נפטר הלוחם שהזדהם שלושה חודשים בתעלת הביוב

בדרכו להופעה בירושלים, קיבל הזמר יהורם גאון את הבשורה על פטירת אחיו הגדול יגאל • יהורם סיפר על פעולה צבאית שבה השתתף אחיו במלחמת השחרור – ולא סופרה עד היום

יהורם גאון
יהורם גאון

ביום חמישי שעבר, בדרכי להופעה בירושלים, בתאריך כ”ט בתמוז, הודיעה לי בת אחי שאביה נפטר. זה היה בשעה חמש ארבעים וחמש בדיוק שאחי הטוב יגאל הלך (כפי שנהוג לומר ולהאמין) לעולם שכולו טוב.

שמעתי את דבריה תוך כדי נסיעה והיה זה כאילו סיפרה לי על מישהו אחר שנפטר, כי נפרדתי ממנה לשלום והמשכנו בָנסיעה לירושלים לָהופעה לשיר והמכונית רועשת וגועשת כמו כל מכונית בדרכה להופעה.

אחרי כעשר דקות כמו בהארה, יותר נכון כחשיכה בצהריים, קלטתי מה אמרה לי בדיוק, שאין לי יותר אח גדול… אח שהיה לי היחיד שנותר מכל המשפחה הגרעינית הירושלמית ממנה יצאנו כולנו לדרך החיים.

ביקשתי מן הנהג לעצור את המכונית. כשעצר, פניתי למוסיקאים שאיתי ואמרתי להם: יש לי בעיה, אני רוצה להתייעץ איתכם. אחי נפטר לפני כמה דקות ואני לא יודע מה לעשות, לא יודע מה לעשות עם עצמי…

הייתה במכונית דממה ואיש לא העז לדבר. אני חושב שהם הבינו שהמצב בו אני שרוי נקרא הלם.

נכון שהוא היה מאד זקן אחי, נכון שהוא היה חולה, נכון שלכל אדם עת וזמן לעבור מכאן לעולמות אחרים, אבל יש מָשהו באחריתו של אדם שחדֵל פתאום לנשום ההופך אותו באחת, מיש לאָין, וזה משהו שעשוי לגרום לנותרים על פני האדמה, הרגילים לשמוע את קולו מדי יום, לאבד קצת עשתונות כשקולו נִדְמָם לעד.

ההופעה כמובן בוטלה, ורציתי לספר לזכרו של אחי מעשה גבורה שלו ושל המחלקה שלו במלחמת השחרור, שמשום מה לא הופיע מעולם בשום ספר הסטוריה המדבר בקורות מלחמת העצמאות.

ההיסטוריה, להווה ידוע לכם, שייכת לאנשים שבידם עט לכתוב אותה. אלה שאין להם עט, נדונים תמיד לשכחה.

היה זה בימים בהם אנשי העיר העתיקה עמדו להרים דגל כניעה בפני הירדנים, והיו תכניות שונות לפריצה לעיר העתיקה כדי לחלצם וכדי להציל את העיר מן הכובש הירדני.

פלוגתו של אחי התמקמה בכנסייה נוטְרֵ-דָם. בסודי סודות באזור שייך ג’ראח, מעט הלאה משם, גילה צה”ל את צינורות הביוב הרחבים ההולכים מתחת לאדמה בצד שלנו, עד אל מתחת לשער שכם.

הם החלו מאירים אז בחוטי חשמל ונורות את צינורות הביוב, על מנת להעביר מאוחר יותר על הברכיים טונות של חומר נפץ, עד לשער שכם כדי שביום בו תינתן הפקודה יפוצצו את סביבת השער ויחוררו פירצה לתוך העיר העתיקה.

כשלושה חודשים ארך המבצע הסודי הזה, בו לאורך מחילת הביוב הזו פעלה מחלקה סודית (ואחי אחד מקציניה), בתוך הזוהמה שבצינורות הביוב.

אני זוכר כילד, שיגאל אחי היה מגיע לחופש מן הצבא, מטונף בגדים מצחינים, ומתלחש עם אבי ותמיד כשהייתי קרֵב אליהם היו משתתקים. אחרי ימים רבים סיפר לי שהם העבירו את שקי חומר הנפץ בשומעם את הטנקים של הצבא הירדני מעל לראשם, שאז היו קופאים באימה. עד שעברו.

ביום אחד עצר אמבולנס בביתנו, ולקח את אחי ואז הסתבר שהוא וכל המחלקה של מנהרות הביוב, חלו בזיהום ראותיהם, ואושפזו בבית חולים בשם ‘אביחיל’ לחצי שנה לערך כדי לטהר את הזוהמה שבֶּרֵיאוֹתֵיהם.

בינתיים פרץ צה’ל משער ציון והתכנית עליה עבדו כל כך קשה נגנזה , אבל חומר הנפץ היה עוד בתוך מנהרות הביוב.

ביום אחד הוזמנה המחלקה הסודית לאיזה שטח בסמוך לחומה מן העבר המערבי של העיר, ובמן טקס די משפיל מישהו לחץ על איזה כפתור סימלי שהפעיל פצצה (כנראה אחת מן הרבות שהיו בתחתית צינור הביוב), פצצה שהרימה ערימה של עפר, ומישהו מחא כף,

ואת זאת סיפרו לאחי ששכב אז בבית החולים מזוהם מן הביוב אותו נשם כשלושה חודשים.

והיה זה תחליף עמום ואפור למבצע נועז מאין כמוהו, שמְבצעיו (שחלקם נפטרו כבר בבית החולים) לא הוכרו מעולם כגיבורים ולא הוזכרו בשום ספר, גם לא בחוברת.

סיפרתי את הסיפור כדי שיֵדעו שהיה מבצע כזה, וגם ובעיקר לזכרו של אחי יגאל שהיה לוחם בצבא ישראל, גאה יותר מכל בדרגת הרב סרן שלו, ואוהב מולדתו בכל נימי נפשו.

יהי זכרו ברוך.

השארת תגובה