שולחן השבת כהעברת מסר חינוכי

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן

כפי שכתבנו בשבוע שעבר, אחת ההזדמנויות הטובות ביותר להעברת מסרים חינוכיים לילדים היא במעמד שלחן השבת. בשעה זו, בה כל בני המשפחה יושבים יחד סביב השולחן החגיגי והאווירה הכללית היא אווירת שמחה ושירה, אמירת רעיון מפרשת השבוע שיש בו הדרכה לחיים, בשילוב סיפורים ומשלים והמחשות מעניינות, בדברים המרוממים את נפש הילד, יכולים לחולל פלאים בהתנהגות הילד בכל ימות השבוע.

לכן, חשוב מאד שלפני סעודת השבת יכין האבא מסר יפה, רצוי מפרשת השבוע, מלווה בסיפור שיש בו מוסר השכל. לשם כך טוב ונכון שלכל אב, גם הוא אדם עובד לפרנסתו, יהיו בבית ספרי חידושים וביאורים מוסריים על פרשת השבוע, משולבים בסיפורים שניתן להפיק מהם לקח נפלא לחיים, בהם יקרא מבעוד יום, ביום שישי, ויכין מה לומר. ואם טרוד בעבודתו ביום שישי, יכין בכל שבת עבור השבת הבאה.

וכך, אם התברר שיש מהילדים מי שנגוע באי אמירת אמת, יכין האב דברי תורה על הפסוק (שמות כג, ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", ויבאר: "לא כתוב רק: 'אל תשקר', אלא 'תִּרְחָק'. יש לברוח מכל דיבור שאינו אמיתי. ומכאן עובר לדברי חיזוק ולסיפורים אודות התועלת הגדולה שמדבר האמת מפיק לבסוף.

אמנם יש לעשות זאת בחכמה, לבל ירגיש הילד שהדברים מכוונים אליו, וייעלב.

כמו כן, יש להימנע מהקפדות יתירות ומהערות לילדים בשולחן שבת, עד כדי שהאווירה נעכרת. על ההורים לשמור על מצב רוח נעים ומרומם, גם אם לא הכל מתנהל כרצונם ליד השולחן. הערות זעופות מסוג: 'שב זקוף', 'תאכל יפה', 'אל תדבר עכשיו', יוצרות אוירה קפדנית ומעיקה, והן מיותרות לחלוטין בשולחן השבת. ילד השומע בסעודת השבת ריבוי ביקורות והערות, מפתח דחיה ואפילו סלידה מהמעמד החשוב שהיה אמור להיות נפלא ונעים.

לפיכך, גם בעת התמודדות פנימית קשה לנוכח מריבות צעקניות בין הילדים, שולחן בלתי מסודר, אוכל שנשפך או כלי יקר שהתנפץ, האווירה בשולחן השבת צריכה להיות רגועה ולבבית, מחויכת ומחבקת. הערות הכרחיות ייאמרו ברוגע כהדרכה בלבד, ודברי שבח ומחמאות ייאמרו בהתפעלות ובשפע רב. למי שאינו מורגל בכך הדברים נראים כיומרניים וכבלתי ישימים, אבל כבר אמרו חכמים (אבות ד, א) "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", ו"אין הקדוש ברוך הוא מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו".

רק כך תישמר חוויית שולחן השבת בתודעת הילד כחוויה נעימה, מעוררת ציפייה וגעגועים.

דוגמא אישית

הכל יודעים שהילד מדבר ומתנהג בהתאם לסגנון הדיבור ולהתנהגות שרואה אצל הוריו. וכדברי התלמוד (סוכה נו ע"ב): "כדאמרי אינשי: שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה. (דיבורו של ילד בשוק, או של אביו או של אמו)". ובכל זאת, לא רבים נותנים דעתם על סגנון דיבורם ועל צורת התנהגותם ליד ילדיהם.

על כל זוג נשוי לזכור, כי החל מהרגע שבו הפכו להורים, חלה עליהם אחריות גדולה בדיבורם ובדפוסי התנהגותם, לאור הדוגמא האישית שיתנו לילדיהם. אמנם עבודת המידות ואימוץ סגנון דיבור נקי ומכובד מתחילים שנים רבות לפני ההורות, אולם בשעה שנעשו הורים עליהם לשקול היטב פי כמה וכמה כל דיבור ומעשה, בפרט כאשר ילדיהם נוכחים במקום.

באירועים חגיגיים קורה לא פעם, שהאורחים היושבים סביב השולחן חשים שלא בנח מהתנהגותו ומצורת אכילתו חסרת התרבות של אחד היושבים. והנה כנהוג בעולמם של צלמי הוידאו, עוברים הם בין השולחנות ומצלמים את המסובים. עם התקרבות המצלמה לשולחן, משנה חסר התרבות בקיצוניות את התנהגותו. מסדר את צווארון חולצתו, מחפש את המזלג והסכין שמשום מה נעלמו לו, מחייך בנימוס למצלמה כאיש תרבות, ואוכל בדרך ארץ…

והסיבה פשוטה: המצלמה מתקרבת…

כך ממש צריך לחוש כל הורה בעת השהייה בחברת ילדיו: "המצלמה כאן! ועלי לעשות הכל כדי להיות מצולם כאיש תרבות שדיבורו נקי, מעשיו מתוקנים, וזמנו מנוצל ללימוד ולעשייה נכונה".

כל יועץ חינוכי בעל ניסיון יכול להעיד כי בבית שבו ההורים מדברים בנחת ומנהלים את ביתם ברוגע, גם הילדים מדברים בנחת ביחס לילדים אחרים, והם גם רגועים ומחונכים יותר. ואילו בבית שבו אחד מהוריו מאבד שליטה עצמית ברגעי לחץ, והוא צועק ומשתולל, רוטן וכועס, גם ילדו יתנהג כך בדיוק כאשר קורה דבר מה שאינו מוצא חן בעיניו. שהרי הוא ראה ולמד היטב כיצד בדיוק יש להתנהג ברגעי לחץ.

בנוסף, מאחר ששלום הבית נעוץ בהכרת ההבדלים שבין הצרכים הנפשיים של האיש לבין הצרכים הנפשיים של האישה, כפי שהרחבנו בספר "המדריך המלא לנישואין מאושרים", כאשר רואים הבן והבת את הגישה הנכונה של אבא כלפי אמא בהיותו קשוב לצרכיה במבט מלא אהבה, בהענקת דברי שבח והערכה הבאים מלב אוהב, ובאוזן קשבת לדבריה, ומאידך את הגישה הנכונה של אמא לאבא, באמצעות משפטי כבוד והערכה על מעשיו ואישיותו, במתן משקל כבד לדעתו ולדבריו, ובהפניית שאלות חשובות להכרעתו, הרי אז גם הילדים עצמם ינהגו כך בעתיד לאחר נישואיהם, דבר שיש בו הצלה ממשית לחיי הנישואין שלהם.

כאן המקום לציין שמאחר שטבע האיש להימשך לאישה וטבע האישה להימשך לאיש, משום שכל אדם נמשך למה שחסר לו, וכדברי הזוהר בפרשת לך לך (דף צא ע"ב) שכל נשמה במקורה מורכבת משני חלקים הנפרדים ברדתם לעולם (ראה בהרחבה בספר "המדריך המלא לנישואין מאושרים", פרק "גורמי עיכוב"), אם הבן נוכח לראות שאביו אינו מהווה סמכות גברית בבית משום שאמו לוקחת לעצמה את כל הסמכויות, עלול בן זה, במידה והוא עדין נפש מטבעו, לפתח עם השנים חוסר בתחושת הגבריות של עצמו ולהימשך דווקא לבנים, כדי להשלים את חסרונו. וזו סיבה נוספת לכל אישה לתת לבעלה את המעמד הסמכותי הראוי לו בהתנהלות הבית.

בנוסף, מלבד דפוסי ההתנהגות שבין בני הזוג, גם באשר להתמודדות היום יומית עם ניסיונות מצויים הקשורים לאמונה ובטחון בה', לידיעה העמוקה שהכל משמים (חוץ מיראת שמים. ברכות לג ע"א) וממילא כל המתרחש עמנו נעשה לטובה, מושפעים הילדים בתת הכרתם מתגובות הוריהם בעת ניסיונות דומים, והם יפנימו אותם אל עומק אישיותם בהתאם לתגובות ההורים, הרבה יותר מדיבורים והרצאות ששמעו מטובי המחנכים.

***

משום המשקל הרב שיש לדוגמא האישית שלנו כהורים, והשפעתה האדירה על עתידם החינוכי של ילדינו, הרבה יותר מכל שיחת מוסר ששומעים, נציג בזה דוגמאות אחדות להמחשת הדברים.

נציין בכל דוגמא את המסר המזיק העלול להתקבל מטעויות חינוכיות, ומתוכם נלמד את המסר החיובי והנפלא שהיה יכול להיווצר בלב הילד, אילו היו ההורים נוהגים אחרת:

  1. כאשר האוטובוס מאחר…

בני המשפחה ממתינים בתחנת האוטובוס, אך האוטובוס מתעכב מלהגיע והאיחור הולך ומתארך. הילדים עסוקים במשחקם ואינם מוטרדים במיוחד מהעיכוב.

והנה ההורים רוטנים ללא הרף, הם מתלוננים ומביעים את כעסם במילים בוטות כלפי חברת האוטובוסים חסרת האחריות וכלפי כל העולם הבלתי מסודר.

הם בטוחים שרק הביעו את כאבם ותסכולם. ומה למדו הילדים?

הילדים למדו לימוד גדול לחייהם: "כאשר הנך מאוכזב ממשהו, מצפה לדבר חשוב ואינו מגיע, אל תהיה שלֵו ומאושר, וגם אל תאמר: 'כל עכבה לטובה' או 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'. אלא תרטון ותתנשף, תכעס ותתלונן"…

  1. גרימת נזק

אב ובנו בן השמונה מתיישבים ברכב המשפחתי החונה בחניה. האב מתניע את רכבו ויוצא בזהירות מהחניה, אך הנה נשמעת חבטה עזה. בעת הנסיעה לאחור התנגש הרכב ברכב חונה, עיקם את פינתו ושבר את פנסו. הבן הנבוך מביט באביו בסקרנות, ורואה אותו יוצא מהרכב ואומד את הנזק בעיניו. הוא חוזר לרכב, כותב על דף כמה מילות התנצלות, ובסיומם: "נא צור קשר כדי שאשלם את הנזק", ומציין את שמו עם מספר הטלפון הביתי והנייד. את הדף הוא מצמיד לשמשת הרכב הפגוע באמצעות אחד המגבים, וחוזר לרכבו.

הבן תמה ושואל: "אבל אבא, אף אחד לא ראה. למה לשלם?" והאב משיב לו בטון רגוע: "ה' רואה אותנו בכל מקום. אדם שמזיק לחברו חייב לשלם לו. אינני יודע מי בעל הרכב, לכן השארתי לו את פרטיי."

והבן לוקח לעצמו לכל ימי חייו מוסר השכל של יושר וזהירות מנזק ומגזל, הרבה יותר מאילו שמע אין ספור פעמים את המילים: "עליך להיות אדם ישר!"

הוא ראה את אבא עומד בניסיון.

  1. דיבור בוטה

במהלך ריב בין שני אחים, שומע האב היושב ומעיין בספר, את אחד מהם פולט קללה נמרצת ומקלל את אחיו, ומבלי להשתהות מוסיף גם לנבל את פיו במילה לא נקיה.

האב המזועזע מגיב בזעם: "איני מרשה בשום פנים ואופן לדבר כך! אם עוד פעם אשמע אותך מקלל או מוציא מהפה מילה לא נקיה, אעניש אותך בחומרה!"

ואין הוא זוכר, שכאשר הוא שוחח בטלפון לפני שבוע עם לקוח שמתחמק מזה חצי שנה מלשלם לו את החוב הגדול שחייב לו, לא שלט האב ברוחו ואמר לו את אותן מילים ממש, מבלי שישים לב שבנו עומד בסמוך וקולט כל מילה.

ומה יעשה הבן ולא יחטא…?

  1. מדבר שקר תרחק

אשת חינוך דגולה, גילתה לתדהמתה שבנה היקר והאהוב בן השמונה שיקר כמה וכמה פעמים. היא התיישבה אתו לשיחה רגועה מלב אל לב, והסבירה לו לפי כל כללי השיחה הנכונה עד כמה חשוב להיות דובר אמת. היא דיברה ברגש רב עד כמה מידת האמת יקרה אצל הקדוש ברוך הוא, הוסיפה שאפילו חותמו של הקדוש ברוך הוא: 'אמת', והמחישה לו היטב עד כמה מפסיד במהלך החיים מי שמוציא מפיו דברים שאינם נכונים ואמיתיים. היא חתמה את השיחה הקצרה במילים: "אתה בני ואני אוהבת אותך, לכן חשוב לי לומר לך את הדברים האלה לטובת עתידך. אני בטוחה שהיו אלה מעידות זמניות ואין לי ספק שתמיד תקפיד לומר את האמת".

בסיום השיחה, קמה ממקומה, נישקה אותו בראשו, ויצאה מהחדר כשהיא מרוצה מעצמה, מהמילים ומהדרך שבה בחרה להעביר את המסר החשוב לבנה, ובצדק.

והנה, לאחר כרבע שעה נשמעות נקישות בדלת. הבן פותח ורואה לפניו את השכנה המתגוררת בדירה הסמוכה. היא פונה ושואלת: "אמא בבית? אם היא בבית, תשאל אותה אם אוכל לקבל בהשאלה את המיקסר שלה".

הבן מחפש את אמו בחדרי הבית ומוצא אותה בחדר הפנימי. הוא מוסר לה את שאלת השכנה כלשונה, וממתין לתשובתה. והאם, שאינה מעוניינת להשאיל מאומה לשכנה זו משום שכמעט תמיד שוכחת להחזיר את אשר לוקחת בהשאלה, וכשמחזירה סוף סוף את הכלים והמכשירים שלקחה, הם תמיד עם כתמי לכלוך וחסרי חלקים, אינה מוציאה מילה מפיה, אלא מסמנת לבנה בתנועות ידיים: "אני לא בבית".

והילד ניגש אל הדלת ואומר בפשטות: "אמא לא בבית".

נשאל נא את עצמינו: מה ישפיע עמוקות על חינוך הילד לכל ימי חייו, האם שיחת המוסר הנפלאה בת שבע הדקות על האיסור לשקר, או שמא השניות האחדות של הינף הידיים המשקרות??

  1. כבד את אביך ואת אמך

אישה מספרת לבעלה: "אמך התקשרה ושאלה אם השבת נהיה בבית, כי הם רוצים להתארח אצלנו בשבת הקרובה, השבתי לה שאשאל אותך ואעדכן אותה".

והוא משיב לה: "אין לי כח לאמא שלי השבת. אני רוצה לישון וכשהיא מגיעה עלי לשוחח איתה ארוכות. אמרי לה שהשבת אנחנו מתארחים בצפון…"

"ואם בסוף יתברר לה שהיינו כאן?" שואלת הרעייה.

"נמצא איזה הסבר למה ברגע האחרון נשארנו בבית", משיב לה הבעל.

הם משוחחים ביניהם ואינם שמים לב לילד המשחק בסמוך, אשר אוזניו נטויות לשמוע כל מילה, ומשפטים מעין אלה מחדירים לליבו מסרי חינוך הרסניים.

כי הנה, ראשית למד הילד ש'אמא' היא דבר 'זול'. מיותר להתאמץ עבורה, ומכבדים אותה רק כשאין ברירה כי לא נעים. אמנם הוא ראה היטב שאבא תמיד מחייך לאמא שלו כשהיא מגיעה, ואומר לה כמה שהוא שמח על שבאה להתארח אצלנו בשבת. אבל הכל חיצוני. בפנימיותו של אבא, אין לו יחס אמיתי של כבוד כלפיה. היא רק טרדה עבורו.

ומה עם הכרת הטוב לאמא שכה טרחה וגידלה, ולא ישנה בלילות למען בנה שכעת נעשה אב בעצמו? המסר שהתקבל ברור: השתמש במי שפועל למענך, והשלך אותו אחר כך.

ועוד הוא למד ממשפטים אלו, שאם דבר מה מפריע לתכניותינו, ממציאים איזה הסבר שקרי ואומרים. ומותר לשקר אפילו לאמא…

  1. למען יאריכון ימיך

אֵם משוחחת בטלפון עם אחותה היחידה המתגוררת בארה"ב, בשעה שבנה בן השמונה נמצא אף הוא באותו החדר ומשחק במשחקיו. האם המשוחחת שרויה בתחושה הטבעית: "אני בביתי, ואיני צריכה להיזהר בדיבורי. אוכל לפרוק בפני אחותי את כל המעיק עלי כפי האמת שבליבי".

ובהיותה שופכת את ליבה, היא אומרת: "אומר לך את האמת, נמאס לי כבר לטפל באמא, היא אישה מבוגרת, כל-כך קשה לטפל בה וככל שחולף הזמן, כך אני מטפלת בה בחוסר רצון בולט".

והילד הנמצא לידה שומע ומאזין לדברים.

כיצד הוא יטפל בה כאשר היא תזקין? הרי הוא למד מאימו שהורים זקנים הם סוג של מטרד.

ואכן, הרמב"ן כותב על הפסוק (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", שאריכות ימים הכתובה בפסוק אינה רק 'סגולה' בלבד, אלא זוהי 'תוצאה טבעית'. שהרי כאשר ילדי המשפחה רואים באיזו יראת כבוד מתייחס ההורה להוריו ומספק להם באהבה וביראה את כל צרכיהם, כאשר ההורה יזקין, יתייחסו אליו באותה יראת כבוד, ובאותה השקעה. הם ראו דוגמא אישית של מסירות נפש למען הורים זקנים.

וזהו הכתוב בפסוק: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ – לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", כאשר האדם מכבד את הוריו, גם ילדיו יכבדו אותו, וממילא "יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ!", שהרי אדם מבוגר שמטפלים בו כראוי, מאריכים ימיו.

מתכוננים מראש

הרש"ר הירש סיפר, שניגשה אליו אם צעירה מיד לאחר לידת בנה הבכור, ואמרה לו שהיא יודעת שבחינוך ילדים אסור לאחר. לכן היא מבקשת לדעת מאיזה גיל יש להתחיל לחנך את הילד שנולד רק לפני שבועיים.

והשיב לה הרש"ר הירש כי חינוך הילדים מתחיל בחינוך העצמי שיחנכו ההורים תחילה את עצמם. ככל שההורה יהיה מחונך יותר, כך יבנה הילד טוב יותר. (יסודות החינוך ח"ב עמ' מה).

הנה קטעי הדרכה אחדים מדבריו הנפלאים בספרו "יסודות החינוך" (ח"ב עמ' נה) בעניין זה:

"…שומה על ההורים, מחנכיו של הילד לעתיד, לנצל את גיל הינקות של הילד, ובמיוחד של הבן הבכור, כדי להכין את עצמם בכובד ראש לקראת משימת החינוך העומדת בפניהם.

שכן להיות אדם ישר ומוסרי אינו בגדר ידיעה, כי אם בגדר אומנות. ואת האומנות הזאת עלינו ללמד את בנינו.

עלינו לעקור מקרבנו את הפגמים והמידות המגונות שלא היינו יכולים לסובלם אצל ילדינו, ולבערם כליל מתוך דיבורינו, דעותינו, השקפותינו ומעשינו, לבל יוכלו ילדינו ללמוד מאתנו חולשות מוסריות וליקויי אופי.

ולפיכך, שומה עלינו להתחיל לא יאוחר משעת לידתו של בכורנו אשר ה' חונן אותנו, ולנדור נדר קדוש, כי משעה זו ואילך נחנך את עצמנו כדי שנוכל לחנך את בנינו ברוח התורה והמצוות.

פעולת החינוך היא, העלאת התלמיד לאותה רמה בה מצוי המחנך. הילד מתבונן בנו בלכתנו, ושומע אותנו בדברנו, וכך הוא לומד ללכת ולדבר. בדרך זו עליהם ללמוד גם להיות מנומסים, ישרי לב, ותרנים, דוברי אמת, צנועים, הגונים, מסתפקים במה שיש להם, אוהבים את הזולת, ומקיימים בחפץ לב ובשמחה גם מצוות הכרוכות בקשיים ובמאמצים מתוך הבנת האושר והערך המוסרי שבדבר.

הילדים ניחנו בטביעת עין חדה, בחוש שמיעה מפותח מאד, ובנפש טובה, ערה ותוססת, והם רגישים מאוד לכל השפעה הבאה עליהם מן החוץ. כל הדיבורים על תורה ומוסר אינם עושים רושם על הילד כמו הדוגמא החיה שהוא רואה אצל הוריו ומוריו, אם לטובה ואם לרעה.

הורים תקיפים לא יצליחו לחנך לסבלנות, רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות, גסי רוח לא יוכלו לחנך לנימוסים, וערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות ויושר. רק כאשר מידות רעות אלו מתבלטות אצל ההורים במידה מופרזת, אזי יוכלו לשמש דוגמא שלילית לילדים איך אסור להם להתנהג…"

ואני תפילתי

לסיום פרק זה נציין, כי חלק בלתי נפרד מההשתדלות בחינוך ילדים, הוא השימוש בכח התפילה.

יש לזכור, כי ללא סייעתא דשמיא הבאה מלמעלה, קשה מאד להצליח בחינוך. שכן ההורים יכולים לחנך את הילדים כראוי, להשקיע בהם לפי כל הכללים הנכונים ולשולחם ללמוד במקום הטוב ביותר עבורם, אך די  בחבר אחד מקולקל שעלול להרוס את הכל. שהרי איננו יכולים להשגיח על הילד בכל עת ועת.

לפיכך, התפילה על חינוך הילדים תתמקד בשתי בקשות:

  • שלא נטעה בחינוך. שהרי עלולים אנו לחשוב שגישה מסוימת בהנהגה עם הילד היא הטובה והנכונה לחנך את הילד, בעוד שבאמת דווקא הגישה השונה ואפילו ההפוכה לחלוטין היא הנכונה.
  • שגם כשהילד אינו נמצא בסביבתנו, יהיה שמור ומוגן בגופו ובנפשו. שלא יפגוש חבר רע או אדם רע, ולא ייפגע חלילה משום דבר או מראה שעלול להזיק לטוהר מידותיו או ליראת השמים שלו.

זאת בצירוף התפילה הקבועה שה' יטע בלבנו אהבתו ויראתו, ונהיה אנחנו וצאצאנו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה.

כח התפילה, חזק ועצום הוא, ובידו להשפיע לאחר שנים רבות, ואפילו לאחר פטירת המתפלל מן העולם. וכפי שעינינו הרואות אנשים החוזרים לכור מחצבתם לאחר פטירת הוריהם, ואומרים בפה מלא: "אין לי ספק שהתפילה בדמעות של הורי, היא שפעלה בשמים להשיבני למוטב. כמה חבל שאינם פה אתנו כדי לראות זאת בעיניהם עוד בהיותם בעולם הזה". ופעמים שמועילה התפילה אפילו לדורות הבאים. לפיכך, גם אם חלילה פרש אחד הילדים מן הדרך הטובה, אל להם להורים להתייאש, אלא ירבו בתפילה.

מסופר שלאחר פגישתו הנודעת של בן גוריון עם ה'חזון איש', ביטא ראש הממשלה בהערצה את גדולתו העצומה של החזון איש בפני מקורבו זלמן ארן. כשחזר זלמן ארן לביתו משיחה זו, סח בפני רעייתו את ששמע אודות גדולת החזון איש. התפעלה גם היא ומאז החלה להתפלל בעת הדלקת הנרות שבניה יהיו כמו החזון איש!

ואכן, תפילתה עשתה פירות והתקיימה בנכדה הרב ברוך היימן, שעל אף שלא גדל על ברכי התורה והמצוות, זכה לחזור בתשובה שלימה, והינו כיום אחד מתלמידי החכמים החשובים (טובך יביעו עמ' רפו).

השארת תגובה