"הבנתי שנשארו לי שניות לחיות"

"ראינו את הפצועים שיצאו מהסמטה יוצאים בחושך, כשהם אומרים לנו: 'אל תיכנסו לשם. מלאך המוות נמצא בפנים, וכל מי שנכנס – מת'" • בשיחה מרתקת, מגולל אלכס בן-זיקרי את השתלשלות האירוע

אלכס בן זיקרי במקום בו אירע פיגוע התופת
אלכס בן זיקרי במקום בו אירע פיגוע התופת

על גופו של אלכס בן-זיקרי, כמעט ולא ניתן לראות דבר שיזכיר את המלחמה שניהל על חייו לפני שמונה-עשרה שנים. מה שנשאר מאז הוא רק צלקת רחבה על הצוואר, כעדות אילמת על מה שעבר מי שנושא אותה. צלקת אחת ותו לא, למי שריחף בין שערי חיים ומוות ורק בנס חי איתנו היום.

בן זיקרי הוא אחד מאלה שנלחמו בקרב על "ציר המתפללים" בסמוך לעיר קריית ארבע, בקרב שאירע לפני כשמונה עשרה שנים, בכסליו תשס"ג, שגבה מחיר נורא: שנים-עשר איש נהרגו במהלכו, ושמונה-עשר אחרים נפצעו בו, בדרגות שונות של פציעה.

השבוע, פגשנו בבן זיקרי לראיון מיוחד ל'קו עיתונות'. סיפורו ההירואי בלתי נתפס, ובמיוחד סיפור הצלתו.

אלכס בן זיקרי, הגיע לישראל כנער צעיר מצרפת, ונשלח היישר לכפר מימון יחד עם כמה מבני גילו, במסגרת עליית תלמידים צרפתיים לישראל. אחרי שעשה את מבחני הבגרות, למד בן זיקרי בישיבה בקרית ארבע, כאשר במסגרת שירותו הצבאי שירת בחטיבת 'גולני'. לפני כ-17 שנה החל ללמוד לימודים אקדמאיים ובמקביל לכך התחתן. בשנת תש"ס סיים את לימודיו, קיבל את התואר "מהנדס מחשבים", ועבר יחד עם רעייתו ליישוב אותו הכיר משנותיו בישיבה, קריית ארבע.

הימים היו ימי תחילת האינתיפאדה השנייה, והוא הבין מהר מאד שעליו להיות חלק מצוות "כיתת הכוננות" בעיר (כמה חברים שתפקידם לשמור במשמרות על העיר), משום שבקריית ארבע הביטחון מושתת גם על האזרחים התושבים, ולא רק על החיילים או משמר הגבול. בן-זיקרי ניגש למחלקת הביטחון של היישוב, וקיבל מהם את כל הדרוש: רובה, ביפר ואת כל שאר אמצעי ההגנה הנחוצים.

כיתת הכוננות של היישוב בנויה כך שכל אחד מחבריה עסוק בענייניו היומיומיים, ורק בעת אירוע הם נזעקים למקום האירוע, זאת לצד אימונים דו-שבועיים, שנועדו לשמור על הכושר והמיומנות. מידי פעם יש כמובן "הקפצות" ללא התראה, אך אנשי כיתת הכוננות חיים יחד עם זה בשלווה, ביודעם שבלעדיהם קרוב לוודאי שהיישוב לא יכל להתקיים.

יריות בציר המתפללים

באותה שבת, אז, לפני אחת עשרה שנים, ישבו בן-זיקרי ובני משפחתו לארוחת ליל-שבת בביתם, ואכלו כמידי שבת את המאכלים שהכינה האם. "לפתע צפצף הביפר, בעיצומה של השבת", מספר בן זיקרי, "ודיווח על ירי על חברים בחברון הסמוכה. היינו צריכים להגיע אל ליד 'השער הדרומי' (שמחבר את קריית ארבע לחברון – א.ש..), ל'ציר המתפללים' שמגיע אל מערת המכפלה". הסמטה הזו, היא כמין טיילת באורך של קילומטר וחצי, ממנה מגיעים היהודים בקביעות למערת המכפלה בשבתות ובחול המועד. בן זיקרי וחבריו הגיעו אל השער הדרומי, ונתקלו בחילופי אש שהיו במקום. היו אלו כמה מחבלים שהיו בסמטה, אחד עמד מלמעלה ועוד שני מחבלים היו באחד הבתים למטה, בתוך השכונה הערבית שבמקום.

האירוע עצמו החל עוד לפני בואם של אנשי כיתת הכוננות, כאשר בסמטה בחברון שהו מחבלים שבתוכניתם היה להגיע לקריית ארבע עצמה ולבצע טבח בתושבים. אך שבעה חיילי נח"ל שהיו בסמטה ולא יצאו ממנה בשעה בה היו רגילים לצאת, מנעו מהם לפעול, והמחבלים החליטו לבסוף לפגוע בחיילים עצמם. במכת האש הראשונה נפגעו כל החיילים שהיו בסמטה. חלקם נהרגו מיד וחלקם נפצעו. "אבל בגיזרה עצמה לא ידעו באותה שעה מה קורה", מספר בן זיקרי. "רק שמעו יריות, אבל לא שמעו בקשר מהיכן הן מגיעות". כמה ג'יפים נשלחו לסייר בין עמדות צה"ל ומג"ב בסביבה בכדי לבדוק מהיכן היריות. אחד הג'יפים נכנס אל הסמטה בכדי לבדוק אותה, והחיילים שבתוכו הופתעו לראות גופות מוטלות על הארץ. הג'יפ עוד הספיק לעשות פרסה בכדי לצאת מהסמטה, כשאז המחבלים זרקו עליו רימונים וירו עליו, וכל מי שהיה בג'יפ נהרג במקום.

הבכיר שהיה בג'יפ, סמיח סוידאן, עוד הספיק לפני שנהרג לדווח למפקד מג"ב, עזי סייח, ששהה באותה שבת בביתו בשפרעם שבצפון. "סייח פתאום קיבל טלפון מוזר מסמיח, שבתוך הסמטה יש הרוגים ואף יורים עליו עצמו. באותו רגע הוא עלה על מדים, נסע לכיוון קריית ארבע, כאשר הוא הגיע למקום רק בשעה 10 פלוס. תוך כדי הנסיעה הוא העביר דיווחים לשטח, רק שהם לא היו מושלמים והיה הרבה אפילה סביב מה שקורה", מספר בן זיקרי.

מי שהצליח לחבר את קצוות הדיווחים היה אל"מ דרור וינברג, מפקד החטיבה, שהבין את מיקום ההתרחשות, והסיק שהמחבלים שירו – כנראה כבר ברחו משם, כפי שקורה בדרך כלל במקרים מעין אלה, ושיש במקום פצועים והרוגים. המטרה הייתה כרגע להיכנס כמה שיותר מהר אל הסמטה, בכדי לחלץ את הפצועים וההרוגים, וזה מה שעשה וינברג. הוא לקח איתו בג'יפ חייל ונהג, ודהר לסמטה. כשהגיע, הוא יצא מהג'יפ, ומצא את עצמו מוקף בחיילים הרוגים. המחבלים לא השתהו הרבה, וירו אף בו, בבטנו. וינברג הודיע בקשר שהוא נפגע, והוא עוד הספיק לצאת מהסמטה, ובחוץ, ליד הג'יפ, התמוטט. החייל שהיה אתו פינה אותו למקום אחר בחברון, שם כבר התמקמו כוחות רפואה וחילוץ. לפני שהוא נפטר מפצעיו, הוא עוד הזעיק כוחות כוננות מכיתות הכוננות של קריית ארבע וחברון.

הכוננים המוקפצים אמרו שלום למשפחתם, שסבבה סביב שולחן השבת, ומיד הגיעו להילחם מול המחבל האחד שהיה מעל הסמטה, והצליחו בחסדי שמים לחסלו. על צוות הכוננות הזה נמנו שבעה אנשי כוננות, אליהם התלוו שלושה חיילים שלא קיבלו פקודות, אך החליטו להיות חלק מצוות הכוננות. קצין הביטחון יצחק בואניש לקח פיקוד על עשרת הלוחמים הללו, שרובם כאמור היו אזרחים. כעת נשאר לחסל עוד את המחבלים ששהו למטה בסמטה. הצוות נכנס אל הסמטא, וחיפש את המחבלים, וכן את גופות ההרוגים והפצועים. בסמטה עוד עמד לו הג'יפ של סמיח שנהרג כזכור בעודו בג'יפ. אורות פנסי הג'יפ האירו על הכוחות הנכנסים, והיה בכך סכנה. בואניש ואלכס צוויטמן הי"ד מצוות הכוננות לג'יפ, הלכו ועם הנשק שבידם שברו את הפנסים, בכדי שהם לא יהיו מוארים וגלויים לעיני המחבלים. בואניש לא ידע ששני המחבלים ששהו בסמטא היו מצוידים באמצעי ראיית לילה משוכללים. למחבלים הייתה עוד כמות רימונים נוספת, והם החלו מיד בעוד מכת אש. כל הלוחמים נפלו מיד. חמישה לוחמים נהרגו מיידית, שני פצועים איבדו את ההכרה ונשארו על הארץ, ושאר הפצועים האחרים הצליחו לצאת מהסמטה בכוחות עצמם. אחד-עשר הרוגים נספרו עד השלב הזה, ועוד פצועים רבים.

"כשאנחנו באנו להיכנס", מספר בן-זיקרי, חבר כיתת הכוננות, "ראינו את הפצועים שיצאו מהסמטה יוצאים בחושך, כשהם אומרים לנו: 'אל תיכנסו לשם. מלאך המוות נמצא בפנים, וכל מי שנכנס – מת'. היינו עוד עם הטעם של האוכל של השבת בפה, והנה אנחנו נחשפים לכזה סיפור טראגי מול העיניים. הצבא עוד לא התארגן, כי מפקד החטיבה נפל, ושאר המפקדים וחלק גדול מהקצינים היו בביתם באותה שבת, והחלטנו אנחנו להיכנס ולהשלים את המלאכה של פינוי וחיסול המחבלים. הראשון שנכנס היה אליהו ליבמן, קצין הביטחון של חברון, שנכנס לבדו עם הג'יפ שלו, שהיה ממוגן ירי, בכדי לראות מה קורה. מבחוץ שמענו יריות, וליבמן דיווח לנו שיורים עליו מטווח אפס. אחרי שסרק את הסמטא, הוא עשה פרסה והצליח לצאת ללא שריטה, כאשר על הרכב נספרו רישומיהן של 29 (!) יריות שירו המחבלים על הרכב.

הכדור פגע רק בנשק

"אני זוכר שכשהוא יצא הוא צעק פעמיים 'מי לה' אליי', כאומר: 'חבר'ה, תתפסו את עצמכם. אנחנו נכנסים פנימה על מנת לחלץ את הנפגעים'. כך התארגנו עשרה לוחמים, ונצמדנו לשני ג'יפים שנסעו לפנינו. שאר הלוחמים נעו מאחורי הראשונים בשני טורים ונכנסו לסמטה 200 מטר פנימה, תוך כדי יריות לכל הכיוונים וחיפוש אחר המחבלים. אני נמצא בטור הימני, ואני צועד לאורך הסמטה. לצדי, קיר אבן נמוך שמגן עלינו. תוך המשך הצעדה, היה בקיר פתח לבית ערבי שהיה שם. עצרתי, ויריתי לכיוונו כמה כדורים, כדי להיות בטוח. כשהתרוממתי, מישהו בפתח התרומם יחד אתי. זיהיתי בבירור דמות, והייתי מוכן לירי. אבל ראיתי עליה קסדה, ופחדתי שזה חייל שהתאושש וקם. אבל למעשה זה היה מחבל עם כובע גרב, שירה לפנים שלי כדור מדויק. בנס, הכדור לא פגע בפניי אלא פגע בנשק ה-M 16 שלי, אבל חלקי הנשק והכדור, קפצו לי לפנים".

ארבעה רסיסים נכנסו לאזור גרונו. אחד מהם נכנס קרוב ללסת ואחרים חתכו בגרונו ורידים מרכזיים, כאשר אחד מהם אף פגע בעורק הראשי שבגרונו, וחתך אותו מקצה לקצה. "נהיה לי ברק לבן בעיניים, והתמוטטתי. ניסיתי לחסום את הדימום מהעורק הראשי. הבנתי שנשארו לי שניות אחדות לחיות, וזעקתי פעמיים 'שמע ישראל'. הרגשתי התרוממות, והבנתי שזהו, זה נגמר. חייל אחד הצמיד אותו לרצפה, ובזמן הזה איבדתי הכרה ודופק, ולחץ הדם נהיה מאד נמוך עד שאפילו הפסקתי לדמם, משום שהרסיס נשאר תקוע בעורק וסתם את הדימום". את בן זיקרי פינו תחת אש לאמבולנס צבאי, ורופא הגיע לקחת אותו למנחת המסוקים ב'גבעת החרסינה' שביישוב, לשם הגיעו עוד הרבה פצועים, שיועדו לפינוי לבתי החולים על-ידי מסוקים ואמבולנסים.

במתחם עצמו החלה מין סלקציה של הפצועים, והחלטת סדרי עדיפויות. הרי לא ניתן לטפל בכולם, וגם לא כל מצב רפואי מאושר להטסה, ועל המסוקים היו אמורים לעלות רק אלו שהיה סיכוי להצילם. "אני כבר הייתי 'x'. לא היה סיכוי להציל אותי. הגוף שלי פרפר. אמנם נשאר תחת השגחה, אבל לא הרבה מעבר", אומר בן זיקרי. מצבו היה קשה מאוד והוא כונה כבר "אנוש לגמרי". במשך האירוע נערכו רשימות עם שמות ההרוגים והפצועים, וידיד של בן-זיקרי שראה אותן, העיד כי הוא הופיע ברשימת ההרוגים, כהרוג הנוסף. כשאשתו של בן זיקרי שאלה במהלך האירוע את הידיד מה ראה באותן רשימות, הוא סירב לענות לה, בשל מה שחשב כאמת המרה. מבחינת סדר העדיפויות הוא היה בעדיפות הכי נמוכה לטיפול.

אל המקום הגיעו ששה-עשר רכבי אמבולנס מכל האזור, כאשר אחד מהם הגיע מכיוון אפרת. בתוך האמבולנס מאפרת, היה תושב אפרת בשם ד"ר יצחק גליק, רופא בכיר שמכהן בתפקיד במערך החירום ביישוב.

כאן צריך לעצור ולספר נקודה, שבהמשך תהיה חשובה: כמה ימים לפני אותה שבת, ניגש מישהו אל ד"ר גליק, וסיפר לו על רופא מארה"ב בשם מרק ריצ'מן שהגיע לארץ להתנדבות, ואין לו היכן לשהות בשבת. אותו אחד אמר לו, "אתה רופא והוא רופא, אולי תזמין אותו אליך לשבת ותמצאו שפה משותפת?", וכך אכן היה. ריצ'מן שהה באותה שבת אצל גליק. כאן גם המקום לציין שמרק ריצ'מן אינו סתם רופא, אלא בכיר בחיל האוויר האמריקני, שהתמחותו היא בניתוחי שדה, והוא מומחה ברפואה מוטסת. משמים, כך בן-זיקרי, שהה ריצ'מן באותה שבת אצל ד"ר גליק. כאשר קיבל גליק הודעה במירס על האירוע רב-הנפגעים בקרית ארבע, הוא משך את ריצ'מן לאמבולנס, ואסף בדרך עוד רופא נוסף בשם דודי משעלי, לשעבר ראש מחלקת כירורגית לב-דם בבית החולים תל-השומר, "שזהו עוד רופא לא שגרתי שהגיע למקום", מציין בן-זיקרי לפנינו את החוליה הנוספת בשרשרת הניסים שאירעה עמו.

השלושה הגיעו לקריית ארבע במהירות האפשרית. במנחת המסוקים ירדו משעלי וריצ'מן, וגליק המשיך הלאה, למקום האירוע עצמו. "משעלי וריצ'מן הגיעו עד אליי בדרך ניסית", מתאר בן זיקרי. "הם הבינו שאני בין חיים למוות ונתנו לי מנות-דם בכדי לייצב את מערכות הגוף, והחדירו לי צינור אינטובציה, כדי שאם אירדם הם יוכלו להנשים אותי מלאכותית דרכו. הייתי כבר מוכן לעלות למסוק, רק שהיה ויכוח ביניהם לצוות המוטס שהיה שם, משם שאני עיכבתי פצועים אחרים, ועל-פי נהלי יחידת 669 שהייתה במקום, המצב שלי לא נחשב ליציב, ואילו הרופאים כן אמרו להטיס אותי".

וכאן אירע לבן זיקרי נס נוסף. מפקד 669 על האירוע, שלט באירוע ב'שלט רחוק'. הרופא הבכיר, א', שהה בשבת בתל-אביב, ומחדר המבצעים בתל-אביב הפעיל את היחידה בקריית ארבע. הצוות בשטח אמר לו שיש פצוע גרון שהם לא מתכננים לקחת אותו – כפי הנהלים, אבל המפקד אמר להם בתגובה: "אני יודע שזה נגד הנהלים הרפואיים, אבל קחו אותו, על אחריותי". למה הוא עשה זאת? בן זיקרי מספר עוד חוליה בשרשרת הניסים המופלאה: "כמה ימים לפני כן הוא התעורר בבוקר, ומצא לידו את אשתו כשהיא ללא רוח חיים. הוא לא היה מסוגל בימים שלאחר מכן לישון, ובתור אחראי על המסוקים בקרית ארבע, בצל האירוע האישי שעבר באותו שבוע, החליט כפי שהחליט. לולי היה מאבד באותו שבוע את אשתו, הוא לא היה לוקח את ההחלטה הזו להטיס אותי במצבי. הוא היה במצב שהוא ערבב בהחלטות גם רגשות, ולכן הוא אישר לקחת אותי למרות שמצבי לא אישר הטסה ויחידת 669, שהיא יחידה מאד מקצועית, לא לוקחת את מי שימות להם במסוק, אלא רק את מי שניתן להצילו (השיקול נובע מכך שהייתה קיימת אלטרנטיבה נוספת: האמבולנסים שהיו שם, אך היו איטיים מידי למצב שלו – ח.ב.). אם הייתי ח"ו מת במסוק, הבכיר היה נותן על החלטתו את הדין".

נס בתוך המסוק

המסוק עלה לאוויר כשבתוכו בן זיקרי, ועליו התייצבו מערכות הגוף שלו ולחץ הדם עלה מחדש. הבעיה הייתה שהרסיס המתכתי שהיה בגרונו, זז בפנים, ובן זיקרי החל לדמם מאד, שוב. ד"ר משעלי, על-פי הנחיות מדויקות שקיבל מריצ'מן, הכניס את ידו לתוך הפצע, ותפס את העורק, כדי להפסיק את הדימום. ההנחיות של ריצ'מן היו מדויקות מאד, משום שבפעולה מעין זו יכל להיות למשעלי נמק באצבעותיו כתוצאה מהפעולה שהוא מבצע. "זו פעולה מאד רגישה. במלחמת לבנון השנייה רופא איבד שתיים מאצבעותיו בכזו פעולה", אומר בן זיקרי, "והמיומנות של רי'צמן ומשעלי הצליחה להציל גם אותי וגם את האצבעות של משעלי". כך הגיע בן זיקרי לבית-החולים הדסה עין כרם, כשהחיים שלו נמצאים בין האגודל של משעלי, לאצבע האחרת. בשעה 4 בבוקר אמרו הרופאים לאשתו כי בעלה יחיה, אך הם לא יודעים באיזה מצב.

"התעוררתי בצהרי יום שני. פתחתי את העיניים וראיתי מולי את משפחתי שחיכתה לי. אני מחייך אליהם, ואחר-כך אני בוכה, ואומר לעצמי שאם לא זכיתי למות על קידוש ה', עכשיו אצטרך לחיות את כל המשך חיי על קידוש ה'; לחיות חיים נורמליים, שזה לא דבר שבא כעת לבד. כעת זו משימה קשה". משימה קשה עמדה אמנם כעת לפניו, אבל הבשורה הגדולה מכל כבר הייתה ידועה: הוא חי!

ארבע שנים ארך תהליך השיקום שלו, בין השאר – היה עליו לחזור לחיים רגילים ושגרתיים עם משפחתו והחברה הסובבת אותו. "עזרו לי אז רופאים ופסיכולוגים. אבל מי שהכי תרמו לי היו אנשים רגילים שבאו לדבר ולצחוק איתי וכו', כדי להוציא אותי מהטראומה ולהחזיר אותי לחיים טובים. בזכותם הבנתי שאז, בסמטה, הייתי מוכן למות למען הכלל, ושכעת אותו כלל רוצה להחזיר לי ולחזק אותי. אותם אנשים, במקום להתעלם פנו אלינו, התקשרו ובאו לחזק ולחבר אותי לכלל – שזה מקור האנרגיה. מי שחי בד' אמות של עצמו, חי חיים מנותקים, ובשלב כלשהו יאבד את שפיותו, ומי שחי בתוך עמו – יש לו כוחות גדולים. זו אחת המסקנות שלמדתי מכל מה שאירע לי".

כאשר החליט בן זיקרי לחזור לכיתת הכוננות, כשנה אחרי האירוע, הוא לקח את הביפר שקרא לו לאותו אירוע, הניח אותו על השולחן וקרא לבנו, שהיה אז בן 5. "שאלתי אותו: אם הביפר יצלצל, תרשה לי ללכת? והוא השיב לי שבוודאי, זה חשוב. הייתי עם 55 תפרים, מיתר-קול משותק ועוד פגיעות. הראיתי לבן שלי את הפגיעות והצלקות, והסברתי לו שאם אלך, אוכל להיפצע שוב. והוא השיב לי משהו מדהים: 'אם לא תלך, לא תיפצע, אבל אולי אבא אחר לא יחזור כלל. ואם תלך, אולי תיפצע אבל גם הוא – רק ייפצע, אבל כל ה'אבאים' –  כך הוא אמר לי – יחזרו הביתה'. ואז הבנתי שזה הדור הבא, דור ההמשך; ילדים קטנים שמסוגלים להפיק תועלת וכח מהאירוע הקשה, ובזכות החוזקה שלהם אנחנו ממשיכים. העתיד נמצא בידיים קטנות, אך הן ידיים טובות".

בן זיקרי עצמו, כאמור, חולץ מהמקום, אך בינתיים הקרב עוד נמשך זמן ארוך. עד השעה 10 בלילה חולצו כל הפצועים וההרוגים, כאשר ב-10 וחצי נטל הצבא את הפיקוד על האירוע, והכניס אל הסמטה שני נגמ"שים, ואז החל קרב יריות בינם לבין המחבלים. דני כהן, מפקד אחד הנגמשי"ם, רצה לצאת מן הנגמ"ש בכדי לסיים את הקרב, וביודעו שאם ייצא מהפתח האחורי ייתכן שחייליו ייפגעו, בחר לצאת מן הפתח העילי בו ייצא חשוף למחבלים. כהן קפץ מעל הנגמ"ש אך אז קיבל כדור בגופו, מת מפצעיו, והוא ההרוג ה-12.

מי שחיסל לבסוף את המחבלים היה מפקד מג"ב שהגיע, כזכור, מביתו שבשפרעם (מה שמלמד על אורכו של האירוע), וביחד עם עוד כמה קצינים שהגיעו מחוץ לגזרה, הוחלט לאגף את המחבלים ולהגיע מטרים ספורים מהם. המפקד, עזי סייח, שנשען על קיר נמוך, הרגיש לפתע דפיקה מעליו. היה זה מחבל ששכב מעליו על המרפסת בתוך שלולית דם (והיה זה שפגע בבן-זיקרי), אך עדיין היה פעיל ובידו כלי-נשק. המחבל ירה לעברו צרור כדורים, אבל כל הכדורים פגעו בקסדה וסייח לא נפצע. לבסוף הוא 'חטף' בכל זאת שלושה כדורים בידיו, אך הצליח לחסל את המחבל סופית. המחבל השלישי והאחרון חוסל גם הוא עד מהרה, והאירוע שהחל ב-6 וחצי בערב, הסתיים אז, ב-11 וחצי בלילה, כששלושת המחבלים מחוסלים.

נחזור לבן-זיקרי עצמו. "אחרי זמן-מה", מספר בן-זיקרי, "דיברתי עם ד"ר גליק, ואמרתי לו שאני מבין שלמעשה אני חי למרות שרוב הסיכויים היו שלא אחיה, ושאלתי אותו אם אני נס מהלך. גליק רק השיב לי, שאנשים שהיו עם פציעות כמוני – לא חיים". אחד מכלי התקשורת אף הפגיש בעבר את בן-זיקרי, יחד עם מצילו הנוסף, ד"ר ריצ'מן, שמאד ביקש לפוגשו, והמפגש בו השתתפו המציל והניצול, היה מדהים ומרגש. ריצ'מן אף השתתף באותה תקופה בכנס רופאים בכירים בארה"ב, שעסק בפצועים שאין סיכוי להצילם, והוא מצא לנכון לספר את סיפורו, איך התארח בשבת אצל ד"ר גליק, ובסיבוב נסיבות שמימי הציל את חייו של מישהו שהיו לו אפס סיכויי הצלה. "הוא אמר לי שהוא עשה את מה שעשה, כדי שיוכל להגיד לאשתי שהוא עשה את המקסימום שלו", אומר בן זיקרי, "אבל הוא לא ציפה שאשרוד עם אפס סיכויי ההישרדות שנתנו לי".

מספר מסקנות אישיות לקח בן-זיקרי ממה שאירע לו, לבד כמובן מהתחזקות גדולה מאז ברוחניות ובקדושה. "האחת היא, כאמור, להיות חלק מהכלל, משום שכוחותיו של אדם שאובים מהכלל. השנייה היא גודל כוחו של ילדי דור העתיד שמפיקים תועלת גם מאירוע קשה, והשלישית היא – שיש שני סוגי אנשים; יש שעסוקים מאד כל השבוע בבעיותיהם, ובסוף-השבוע קוראים 'שניים מקרא ואחד תרגום' בעיתונים ויודעים מה קורה סביבם, ויש שפחות מתמחים במה שכתוב בעיתון, אבל כל השבוע הם עסוקים בזולת – 'מי צריך אותי', 'איך אני יכול לעזור', ועושים פעולות למען העם ולמען האינטרסים של השני. יש פסיביים שמסתכלים על העיתון, ויש שכותבים את דפי ההיסטוריה".

השארת תגובה