האנשים שהקדישו את חייהם ל'אספנות'

לקראת חג-הפסח שבו אנו מחפשים לרוקן את תכולת הבית, יצאנו למסע בעקבות האנשים שהקדישו את חייהם בכדי לאסוף עוד ועוד פריטים ונחשפנו לאוצרות הנדירים שנפלו לידיהם

אוסף בולים
אוסף בולים

הם חיים ביננו ולא רואים עליהם. זה יכול להיות הרופא שלך, עורך הדין, או השוטר שנתן לך דו"ח. אנשים נורמטיביים, שמתחזקים באדיקות זהות נוספת: הם אספנים.

אנשים שמשתוקקים למלא את החלל שבתוכם בחפצים. האספנות עבורם היא ברכה וקללה. היא מרגיעה אותם, מכניסה עניין וסיפוק לחייהם, אך גם משאירה אותם בתחושה מטרידה של התמכרות וחוסר אונים.

בין האספנים ה"רעבים" והסוחרים שמתפרנסים מחולשתם, מתפתחת סימביוזה מעניינת. כך מציגה גברת עופרה מדיסקר את התחום הלא שגרתי בו היא עוסקת ועליו היא כותבת ומרצה.

בימים אלה של ערב פסח, בו עקרות הבית משתדלות להיפטר מכל חפץ מיותר, אני תופסת את עופרה לשיחה על אספנים, אוספים ומה שביניהם.

אספנות – תחביב או מחלה?

כיצד התגלגלת לתחום הלא שגרתי הזה?  

"במרתף במגדל העיר בירושלים, התמקמה לה חנות האספנות שלנו. היה זה בשנות ה-80 כשאני ובעלי עזבנו את הקיבוץ ועברנו לירושלים והיו בידינו מקצועות שלא התאימו לחיי העיר. אני  בכלל למדתי חקלאות  והייתי מפקחת מזיקים בפרדס, מידי יום  לפנות בוקר הייתי נוסעת על טרקטור בשדות.

"בירושלים, בעלי נכנס לתחום האספנות במקרה. בשלב כלשהו, החליט לפתוח חנות יוקרתית לאספנים, יחד עם חבר שפגש במילואים, וביקש כי אבוא למכור בחנות בהתחלה סירבתי בתוקף כי הייתי בורה בתחום, אבל בסופו של דבר הסכמתי. כמובן לא הבנתי שום דבר, אך נהנתי מהאווירה למדתי להכיר את האספנים השונים שהגיעו, והתחלתי להכיר את האוספים שלהם. האספנים אהבו לספר על עצמם ורובם חזרו מידי שבוע, ואני אהבתי להאזין לסיפור שעומד מאחורי. נוצר "מועדון" של אנשים קבועים שבאו לקנות, לדבר, ולהחליף פריטים ואני בעיקר התבוננתי באנשים והקשבתי נהניתי מכל דקה. לאט לאט התחלתי אף לנסוע לבד לשוק הפשפשים ולמכור פריטי אספנות בעצמי".

"קיבלתי תובנות רבות על עולם האספנות, אבל יותר מהכול אהבתי את האנשים. החפצים נחמדים אבל הם חפצים, ואילו האנשים הם עולם ומלואו".

בתוך תחום האספנות, במה התמקדה החנות שלכם?

"חנות האספנות שלנו התמקדה בעיקר בדברים שקשורים לנייר, ובאופן כללי מכרנו 'כל דבר ישן, קטן ועומד על שולחן'. בתוך הנישה הזאת התמקדנו בניירת:  מסמכים – פתק שכתב משהו באיזה מוסד, מכתבים אישיים, כרטיס אוטובוס של קו שלא ידענו שהיה דבר כזה, פוסטרים, פרסומות,  מפיות.

"לדוגמא קניתי פעם ערימה שלמה של מכתבים של איגוד הקמעונאים בירושלים. בשנות ה-50, שנות הצנע, מכתבים שכתבו למשרדי הממשלה – בעלי המכולת כגון, מה לעשות אם תלונות של לקוח שאיבד תלוש ולכן לא יכול לקבל מוצרים וכו'.

מדובר בסיפורים קטנים מחיי היום יום של ירושלים דאז, שמצטרפים יחד לתמונה, לזרקור שמאיר סיפור של תקופה. אפילו צורת הכתיבה של חיילים בפלמ"ח יכול להיות סיפור מעניין. מדוע אנשים אוספים מסמכים ישנים מסוג זה? לרוב האספנים לא תהיה תשובה. כנראה התשובה מונחת עמוק בתוך התת מודע שלהם.

הייתה משהיא שהכרתי שאספה דגמי נעליים קטנים ומיניאטוריים: מאפרה בצורת נעל, עגיל בצורת נעל. פעם היא סיפרה לי כי יום אחד היא פתחה  את המגירה וגילתה חמשה עשר סוגים שונים של נעליים, רק אז היא קלטה שהיא אספנית נעליים. ובאמת יש לה בעיות ברגליים, האם זה קשור?! שאלה שנותרה עם סימן שאלה".

כיצד האספנים מתנהלים עם ניהול האוסף שלהם?

"אין ספק כי האוסף, גורם להרבה בעיות במשפחה. בדרך כלל האישה שונאת את זה. האוסף צובר אבק, גורם לבזבוז כספי, לעיתים נראה מטופש, ומצריך תשומת לב, אבל האספן אובססיבי ונראה כי אף אחד לא יעצור אותו בדרך.

יש באמתחתי סיפורים רבים על אספנים המנסים להחביא את הפריטים אותם הם אוספים. לעיתים כשהאספנים היו מגיעים בליווי נשותיהם, הם לא היו קונים מחשש מה האישה תגיד. הפחד הנוסף של האספנים הוא שאחרי מותם הילדים יזרקו את כל האוסף ויתפטרו ממנו. וזאת מדוע? רוב ילדיהם של האספנים לא אהבו את האוסף ואפילו שנאו אותו, כי הילדים זכרו רק דבר אחד, האבא נתן תשומת לב לאוסף האהוב שלו והזניח את הילדים. חלק מהאספנים תורמים את האוסף לפני מותם, חלקם מוכרים אותו, חלקם כותבים צוואה בה הם רושמים לא למכור את האוסף.

אין ספק כי אחזקת אוסף רציני דורש משאבים,  ולעיתים האוסף מתגלה כדבר חזק מהאספן עצמו. סוג של התמכרות . יש כמובן כל מיני רמות בהתמכרות. זכור לי אמרה של אחד האספנים ששימש כשגריר בכל מיני מדינות, "אני לא יודע למה אנשים נוסעים לחו"ל. אני נוסע לקנות עטים נובעים".

בולים – שוק של פעם. מדוע?

"קלאסיקה של אופנות. באספנות יש אופנה כמו בכל דבר. עד שנות ה-50 ובתחילת המאה המילה בולים הייתה מילה חופפת לאספנות. ואנשים היו קונים בתים מבולים, כי בול היה דבר יקר. בשנות ה-70 סר חינם של הבולים. אני החזקתי בחנות אולי שניים/ שלושה בולים וכל היתר אפשר לעשות איתם טפטים.

למה בדיוק? אני לא יודעת.  אני יכולה להניח למה ערך של פריטים עולה ויורד אך לא תמיד יש לי תשובה. למשל בארץ עלה ערכם של המדליות  במקביל לעליה הרוסית בתחילת שנות ה-90.  הרוסים כולם אוהבים לאסוף מדליות, מטבעות ושטרות."

ספרי לנו על  אוספים מעניינים בהם נתקלת?

"ישנם כמובן את האוספים הפופולאריים: אספני הרצל, אל על , אספני המחתרות. יש לנו אספן הרצל טוטלי המתגורר בחו"ל, וכל גזר עיתון עם אזכור של הרצל הוא רוכש. אספן של חברת אלעל מתעניין בכל אביזר כדוגמת מסרק שחילקו במחלקה ראשונה או שמיכה של אל על.  "אספני אקסליברסיט" – אוספים מדבקה שהיו מדבקים בשנים עברו, בתחילת הספר עם המשפט "הוצא מספרייתו של…" חלקם של האקסליברסיט היו יפהפיות ואפילו ציירים כמו בוריס שץ, צייר אקסליבסיט וכל אחד היה ממלא את שמו. כל ספר שאני פוגשת, אני נוהגת לפתוח לבדוק האם יש אקספליסט ואם כן אני מורידה את העמוד הראשון מהספר.

בתחום היודאיקה: האוספים הכי פופולאריים הם  חנוכיות והגדות. אבל יש גם אוספים ביזאריים כגון אוסף של קוביות הטלה של משחק, הקוביות עליהם כתובים המספרים 1,2. פעם אמרתי לאספן כזה: 'כל הקוביות הן אותו דבר'. הוא הסתכל עלי בתימהון וכלל לא הבין: 'כל קובייה היא גודל אחר, חומר אחר.'  פעם שמעתי על אספן – סוכן ביטוח שאוסף מודעות אבל לא שגרתיות לדוגמא מודעה בה נכתב כי המשפחה יושבת שבעה בשני בתים שונים.

היו לנו אספנים שאהבו – בקבוקי יין ישראלים והיו מוכנים לרצוח בשביל לקנות את זה. כל מה שקשור לאלכוהול וכרמל מזרחי במיוחד, נתפס כישראלי וישן, היה לו ביקוש רב. רק לפני חודש הבאתי פוסטר עם תמונה של בירה לשוק הפשפשים וקונים רבו על זה.

עוד אוסף פופולארי הוא אוסף של  חתולים מפורצלן, יש אנשים שיש להם אלפים של חתולים מפורצלן מה הם עושים עם החתולים?  מניחים בוויטרינה.

הסיפור הכי מרגש היה אודות אספן אולטימטיבי בנושא ירושלים. כל פריט בנושא ירושלים עניין אותו והוא היה מוכן לשלם על כך, אפילו פריט השייך לדוגמא לאיזה בית חרושת ישן שהיה פעם קיים בירושלים.

האספן הזה היה הנאמן ביותר, כל יום שישי קבוע היה מגיע ומספר על החיים שלו. כשיום אחד חלה במחלה הארורה, המשיך לפקוד את חנות האספנות, אבל מצבו הדרדר והוא התחיל להרגיש רע ואני הגעתי אליו עם פריטים בנושא ירושלים שאולי הוא ירצה לקנות.

מצבו נעשה בכי רע הוא התאשפז בבית חולים וכבר כמובן לא הבאתי עבורו פריטים. ויום אחד כשהוא הרגיש כבר ממש על ערש דווי, עדיין מה שעניין אותו זה פריטים מהאוסף, והוא שאל אותי ממיטת חוליו 'מטבע של 25 מיל משנת תש"ח, יש לכם?' יש את אותה מטבע, בצורה נפוצה משנת תש"ט, ולכן היה חשוב לו להדגיש דווקא מטבע מתש"ח.

המיוחד במטבע זאת שהיא עשויה מאלומיניום וזאת אחת המטבעות היחידות מאלומיניום שלא נשחקו. 'אני רוצה לתת מתנה לרופא שלי'. הוא הוסיף. 'אני אחפש כי כרגע אין לי', עניתי.  הגעתי לבקרו שבוע לאחר מכן החולה כבר עצם את עיניו וזה לא היה מצב מבשר טובות. ובכל אופן כשנכנסתי הוא פקח לרגע את עיניו, כבר לא היה לו קול, רק עיניו שאלו 'האם השגת לי את המטבע מתש"ח?' לצערי נאלצתי לאכזב אותו. החולה סגר את עיניו ושלושה ימים לאחר מכן בגיל 75, הוא הסתלק לבית עולמו. זה  הוא אספן עד המוות. ידעתי שהוא התחיל לאסוף מגיל 3 , בהתחלה זה היה תיקים מאמא שלו ולאחר מכן התפתח לאספנות בנושא ירושלים. כשנפטר  השאיר אחריו  דירה של שלושה חדרים שהייתה מוקדשת לאוסף בלבד (לכן גם לא היה לו  קונפליקטים עם אשתו) 72  שנה הבן אדם הזה רק אסף, אסף ואסף מתוך אהבה גדולה  לעיר הקודש ירושלים. לאחר פטירתו תרמה המשפחה חלק מהאוסף וחלק מהחפצים נשאר, ובני המשפחה לא יודעים כל כך מה לעשות אתו.

מכרתם גם פריטים ממש עתיקים?

"מה עתיק ומה ישן, עניין של הגדרה. עתיק – מעל 70 שנה, וישן פחות מ70 שנה. למעשה, אנו מכרנו דברים פחות מ-70 שנה.

קנייה מתכולות של דירה – חוויה מטלטלת

כיצד משיגים את פריטי האספנות?

"אנשים נוהגים לשאול, מהיכן אנו מביאים את הפריטי האספנות. אני ילידת הארץ אך משום מה הייתי נראית לכולם עולה מרוסיה ותמיד היו אנשים אוהבים לשאול אותי: 'האם הבאת את זה מרוסיה?!' או לחילופין היו שואלים ' זה אוסף שלך, ואת כבר לא בעניין?!'

להשיג את הפריטים זאת דרך מאד מעניינת. חלק מן הפריטים מצאנו בשוק הפשפשים שמהווה טריטוריה נפרדת.  אם אתה נמצא בתדירות גבוהה בשוק הפשפשים ומכיר כל מוכר ולעיתים מכיר גם רבים מהקונים אתה קולט שיש שם חוקים שונים, הומור מיוחד ומילים וביטויים המיוחדים רק לשוק הפשפשים. אנו בעלי דוכן גם בשוק הפשפשים ברמלה וגם כמובן בשוק הפשפשים ביפו, ומשהו אמר לי רק אתמול, משפט נכון רק לשוק הפשפשים: "מפה לים". אם אני מוכרת משהו חשמלי ואין לי תקע, לא ניתן לבדוק אם זה אכן פועל, ולכן אם המכשיר החשמלי לא יעבוד מקסימום תזרוק לים".

אז אם הבנתי אותך נכון, את כל השמאטע'ס שיש לי בבית, אני מודיעה לך ואת באה לקחת?

"לרוב זה לא קורה. בעבר היינו נוסעים לשווקי פשפשים בחו"ל בארצות הברית ואירופה. הייתי נוהגת לנסוע פעם בחצי שנה ובעלי פעם בשלושה חודשים. הייתי מבקרת בעיקר בצרפת ומנסה לאתר פריטי יודאיקה, ישראליאנה – בעיקר מה שישראלים מחפשים ואוהבים.

"אהבתי במיוחד לנסוע לשוויץ – מקום שלכאורה נחשב יקר, אך רק בגלל שהם עשירים וחסכניים ולכן את כל הדברים הישנים סירים, מחבתות ורהיטים הם מוכרים לחנויות צדקה. הייתי הולכת שעות על גבי שעות ולפתע הייתי מוצאת פתאום  חנוכייה, חמסה או בתי מזוזות, וגם מאפרות, או  אצבעונים לתפירה. במקומות האלה, הייתי בוחרת את הדברים שידעתי שיש אנשים שיקנו והרבה פעמים כוונתי לאספנים ספציפיים. לדוגמא אספן שאוסף פותחנים.

"המקום השני שהיינו קונים בו פריטי אספנות שהיה אפילו יותר מרתק – תכולות דירה. כשההורים נפטרו והילדים מוכרים את הבית, או  כשאנשים הולכים לבית אבות. היינו מגיעים  לבית של אדם שמוכר את החפצים של ההורים שלו – אין קונפליקט גדול יותר מזה. ותמיד היו  אומרים לנו 'אין בעיה, את יכולה לקחת הכול' אבל אייך שהייתי מתקרבת לחפץ, ' רגע, רגע, תעצרי. זה לא.' אנשים הרגישו שהם מוכרים זיכרונות, אבל מה לעשות הבתים שלנו בישראל, קטנים, ולכן החפצים הללו יוצאים החוצה כי אין בררה.

"מקום מאד טוב עבורנו היו כמובן  פחי הזבל. אני קוראת לזה "פחים מניבים" מאז שיש את הרשת המכוונת  ותוכניות על עתיקות מתפרסמות, לאנשים יש יותר מודעות ולכן פחות מאתרים חפצים בפחים. אך בתחילת שנות ה-90 אנשים היו זורקים לפח את כל החפצים, במקום למכור, ובמקרה היינו עוברים ושולפים מציאות, חפצים שווים מבחינת ערך, או דברים מעניינים מבחינה אישית. תעודות, מכתבים שדרכם מתגלה לנו תמונת חייו של אדם אלמוני.

הסיפור הכי מעניין שבו אני נזכרת הוא, כאשר מכרתי במרתף העיר וחלק מהעוברים ושבים היו רואים ומזמינים אותי לביתם לרכוש חפצים. יום אחד חלפה על ידי אישה קטנה, ראתה שאני מוכרת גם תכשיטים והזמינה אותי לביתה. 'את הבית כבר מכרתי.' היא סיפרה, 'נשארו לי רק כמה חפצים.' הגעתי לבית בן  4 קומות עם מרתף. בית מאד מוזנח עמוס בחפצים. האישה שהייתה כבר בת 64 הייתה רווקה שנשארה בבית הוריה, יחד עם כל  החפצים שלה ושל ההוריה גם יחד. היא הייתה אנטיתזה של אדם הרגיל שמוכר את הבית . את הכול היא הסכימה למכור ללא שום היסוס תמונות, מכתבים , מחברות של אמא שלה. לא היו לה שום סנטימנטים . חמשה פעמים הלכתי וחזרתי מביתה ולבסוף שאלתי אותה, 'את לא רוצה להשאיר לעצמך כלום?' 'תשמעי' היא ענתה לי ' אם אני יתחיל עם סנטימנטים אני לא יפסיק לבכות.'

היו שם חפצים ישנים מלפני שנולדתי. בשבילי כמובן זה היה אוצר בלום. למעשה, היא קראה לי לבוא לראות תכשיטים אך היא לא מצאה אותם.  באחת הפעמים מצאתי מזוודה סגורה, נסתי לפתוח כדי לגלות עוד פריט מפתיע. אך אז לפתע היא הופיע מעלי ומיד בקשה  לא לפתוח את המזוודה,  'אין שם כלום' היא פטרה אותי בתשובה מתחמקת. שבוע לאחר מכן הגעתי ושוב סיקרן אותי לדעת מה יש במזוודה, אך ברגע שהתקרבתי אל המזוודה ונגעתי בה, היא נעמדה על ידי. 'מה יש שם?' שאלתי שוב.  'כלום' היא ענתה ולבסוף חשפה בפני את סודה האישי 'סתם שמלת כלה.'

'מאיזו תקופה?' שאלתי בעקיפין. 'משנות ה-60' עשיתי חשבון מהר והבנתי שזאת הייתה אמורה להיות  השמלה שלה. שמלת כלה עבור חתונה שכנראה התבטלה מסיבה טראגית.  זה היה  הפריט היחידי שהיא לא רצתה לקחת ולא רצתה לתת".

את בעצמך או בעלך אספנים?

"האמת שעד לא מזמן אמרנו שנינו שממש לא. בעלי עוד אומר שהוא לא אספן. אבל במשך הזמן התעורר בי צורך קטן לאספנות, ממש ב'קטנה' התחלתי לאסוף פרסומת מעיתונים. זה נושא מעניין כיצד אתה רואה תקופה לפי פרסומות וכן מכתבים אישיים. מצאנו בתכולות דירה או בזבל  מכתבים וזה מרתק. זה לא פריטים שניתן למכור אותם אומנם, אך עבורי זה מאד מעניין. כמו לקרוא ספר בלי צנזורה ועריכה. אני לא הולכת לחפש את זה אבל אם נתקלתי בזה אני אקנה".

עכשיו תגלי לנו את הסוד, מדוע דווקא רוב האספנים הם גברים?

"מדובר בתופעה כלל עולמית ולאו דווקא ישראלית,  כ-80% גברים אספנים לעומת 20% נשים אספניות. הפער הברור יוצר שאלה שאין עליה תשובה ברורה. אני בדרך כלל בהרצאות שאני מוסרת, מפנה את השאלה לקהל. ההסבר והתבונה שלי לעניין, שהאספנות נותנת לאנשים זהות ומעמד כל שהוא. הרבה אנשים ואצל גברים זה בולט עוד יותר, עובדים בעבודה שהם לא היו הכי רוצים, ומרגישים במעמד לא הכי טוב מבחינתם.

"פגשתי פעם משהו שהיה גם צייר, וגם כתב ושר אבל הוא לא היה הכי טוב בתחומו ולכן הוא היה לרוב מתוסכל וברגע שהוא התחיל לאסוף משרוקיות, הוא לבש את הכובע של האספן והדביק על עצמו כותרת של  'האספן הכי גדול של משרוקיות' רק אז הוא חש מבסוט מעצמו. ברגע הוא הפך להיות מספר אחד. וכמובן שברגע שאתה מתחיל לאסוף משהו ביזארי זה מאד  קל להיות מספר אחד. אצל גברים זה כנראה, יותר חשוב להיות מספר אחד, ואילו אצל נשים ברגע שיש להן משפחה וילדים – מדובר בתואר שמספק אותן. לגברים אם אין להם טייטל מכובד מתוקף עבודתם, הם מרגישים חוסר שאותו הם מחפשים למלא.

"כשמדובר בתחום של ניירת קרי, היסטוריה, ומסמכים ישנים האחוזים אפילו עולים ל-  90% גברים . עד כמה שזה נשמע סטריאוטיפי –   נשים אוהבות לאסוף  בובות קטנות, כלי תפירה, אצבעונים לעומת זאת מעט מאד נשים אוספות הגדות פסח".

האם הילדים גם נכנסו לתחום?

"הבת הגדולה לא בתחום, היא פסיכולוגית. הבן עבד איתנו עד לא מזמן, וכעת הוא מחזיק חנות לבד בה הוא מוכר תקליטים ודיסקים וכעת בגדים. מדובר במוצרי אספנות אבל שימושיים. והבת הקטנה שנולדה לתוך העסק שלנו, בגיל 7 חודשים כבר הצטרפה אלינו לירידים – תוך כדי שהיא יישנה על שמיכה מתחת לשולחן. באחד הפעמים שאלו את הילדים בשיעורי הבית לפני חנוכה 'מה זה נס?' והתשובה של הבת הקטנה שלי הייתה ש'נס זה מה שאבא אומר שלא יימכר, ואמא מוכרת…' משפט שסיכם את כל חיינו בתחום הזה.

בגיל 10,11 היא כבר יכלה להחליט אם הפריט ישן או לא. היה לה כבר ממש חוש לעניין.  היא קצת עבדה בחנות שלנו ועכשיו פנתה לכיוון אחר".

האם התחום בנסיגה או שאספנים תמיד יישארו?

"האמת, שלפי התחושה שלנו תחום האספנות מצוי בנסיגה. אני לא חושבת שהתחום ייעלם לחלוטין אך אנשים צעירים מתעניינים בדברים אחרים. למעשה, כל אחד אוסף  מה שהוא זוכר מהילדות שלו, מתוך געגוע.  אדם בגיל 70 זוכר את שנות ה-60 ואם מגיע משהוא בן 20 שנות ה-80 נראה לו נורא ישן. צעירים אוספים תקליטים ויש לזה פריחה אדירה עכשיו, כנ"ל גם משחקי מחשב ישנים. אבל אספנות הקלאסית קצת נזנחה, אבל תמיד יכול להיות גל נוסטלגי שישנה את המגמה."

ואני חשבתי תמיד שזה בגלל שהבתים שלנו קטנים ונדל"ן עולה הרבה…

"אספנים תמיד קונים הרבה מעבר למה שהם יכולים להחזיק בבית. הבעיה של מקום אכסון הוא תמיד מציק  ובעייתי אבל לרוב הוא לא מהווה מחסום. פעם זכור לי, כי הכרנו אספן ספרים שהיו לו מחסנים רבים בכל רחבי ירושלים, וכשהוא נפטר אשתו לא ידעה איפה המחסנים ממוקמים ופשוט המתינה שיגיעו בעלי המחסנים ויבקשו דמי שכירות. כיום הבן שלי, מוכר תקליטים וזה אכן יותר דק וקל לאכסון".

לסיום, מבקשת עופרה לציין, כי אגרנים ואספנים הם שני דברים שונים. בל תטעו אגרנים שלא מסוגלים לזרוק חפצים אינם אספנים שאוספים בצורה ממוקדת ומכוונת פריטים ישנים על פי נושא. בנוסף יש כל מיני גוונים אצל אספנים. לפעמים האוסף קשור למשהו היסטורי או לשנה ספציפית. כגון, אדם  שעלה לארץ בשנת 73, ואוסף דווקא פריטים שקשורים לשנת.

יש אספנים שאוספים לפי חומר: נחושת , פורצלן וכדומה, יש שאוספים לפי צבע – כשהצבע הכחול הוא הפופולארי. יש שאוספים סדרות של גלויות, חוברות, אז אם יש 105 גלויות מהסדרה, האספן האולטימטיבי לא ירגע עד שהוא יגיע ל105 גלויות בדיוק .

תוך כדי השיחה אני חושבת לעצמי האם אני אספנית של ספרים ועיתונים.

"הרבה מאד אנשים לא יכולים לזרוק ספרים, אנשים באים אלי עם ספריה שלמה בגרמנית ואני אומרת להם אל תזרקו תניחו ליד הפח משהו כבר ייקח.  'לי אין את התסביך הזה.'  מצהירה עופרה. אולי עכשיו בעקבות השיחה אעזור אומץ לזרוק לפח את ערמת העיתונים שקורצת לי מהפינה…

תגובה אחת
  1. יש לי תמונה שלו, צבעי מים, שקניתי בגלריה ברחוב הפלמח בירושלים. ב1985 מתנה לבן זוגי. תלויה בסלון ביתינו ואני מאוד אוהבת אותה. אם מעונין, אצלם ואשלח

השארת תגובה