמרות שניסיתי להסביר לו שהעובדים שם הם בעצם ערבים, זה לא השפיע עליו בכלל, והוא נשאר בדעותיו נגד היהודים עד למותו".

במשך השנים שאתה גר בארץ, אתה מספר על עברך? מי היה אביך?

"אם לא שאלו אותי, אף פעם לא סיפרתי. אבל שם המשפחה שלי הוא לא שם יהודי, וברגע שיש לך עסק עם יהודים, הם תמיד שואלים עליו. ובתחילה, כשגרתי בגרמניה, לא יכולתי להחליף שם משפחה, כי שם זה דורש הסכמה של כל בני המשפחה, וכרוך בבירוקרטיה גדולה".

איך הילדים והנכדים הגיבו כששמעו שהם נכדים לסבא נאצי?

"הם גדלו עם זה. הבת הגדולה שלי עוד גדלה עם הסבא (שנפטר לפני מספר שנים בגיל 100). אנחנו הרי נסענו פעם בשנתיים לבקר אותו, והוא היה, לפחות כשהם היו צעירים מאד, סבא מאד נורמלי ורגיל עבורם. רק בגילאים מאוחרים יותר, כאשר סיפרו על הסבא, הם קיבלו לעתים תגובות של 'איך זה יתכן שאת נוסעת אליו לגרמניה?', או שהם קיבלו הערות איך ניתן לדבר עם סבא אנטישמי שהיה במלחמה, ושבכלל צריך לנדות אותו. אבל הם הכירו הרבה גרמנים שהיו שונים מהאבא שלי, ואבי היה בשבילם משהו חריג מהנוף הגרמני. אבל כולם ידעו כבר מהתחלה שאני גר ושיש לי אבא שהיה במלחמה. ברור שיכולתי לספר להם 'סיפורים' והמצאות על העבר, אך לא הרגשתי שאני צריך להסתיר משהו, כי לי יש חיים משלי שהם בדרך אחרת לגמרי, וגם למעשה לא ראיתי שהילדים או הנכדים סבלו מזה".

"לא פגשתי אף פעם מישהו שראה בעיה בסיפור שלי, כי זה משהו מהעבר של אבי ואני לא אשם במשהו שהוא עשה שאני לא יכולתי למנוע אותו. הוא אמנם היה חייל נאצי גרמני, אבל אני? אני יהודי כשר לגמרי".

השארת תגובה