ג' תמוז: נפש אחת מישראל

המופתים הרבים שחולל כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל זיע"א ידועים ומפורסמים, ותמיד קשורים היו להתחזקות בתורה ומצוות ככלי למימוש הברכה

הרבי מליובאוויטש
הרבי מליובאוויטש

1. בל ידח ממנו נידח

פרופסור מיכאל הסופר ע"ה, נולד במצרים להורים יוצאי רוסיה. הבית – מנותק לגמרי מן היהדות, והזהות היהודית לא היתה לגביו בעלת משמעות מיוחדת. הוא למד הנדסת חשמל באוניברסיטת קהיר, ולאחר קום המדינה נאסר יחד עם צעירים יהודיים אחרים. במאסר החל לחוש יותר את זהותו היהודית ויצר קשר חם עם צעירים שהשתייכו ל"השומר הצעיר".

כששוחרר, עלה ארצה עם אמו והתגורר בקיבוץ "עין שמר" שבצפון. הוא התגייס לצה"ל, שם פגש את רעייתו, וכשנישאו לאחר השחרור, עברו למושב "ניר ישראל" (ליד אשקלון) ובו חיו עד שעזבו את הארץ.

רעייתו נולדה בצרפת למשפחה מסורתית. בגיל 11 דרשה תשובות והסברים ונענתה בגערות ובהשתקות. כתוצאה מכך מרדה באורח-החיים היהודי ועלתה עם אחותה ארצה. היא התגייסה לצה"ל, שם פגשה את בעלה, וכשנישאה לו שוחררה מהצבא ועברה ל"ניר ישראל".

במשך תקופה מסוימת היה פרופ' הסופר מסור כולו לאידיאולוגיה השמאלנית הפרו-קומוניסטית של "השומר הצעיר". האמין בה בכל לבו והיה משועבד אליה.

בשלב מסויים חטף מהלומה שערערה את אמונתו ב"שומר הצעיר", וכעבור תקופה אף נאלץ לעזוב את הארץ ולעבור לאוסטרליה.

"ידען-זוטא"

משפחת הסופר היגרה לאוסטרליה הרחוקה והתגוררה בעיר הובט שבאי טסמניה. באי זה חיים כ300 אלף איש ובתוכם 30 משפחות יהודיות שהתגוררו כולן בעיר הובט.

היהודים במקום היו רחוקים מאוד מקיום תורה ומצוות, אולם שמרו על קשר כלשהו ליהדות. היה להם "בית-כנסת" שאליו היו באים בשבתות ובחגים כדי להתפלל.

רב לא היה להם. היה שם רק יהודי אחד שביחס אליהם נחשב ידען-זוטא והוא היה החזן, הקורא בתורה וכדומה.

מובן מאליו, שכל צורת התפילה ומה שכרוך בה לא היו בדיוק בהתאם לדרישת היהדות. האנשים היו מגיעים אל 'בית-הכנסת' במכוניותיהם וגם סדרי התפילה לא היו כנהוג וכמקובל, מחוסר-ידע משווע. אבל זה היה אמצעי-הקשר היחיד שיקשר יחדיו את יהודי המקום.

ביתה של משפחת הסופר היה חילוני לגמרי: לא כשרות, לא שבת, לא יום-הכיפורים – ממש כלום. שום דבר דתי לא היה קיים בחייהם. הם נחשבו חילוניים גם ביחס ליהודי טסמניה.

אפילו בחגים הם לא היו הולכים ל"בית-הכנסת". ממש מנותקים לגמרי. הם החלו ללמוד באוניברסיטה. הפרופסור למד מתמטיקה סטטיסטית ורעייתו למדה פסיכולוגיה. הקשר שלהם היה אל עולם האקדמיה והמדעים ולא אל היהדות.

האתאיסט נעשה "רב"

אך אז קרה דבר מעניין –  אותו יהודי ששימש חזן וקורא בתורה נאלץ לעזוב את טסמניה. כך נשארו היהודים ממש בלי רועה. משפחת הסופר לא ידעה כל זאת, כי היינו רחוקים מהווי הקהילה היהודית. לכן התפלאו מאוד כשבאחד הימים הגיעה משלחת של הקהילה וביקשה לשוחח עם הפרופסור.

הם סיפרו לו על עזיבתו של אותו יהודי והודיעו לי חגיגית, כי הוחלט אצלם, שמהיום ואילך יהיה הוא הרב, החזן והקורא בתורה…

הוא נפל מהכיסא מרוב תדהמה. כשהתאושש התחיל 'להסביר' להם שהם חילונים ואתיאיסטים וכופרים בעיקר ושאין להם כל קשר לכל העניין הזה, ובחיים אף לא ביקור בבית-כנסת.

להפתעת, לא התפעלו האנשים מדבריו והסבירו לו שאין הם מחייבים אותו להפוך למאמין או לשומר-מצוות. הם 'רק' דורשים ממנו להיות חזן וקורא בתורה…

"אבל אינני יודע כלום", טען. "אתה יודע הרבה", השיבה נציגות הקהילה, "אתה יודע עברית. אנחנו איננו יודעים"….

"ובכן", סיכמו, "מהיום אתה החזן והקורא בתורה" – כך סיימו האנשים והותירו אותו נדהם ומשתומם.

לאחר מחשבה החליט, כי יש בכך משום הגשת עזרה סוציאלית לקהילה יהודית הזקוקה לתפילה ולקריאה בתורה, והגיע למסקנה, כי אין זה נורא כל-כך מבחינתו. הוא היה מגיע ל'בית-הכנסת', משמש חזן וקורא בתורה (ללא שום טעמים כמובן…), בלי שתהיה לדבר משמעות לגביו.

האמת היא שהוא כלל לא ידע איך עושים את זה. למזלו, זכרה רעייתו במעורפל את מנגינות התפילה והיא לימדה אותו. כך יכולתי להתפלל לפני התיבה כחזן ולא כקריין…

הבורות שם היתה איומה. דוגמה אחת תוכל ללמד על עוצמתה. פעם ביקר במקום יהודי דתי מישראל והתפלל עמם בשבת. הוא חידש להם חידוש גדול: אין אומרים 'חזרת הש"ץ' לאחר תפילת ערבית…

אבל אט-אט, מבלי שחשו בכך, החלה היהדות לחדור יותר ויותר לחייהם. הקשר המתמיד עם התפילות והתורה עשה את שלו. גם בעיית ההתבוללות הדאיגה אותם והם חשבו רבות כיצד להבטיח את תחושת ההזדהות עם היהדות אצל ילדיהם.

יותר ויותר הגיעו למסקנה, כי ללא הנהגת אורח-חיים יהודי בבית – הם מסכנים את יהדותם של ילדיהם. הם כבר גדלו וחבריהם ומוריהם היו לא-יהודים, כך שהדרך היחידה שבאמצעותה אפשר היה להחדיר בהם את יהדותם – היו המצוות.

ארבעה גורמים חברו יחדיו והביאו את בני הזוג הסופר להחלטה לקיים מצוות: השפעת התפילות והתורה; הדאגה לעתידם של הילדים; ויכוחים שהיו לנו עם מיסיונרים, כאשר מצאו את עצמנו מגנים על אורח-חיים שלא קיימו ולימודי המדע, ובעיקר הפילוסופיה של המדע, שניתצו את אליל המדע והראו לנו אותו בכל חולשותיו וקוצר-השגתו – כשנוכחנו שהמדע אינו מוחלט כלל, חשבנו: מי אמר, אם כן, שקיום מצוות התורה הוא פרימיטיבי?!

כתוצאה מארבעת גורמים אלה החליטו לקיים מצוות. אבל חשוב לציין, שהיה זה לגמרי ללא אמונה. לא האמנו כלל בקב"ה ובאמיתותה של התורה. קיימנו אותה מתוך שיקול רציונאלי קר ומחושב.

מצוקה קשה מנשוא

לא היה את מי לשאול מה עושים ואיך עושים. לא היה בנמצא יהודי דתי ברדיוס של אלפי קילומטרים מטסמניה. כשכבר החליטו לקיים את המצוות – גילו בני הזוג הסופר, כי בעצם הם אינם יודעים כיצד עושים זאת.

בלית ברירה אימצה גברת הסופר את זכרונה ונזכרה במצוות שראתה בביתה בילדותה. כך התחילו להדליק נרות-שבת, לקדש על היין, ליטול ידיים, לברך על המזון בשבת, להקפיד על האיסור לבשל ולנסוע במכונית בשבת וכהנה וכהנה.

הם ביצעו  את כל זה וחשו כי הם עומדים רק בתחילת הדרך. הם שאלו את עצמם: מה עכשיו? מה הלאה?

הם החליטו להקפיד על הכשרות. גברת הסופר נזכרה שיש לקיים הפרדה בין בשר וחלב. הם רכשו מערכת כלים נוספת וכשהביאה אותה הביתה אמרה גברת הסופר: "אבל רק רגע, הרי הכלים הישנים שלנו הם לא-כשרים. כיצד מכשירים אותם?" לא היה לנו שום מושג כיצד מכשירים כלים. כך יצא, שהמערכת השנייה היתה מונחת בארון ולא ידענו מה לעשות. לא היה עם מי לדבר ואת מי לשאול.

היתה זו מצוקה קשה מאוד. הם רצו לדעת, רצו ללמוד, אבל לא היה ממי. גם ספרים לא היו להם. זה היה קשה מנשוא.

אלא שאז נפל במוחו של הפרופסור רעיון. מתוך התבוננות בסיפורי התנ"ך, שמתי לב לעובדה, שמאז אברהם אבינו היה בכל דור מנהיג. לא היתה תקופה ללא המנהיג שלה, משה ויהושע או שמואל ואליהו, וכך הלאה.

הוא אמר לעצמו: אם כל זה אמת, אם אלה לא סתם דמיונות – הרי חייב להיות שגם בדורנו קיים מנהיג כזה. הרי לא ייתכן אחרת. ואם כן, הרי המנהיג הזה חייב לדאוג לכל יהודי ולעזור לו כשהוא פונה אליו.

הוא הרגיש, שאם הוא אכן קיים, הוא חייב לשמוע אותו, והתחיל להתפלל. לפעמים הייתה זו תפילה שבלב, אך לעתים היה מתפלל בקול ולפעמים אפילו בצעקות. הוא בכה לפני הקב"ה והתחננתי לפניו: "אתה מוכרח לשמוע אותנו! אם נכון כל מה שמסופר בתנ"ך – הרי ודאי שיש מנהיג שמתפקידו לעזור לכל יהודי. אם כן, הוא חייב לעזור לנו לקיים את המצוות כראוי".

יהודי דתי ברחוב!

ואז קרה דבר שהיה לגבם נס ממש. באחד הימים יוצא פרופסור הסופר אל הרחוב והנה הוא רואה יהודי דתי, שנראה כרב, ההולך ומשוטט ברחוב ועושה רושם שאיננו יודע מה הוא מחפש. הוא מיהר אליו וחיבק אותו בשמחה עצומה, מבלי שהרב יבין מה מתרחש כאן. הוא לקחו אל ביתו שם שוחחו שעות ארוכות. הרב לימד אותם דברים רבים והם ישבנו כתלמידים ממושמעים ורשמו מפיו כל הגה.

מרוב שמחה והתלהבות בני הזוג אפילו לא שאלו לשמו. הוא נפרד מהם והם היו מאושרים שיש בידם לקיים את המצוות כראוי. כך התחילו לשמור על מטבח כשר ועל מצוות נוספות.

כעבור שנה חזר אותו רב לטסמניה, והפעם לימד אותם את הלכות טהרת-המשפחה. בביקור זה שאלו לשמו, ונודע להם ששמו הוא רבי חיים גוטניק ושהוא מתגורר במלבורן. הם לא מצאו לנכון לשאול אותו מה הביאו לטסמניה, והוא מצדו לא סיפר להם דבר על כך.

כך הפכנו לבעלי-תשובה

כעבור שנים אחדות עברה משפחת הסופר להתגורר בעיר קנברה, הקרובה למלבורן, וכך קיימו קשר עם חסידי חב"ד במלבורן. על-ידי-כך נודע להם מה הביא את רבי חיים גוטניק זצ"ל לבוא אליהם.

זה קרה כאשר הגברת הסופר נפגשה במקרה עם בתו של הרב גוטניק, וסיפרה לה בדרך-אגב כי גרנו קודם לכן בטסמניה. כשהיא שמעה זאת היא קראה בהתפעלות: "מה אמרת? טסמניה? אוי, אספר לך דבר מופלא".

היא סיפרה שלפני שנים קיבל אביה מכתב ממרן הרבי מליובאוויטש זיע"א ובו נאמר לו לנסוע בדחיפות לטסמניה. אביה התפלא מאוד על השליחות המוזרה, ל'קצה העולם' ממש, בפרט שהרבי לא כתב מהי מטרת הנסיעה; אולם הרבי אמר – ולא שואלים שאלות. הוא נסע, וכשחזר, סיפר ששוטט ברחובות באפס מעשה, עד שלפתע רץ אליו יהודי, חיבקו בחום ובהתלהבות, הביאו אל ביתו וביקשו ללמדו איך לקיים תורה ומצוות…

כך סיפרה בתו של הרב גוטניק, ובני הזוג הסופר עמדו נפעמים. הם כבר שמענו פעמים אחדות על הרבי מליובאוויטש, אולם לא העלו על דעתנו, שהוא טרח וכתב מכתב מיוחד לרב גוטניק וביקשו לנסוע במיוחד אליהם כדי ללמדם יהדות!

אבל הוא התפלא, מהיכן ידע הרבי שהם זקוקים לעזרה? הרי מעולם לא כתבו לו. ואז לפתע הזדעזע בכל גופו. הוא נזכר באותן תפילות ארוכות שהתפלל לקב"ה וביקשתי את עזרתו של המנהיג היהודי של ימינו. הוא חש פיק-ברכיים נורא והתיישב על כיסא סמוך. הוא פשוט לא האמין. לאט-לאט החל מוחו לקלוט את העובדה המדהימה: הרבי חש את תפילותיו ואת מצוקתו ואכן דאג להם"!…

בני הזוג הסופר הפכו לסוג של 'שלוחים' בעצמם, שכן הרבי עורר אותם להשפיע אידישקייט ליהודים רבים נוספים, בהם אנשי אקדמיה ואנשים שהיו רחוקים לחלוטין מאידישקייט, והפכו לשומרי תורה ומצוות מוחלטים

2. אין יהודי קטן

את הסיפור הבא מספר ל"כל ישראל" מר אלי גרויסמן מארה"ב:

גדלתי בקוראסאו שבאיים הקריביים. באותה תקופה לא היו כל בתי ספר יהודיים על האי, ונאלצתי ללמוד בית הספר הפרוטסטנטי.

הלימוד בבית הספר היה קשה מאוד. על אף שגדלתי בבית לא שומר מצוות, סירבתי בעקשנות להשתתף בטקסים הנוצריים ובשיעורי הנצרות שהיוו חלק מתוכנית הלימודים של בית הספר. תלמידים לא יהודיים התגרו בי בקביעות ואף הייתה לי תחושה שמוריי ומנהל בית הספר מצדדים בהם ולא בי.

כשהגעתי לכיתה ז', מצב העניינים הלך והחריף. החיים לא נעשו קלים יותר. להפך, המריבות ביני ובין תלמידי בית-הספר הלכו ותכפו, ויחסיי עם מנהל בית הספר נהיו עויינים במיוחד. התחלתי להיעדר מבית הספר. במקום לשבת בכיתה, הייתי מבלה את היום במשחק גולף במועדון הגולף הסמוך ושבתי לחצר בית הספר בדיוק בזמן כדי לפגוש את אבי, שהסיעני הביתה מדי יום ביומו.

בכל פעם שתהיה בצרה, הרבי יוכל לעזור לך

יום אחד קרא מנהל בית הספר לאבי להגיע למשרדו, על מנת לברר מדוע לא הייתי בבית הספר בשבועות האחרונים. כשנפגשנו כשהוא בא לאסוף אותי, כרגיל, שאל אותי אבא, "איך היה בבית הספר היום?" – "כמו תמיד", השבתי. ואז שאל אותי אבי, "האם הלכת לבית הספר היום? ובשבוע שעבר, ולפני שבועיים?" כיוון שלא רציתי לשקר, הודיתי שלא הייתי בבית הספר בשבועות האחרונים.

אבי נתן לי שתי ברירות: או להיכנע ולהשתתף בפעילויות בית הספר כמו כל הנערים האחרים, או לעזוב את בית הספר וללכת איתו כל יום לעבודה. לא הייתי צריך לחשוב הרבה. נכנסתי למשרדו של המנהל, הנחתי את הספרים על שולחנו ורצתי חזרה החוצה אל אבי.

ואז החלו להגיע לביתינו מכתבי אזהרה. על-פי החוק המקומי, כל קטין חייב לבקר בבית הספר. יחסי משפחתי עם הקהילה החלו להתקלקל אף הם.

אבי היה מודאג ביותר בשל מצבי, אך הוא לא ידע מה לעשות. לילה אחד הוא חלם חלום. בחלומו הוא ראה את עצמו כילד בן שלוש כשהוא יושב בחיק סבתו. סבתו אמרה לו, "ליובו ("אהובי" ברוסית), בכל פעם שתהיה בצרה, הרבי מליובאוויטש יוכל לעזור לך". הייתה זו הפעם הראשונה שהוא שמע את שמו של מנהיג ישראל, כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל.

בבוקר שלמחרת הלך אבי לבית הכנסת שלו, מבנה קטן ולא בולט הסמוך לביתו. הוא ביקש מן הגבאי לפתוח עבורו את הדלת והלך לארון הקודש, שם שפך ליבו בפני אלוקים ופנה ללכת משם.

סע לקוראסאו!

באחד מימי ינואר 1984, הרב משה קוטלרסקי, המוכר כיום כסגן יו"ר ארגון השלוחים העולמי, קיבל שיחת טלפון מהמזכיר הראשי של הרבי, רבי חיים מרדכי חדקוב. זצ"ל, "הרבי רוצה שתיסע מיד לאי קוראסאו", אמר לו.

כשהרבי אומר לחסיד לפעול, הוא לא שואל שאלות. הוא פועל. הרב קוטלרסקי לקח עמו תלמיד ישיבה צעיר בשם לוי קרינסקי (כיום הרב לוי קרינסקי, שלוחו של הרבי זי"ע בניו-המפשיר) ושניהם עלו על הטיסה הבאה לקוראסאו. כשהגיעו לנמל התעופה, כיוון שלא ידעו לאן ללכת ומה לעשות שם, עצרו מונית וביקשו לנסוע לבית הכנסת.

בקוראסאו, נהגי מוניות רגילים לבקשות שכאלה, ובדרך כלל הם מביאים את הנוסע לבית הכנסת הגדול ביותר באי, "מקווה ישראל עמנואל", הידוע כבית הכנסת העתיק ביותר בחצי הכדור הצפוני. בית כנסת זה, שבו מתנהלים תפילות בשבת בלבד, משמש גם כמוזיאון במהלך השבוע. הוא ניחן במאפיין ייחודי: רצפתו מכוסה בחול לבן, יתכן כי הדבר נובע מכך שמייסדיו, שברחו מן האינקוויזיציה, כיסו בחול את המדרגות המובילות לבתי הכנסיות שלהם בפורטוגל כדי להשתיק את צליל צעדיהם.

אולם משום מה, נהג המונית לקח את הרב קוטלרסקי לא לבית-הכנסת מקווה ישראל עמנואל, אלא לבית כנסת שכונתי קטן. כשהמונית עצרה ליד הדלת, הרב קוטלרסקי ראה אדם עוזב את הבניין. הוא ראה בכך הזדמנות לקבל מידע על הקהילה היהודית במקום, ולפיכך פנה אליו ואמר לו: "נשלחנו לכאן על ידי הרבי מליובאוויטש. אנו רוצים להכיר את היהודים כאן. אנו גרים במלון פלאזה. האם אתה יכול לספר לנו על הקהילה המקומית?" האיש, שהיה לא אחר מאשר אבי שזה עתה יצא מבית הכנסת, כמעט והתעלף.

אבי סיפר לרב קוטלרסקי על המצוקה שבה הייתה שרויה משפחתנו. הוא ערך בינינו היכרות.

הרב קוטלרסקי שוחח אתנו באריכות, עודד אותנו, והסביר עד כמה חשוב להתחנך ברוח ובמסגרת יהודית, דברים שקיימים באזורים אחרים בארה"ב. בשלב מסויים של השיחה, הזמין את אבי לבוא לניו-יורק לחג הפורים ולהשתתף בהתוועדות המרוממת עם הרבי, שנמשכת שעות ארוכות של דברי תורה מופלאים והתרוממות רוח. הוא גם הזמין אותי לטוס לניו יורק באותו קיץ ולהשתתף במחנה הקיץ 'גן ישראל' שקיימה חב"ד בהרי הקטסקילס ובזכותו התקרבו המוני ילדים לחיי תורה ומצוות, ולאחר מכן ללכת ללמוד בישיבה בחודש אלול. הייתה זו התשובה לתפילותיי וקיבלתי את הצעתו מיד.

אין יהודי קטן!

אבי אכן נסע לשהות בפורים במחיצת הרבי, וכששב לביתו, כתב מכתב נרגש בן שני עמודים אל הרב קוטלרסקי. הוא הודה לו על הכנסת האורחים ועל הזכות להיות בצל קורתו של הרבי, והודיע על נכונותו להעביר את בנו ללמוד בישיבה.

את מכתבו סיים: "השפה האנגלית שלי דלה מכדי למצוא את המילים הנכונות לבטא את תודתי והוקרתי העמוקה ביותר אל הרבי, רק בבקשה תמסור לרבי, שיהודי קטן אחד מקוראסאו הרגיש שהרבי נגע בנשמתו. תודה לך על כך מראש, הייתי רוצה לכתוב זאת בעצמי אל הרבי, אולם איני יודע באלו מילים להשתמש בעברית כדי לכתוב לו את אשר על ליבי".

הרב קוטלרסקי החליט להעביר אל הרבי את המכתב בשלמותו, והרבי השיב לו במכתב הבא (תרגום מאנגלית):

ב"ה

ג' בניסן התשמ"ד

ברוקלין, נ.י.

מר חיים יוסף גרויסמן

שלום וברכה,

שמחתי לקבל את ברכותיך באמצעות ידידינו המשותפים הנכבדים.

אולם, עליי לחלוק על הכינוי שכינית את עצמך "יהודי קטן מקוראסאו". הרי אין כל צורך להדגיש בפניך באריכות כי כל יהודי, איש או אשה, יש לו נפש אלוקית, המהווה "חלק אלוקה ממעל", כפי שמוסבר בתניא, החל בפרק השני. לפיכך לא קיים דבר כזה "יהודי קטן", וליהודי(ה) אסור אף פעם לזלזל בפוטנציאל העצום שלו/ה.

עם התקרב חג הפסח, אני מנצל הזדמנות זו כדי לברך אותך בתפילתי שחג החירות יביא לך ולבני ביתך חירות אמיתית – חירות מחרדה חומרית ורוחנית ומכל דבר שעלול להסיח את דעתך מעבודת הבורא בשמחה ובלב שלם – ושתישא חירות ושמחה אלו במשך כול השנה.

בברכת פסח שמח וכשר לך ולבני ביתך

בברכה

סוף דבר

אכן נסעתי למחנה הקיץ, לאחר-מכן התחנכתי במוסד יהודי בו למדתי את יסודות היהדות, ומאז התקרבתי עוד ועוד לתורה והמצוות.

עד עצם היום הזה, הוא מלא הכרת תודה אל הרבי, ששלח את שלוחו לאי הבודד בו התגורר עם משפחתו והציל אותו מהמצב הקשה.

3. "דחית את השמד"

את הסיפור הבא מספר הגאון רבי עזריאל חייקין שליט"א, שהיה מראשוני שלוחי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע ושימש כרב ראשי של מספר מדינות:

הסיפור דלהלן אירע לפני שנים ארוכות, כשכיהנתי כרב בעיר קופנהגן במדינת דנמרק.

היתה זאת באחת הפעמים שבקרתי בניו יארק, להיות בחצר קדשו של כ"ק רבינו. בהיותי ב'יחידות' תבע הרבי ממני, שאין מספיקה עבודתי בעיר קופנהגן, או אפילו במדינת דנמרק, אלא עלי לבקר את כל "חצי האי", שכולל את מדינות סקנדינביה ופינלנד.

בחזרי הביתה התחלתי בקיום הוראת הרבי, ומאז הייתי מבקר דרך קבע במדינת נורבגיה בה מצאתי הרבה מאוד כפרים ועיירות קטנות שבהן גרה רק משפחה אחת יהודית או שתים, מנותקות לגמרי מכל ענין של יהדות.

ערכתי היכרות עם אח האנשים, איש פשוט ושמו ר' שמואל דוד פופוביץ – מיוצאי רומניה – שהתגורר בעיירה 'הלדן' יחד עם משפחה יהודית נוספת  – משפחת אלבוים. הוא עשה ככל יכולתו כדי לעזור לי, ומאז ביקרתי מפעם לפעם בנורבגיה. ר' שמואל דוד היה אוסף כעשרים יהודים מן הכפרים והעיירות הקטנות אל ביתו, והייתי מלמד אותם תורה ויהדות ומקרבם לאט לאט לחיי תורה ומצוות.

ביקור דרמטי

באחד מביקוריי במדינת נורבגיה, לאחר שלימדתי כרגיל את קבוצת היהודים בביתו של ר' שמואל – עלה בדעתי שלא די בפגישה זו, ועליי לבקר גם בכפרים ועיירות ולחפש יהודים נידחים. אומר ועושה – ערכתי מסע למצוא יהודים 'נידחים'.

והנה, בעיירה קטנה אחת – סמוכה להלדן – מצאתי משפחה יהודית אחת!. נכנסתי לביתם ודברתי עמהם, והשתדלתי להשפיע עליהם להתקרב לחיי תורה ומצוות.

ראיתי בפני בעל הבית כי דבר מה מעיק לו מאד, אבל כל עוד זוגתו ישבה ליד השולחן לא אמר מאומה. כעבור זמן קמה האשה מן השולחן ופנתה לחדר אחר – ומיד התפרץ האיש ואמר: 'רבי, דחית את ה'שמד' לעשרים שנה'…

הבטתי אליו בתמהון – והוא הסביר לי:

זה עשרים שנה, מאז השואה, שאנו גרים בעיירה הזאת, ואין אף לא יהודי אחד בעיר. הכומר שהיה ממונה על כל האזור היה עושה מזמן לזמן סיבוב בכל הכפרים, והיה מגיע גם לעיירה זו ומשתדל לבקר מפעם לפעם את כל דיירי העיירה, וגם על ביתי לא פסח. מפעם לפעם הוא נכנס לביתי, טועם משהו, יושב עמנו, שואל לשלומנו וכו'. מעולם הוא לא דרש מאתנו שום ענין בנוגע לדתם (אלא ששכנינו היו לוחצים עלינו והזמינו אותנו כמה פעמים לבוא אל הכנסייה), אבל מכל מקום, הביקורים עצמם – שהיו בידידות – גרמו לקירוב הדעת בינינו.

לאחרונה התחילה זוגתי לדבר על לבי: הבט נא – זה עשרים שנה שאנו גרים בעיירה זו ואף פעם לא ביקר אותנו שום יהודי, ואף רב אינו מגיע לשאול בשלומנו. ואילו הכומר הזה, מבקר אותנו בעקביות ומתעניין בהנעשה אצלנו. האם לא כדאי להתחיל לבקר בכנסייה שלו?…

"עתה, לאחר שביקרת אותנו", אמר היהודי, "יש לי מה להשיב לאשתי: הנה רואה את שהיהודים לא שכחו אותנו וגם רב בא לבקר אותנו"…

וסיים האיש: "בביקורכם היום דחיתם את ה'שמד' לעוד עשרים שנה"…

בסופו של דבר השפעתי על כל היהודים ה'נידחים' הללו – כולל גם עליו – להגר מן הכפרים והעיירות אל מקומות אחרים שיש בהם קהילות יהודיות. חלקם נסעו לארץ ישראל וחלקם לעיירות גדולות באירופה.

כל זה, ברוח קדשו וראייתו השמימית של הרבי ששלח אותי לקבץ את "נדחי ישראל" ולקרבם תחת כנפי השכינה…

תגובה אחת
  1. מרן?
    זהו כינוי כבוד לרב ספרדי

השארת תגובה