האדמו"ר שחפר בור בבית הסוהר

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

פרשתנו פותחת במצוות הדלקת נרות המנורה וכך נאמר: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד" (כז', כ'). ומביא רש"י את דברי חז"ל: כתית למאור ולא כתית למנחות. רק במנורה צווינו להשתמש בטיפת השמן הראשונה כשהיא מזוככת ונקיה. לעומת זאת במנחות ניתן להשתמש גם בשמן שאינו זך כל כך.

בדרך רמז שמעתי לפרש, שאם אדם ח"ו מקבל דבר הנראה לו כמכה מאת הקב"ה עד שנעשה כתות ומוכה, עליו לעשות מזה "מאור". לפעול להתרומם ולהאיר את עולמו. ולא חלילה "כתית למנחות"- שילך לנוח מתוך הרגשת ייאוש בגלל הכתיתה והמכה. תפקיד המכה לגרום זעזוע לאדם שישנה דרכו ויעשה את שליחותו בעולם ולא לגרום ייאוש ואיבוד תקוה. וכך נאמר בתהילים ׁ(צ'): "תשב אנוש עד דכא – הקב"ה משיב אדם על ידי מכה שיש בה דיכוי ורציצה והכנעה. אך המטרה "ותאמר שובו בני אדם" – לשוב אל ה', דהיינו להתרומם איתה ולא ח"ו לנוח איתה.

יהודי שאל פעם את הרה"ק מקוצק זי"ע, למה הרבי לא יוצא בעולם להציל נפשות ברוחניות? מדוע הרבי נשאר בתוך ביתו פנימה? נכון, החסידים באים לבית מדרשו והרבי מדבר לפניהם דברי תורה עמוקים, (כידוע בקוצק היה הדגש חזק על עמל התורה ונקבע רף גבוה של תלמיד חכם בתורה, כך למשל, מי שלא העלה סברא במשך שלושים ימים הוצא מבית המדרש…) אבל מדוע הרבי אינו יוצא להאיר את  פני העולם?

אמר לו הרבי מקוצק זי"ע, אמשול לך משל למה הדבר דומה:  בבית האסורים נחבשו שלושה אנשים. הושיבו אותם בבור חשוך וקטן. שניים מהם היו פקחים השלישי היה אדם ללא שכל. הסוהרים הורידו להם כל יום אוכל לבור. האחד הזה, שהיה 'בטלן' גדול ללא קמצוץ דעת, לא הסתדר עם עצמו – לא מצא את האוכל ואת הכף, ובדרך כלל בעקבות החושך הנורא ששרר בבור לא מצא אפילו את פיו להכניס בו את האוכל. ריחם עליו אחד מהחברים וסייע בידו רבות. לקח את ידו  הכניס בה אוכל, אח"כ סייע לו להעביר את האוכל מהיד לפה. כך פעמים רבות מדי יום  התייגע להדריכו להסתובב לימין ולשמאל, לעמוד ולשכב. אבל השלישי, כאילו עמד מן הצד. לא סייע בידו מאומה.

יום אחד פנה השני לשלישי, ושאל אותו בתמיהה: "אנו סובלים יחד כאן בבור, ואתה ודאי מבחין איך אני מתאמץ עם הגולם הזה פעמים רבות ביום עד שהוא מצליח להתקדם, מדוע אינך מסייע לפעילות שלי כלום? למה אתה עומד מהצד?

השיב לו השלישי: אגלה לך. נכון, אנחנו בחושך נורא ואתה מתייגע כל העת בחברינו. הנך משקיע בו מאמצים ללמד אותו איך לאכול ואיך לזוז וכפי הנראה לא תגמור איתו לעולם, כי כבר כמה שבועות שאתה מתאמץ והוא עדיין לא למד כלום…אך אני, כמו שאתה שומע, בשעות שאתה עוסק איתו, חופר בקיר חור. כאשר החור יהיה עמוק – יכנס אור לבור, יחדרו פנימה קרני שמש מועטות. מעט מן האור ידחה הרבה מהחושך, ואז ממילא הוא יראה, וכבר לא יצטרך לא לך ולא לי.

הנמשל: כל זמן שיש 'חושך' לא רואים כלום, לא למדים כלום. אבל אם נעשה אור, ממילא כל אחד יוכל לראות, ללמוד ולשוב בתשובה אל ה'. והאור הזה הוא "אור התורה" כדברי חז"ל (מגילה טז): "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – אורה זו תורה. הדבר הראשון לקדוח ולהכניס אור. אם יש תורה, נכנס אור, ומשם ואילך יש כבר את הכל: שמחה, ששון ויקר. כי חודר באדם פנימה – אור!

כשיש חושך ניתן להידרדר עד שמתייאשים לגמרי. כמה ניתן להאכיל אדם שכל הזמן נופל לו מהפה. אך אם יודעים לקחת את המכה ולהבין היכן אנחנו ומה תפקידנו, הרי שמכניסים דרכה אור גדול, עד שהמכה ניצבת מאחורינו ואנו נמצאים במקום אחר ובעולם טוב יותר.

זה דורש מאיתנו השי"ת, כתית למאור! לנצל את המכה הנופלת עלינו ח"ו למאור, להאיר את עצמינו, ואזי נזכה לאור מתוך מנוחה ושלווה, השקט ובטח.

יה"ר שלא תיפול מכשלה תחת ידינו ונזכה שהחודש הזה שבו מרבים בשמחה נראה אור ושמחה ללא ח"ו כתית כלשהו.

השארת תגובה