היתומה מבית המצורעים שלא איבדה את האמונה

יתומה שעלתה מתימן, נדבקה במחלה ואושפזה כל חייה בבית מצורעים ירושלמי • למרות גורלה המר, מעולם לא באה בטרוניה ובמסירות נפש הכניסה ספר תורה, אותו כינתה 'הילד שלי'

נר נשמה
נר נשמה

במוצאי שבת ו' אדר תשס"ז, קרע הרמקול של קלצקין את האוויר ברחובות גאולה, מאה שערים וזכרון משה, בקריאה: "הלווייתה של מת מצוה, הנפטרת מרגלית גמליאל בת אברהם, תצא בשעה עשר וחצי הלילה, מבית ההספד להר המנוחות. הלווייתה של מת מצוה…"

בדירתו, במאה שערים ברח' חנן, הסב ר' אריה את תשומת לבו של סבו, מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל – ששמע את ההכרזה הרועמת – לכך ששני תלמידיו טורחים ממש עתה בארגון קבורתה של האשה הערירית החשובה, מרגלית, ששהתה כחמישים שנה בבית החולים למצורעים "הנסן". "אנשי חסד, אנשי חסד" הפטיר באנחה מרן זצ"ל.

כך תמה מסכת גבורה וייסורים של נערה חרדית יתומה בת שש-עשרה, שעלתה מתימן בעליית "מרבד הקסמים" כשבידה ספר תורה קטן שעבר במשפחתה מדור לדור.

כאשר נגעו גלגלי המטוס בארץ, ופקידי הסוכנות מיינו את העולים החדשים מתימן, לקחו ממרגלית, "למשמרת" את ספר התורה, ואותה לקחו לבדיקה רפואית גורלית.

הרופאים קבעו (בטעות!) שמרגלית חולה בצרעת ושלחו אותה לביה"ח למצורעים בטלביה, ושם נדבקה במחלה. רבי אריה לוין זצ"ל, הצדיק הירושלמי, היה היהודי היחיד שהעז לבקר בבית-חולים נוראי זה במשך שנים רבות. לפני עשרות שנים חשבו לחתן את מרגלית עם חולה אחר, מבוגר ממנה, אך גם זה לא צלח.

מרגלית השלימה עם מר גורלה, שלעולם לא תתחתן ולא תחבוק בן בזרועותיה. הצדיקה מרגלית חסכה פרוטה לפרוטה מכספי הביטוח הלאומי, וסוף סוף הצליחה למצוא סופר תימני שכתב עבורה ספר תורה, שהוכנס אחר כבוד לקראוון בקרית ארבע היא חברון.

גם בזה התאכזר אליה גורלה, ובשריפה שפרצה בקראוון, נשרף ספר התורה של מרגלית ואותיותיו פרחו לשמים, לדאבון לבה.

לאחר מכן, הוחמר מצבה הרפואי של מרגלית. המחלה הקשה הלמה בה בחזקה. אצבעות ידיה ורגליה נפגעו ממחלת "הנסן", ובמוחה התגלה גידול. כשנודעו הדברים, החליטה מרגלית על אתר לכתוב ספר תורה שני – שיהיה לה כילד. היא פנתה לביטוח הלאומי וביקשה הלוואה. "כיצד תחזירי?", שאלוה והיא השיבה – תשעבדו את כל תקבולי הביטוח הלאומי שלי עד סוף ימי.

כך נכתב ספר תורה שני, שהוכנס לבית הכנסת באחד הישובים שליד ירושלים, לשמחת לבה של מרגלית הצדיקה. כשביקרתי את מרגלית, כמידי יום שישי, לפני כניסת השבת, הייתי עד לדו-שיח בינה לבין האחות החילונית: "מרגלושה, איזה שטות עשית שוויתרת על כל כספך בשביל ספר תורה – כעת את גורבת גרביים קרועות, ואין לך אפשרות לקנות חדשות". מרגלית השיבה מיד: "את הרי יודעת שאני אשה ערירית, וכי מה רצית שאשאיר אחרי? זוג גרביים מפואר? אני משאירה אחרי ספר תורה – זה הילדים שלי".

משנסגר בית החולים "הנסן" למצורעים, הועברה מרגלית, עם אנטיביוטיקה מיוחדת למניעת הדבקה, לבית-אבות בעיר; שם, בארוע מוחי קשה, איבדה את הכרתה לשנתיים, והוזנה ע"י זונדה (צינורית להחדרת האוכל ישירות לבטן). אז הבנתי את משמעותן של מלות השבח והתודה היקרות שבברכת המזון "ועל אכילת מזון" שהרי מרגלית לא אכלה מזון כדרך הטבע, מהפה לחיך, תוך הרגשת טעם המזון, אלא הוזנה ללא הנאה, מהשקית ישירות לבטן.

עקב זיהום אושפזה בשערי צדק למספר שבועות, ומצבה התדרדר. הודעה קצרה ובלתי ברורה בטלפון הבהירה לי כי הגיעה העת לברך ברכת "ברוך דיין האמת".

היות שמרגלית הייתה ערירית, חששתי שלא אשיג מניין ללוויה, ולכן בקשתי להכריז ברמקול על "מת מצוה", בתקווה שהציבור יגיע.

מי שמועה שמע ובא? רק שלושה חסידי גור צדיקים שמעו את הכרוז המכריז "מת מצוה" ובאו לבית ההספד, עדיין בבגדי השבת המבריקים, הספודיק לראשם, ונשארו עד סתימת הגולל.

אנשי "חברא קדישא" ביקשוני להספיד. עמדתי נרגש ואמרתי: "בורא-עולם, למרגלית הצדיקה לא היו אף פעם שום טענות אליך על מר גורלה, וקיבלה את הדין באהבה, כך אתה, בורא-עולם שלא תהיינה לך טענות על בניך, בזכות מרגלית הצדקת שמסכת יסוריה תמה, ואשר ביסוריה הנוראים הגנה בודאי על הדור, תאמר לצרותינו די".

זכתה מרגלית להיטמן בעפר ירושלים בו' באדר. תשאלו, למה אני מפרסם ספור זה בעיתון, אומר לכם: אם תיתקלו בבית הכנסת או בבית המדרש בבקשה ללמוד משניות לעילוי נשמת "מת מצוה" מרגלית בת אברהם למשפחת גמליאל, תדעו במי המדובר. ת.נ.צ.ב.ה.

השארת תגובה