עשור ללכתו: אברהם רביץ ז"ל

מה הייתה השקפתו של הרב רביץ על איך צריכה להיראות המדינה היהודית? מאמר שפרסם לפני שנים רבות שופך אור על דעתו המעניינת בסוגיה • אף כאן עומד ומשמש

אברהם רביץ: צילום עמוס בן גרשום
אברהם רביץ: צילום עמוס בן גרשום

עשר שנים חלפו מאז אותו יום בו הלך לעולמו הח"כ החרדי הראשון שאפשר להמליץ עליו שהלווייתו יצאה ממשכן הכנסת. עד ליומו האחרון כמעט, עמד ושימש בנאמנה את שולחיו, גדולי ישראל שהקימו את תנועת 'דגל התורה' ושגרו אותו למשימות שמעבר לקווי האויב (הפוליטי) בגבעת רם בירושלים.

רב שכונת מונטיפיורי ואב"ד בית הדין הרבני בתל אביב, היה הגאון רבי ארייה לייב רביץ זצ"ל. בשנת תרצ"ד רבתה השמחה בביתו כאשר בן נולד לו למזל טוב ויקרא שמו בישראל אברהם. באותות יום נפתחה מסכת חיים שאיש לא היה יכול לשערה. אין ספק כי בליבו של האב המאושר לא נצנץ אפילו לא בדל מחשבה שיבוא יום והרך הנולד יכהן כמחוקק בפרלמנט של מדינת ישראל שתוקם בכלל רק בעוד עשור ומחצה.

בן יכבד אב. את ראשית דרכו עשה אברהם באותו שביל עליו צעד אביו. גלה למקום תורה, מקום שהתפללו בו אבותיו, בישיבת חברון הוותיקה, וכעבור י"ג שנים של יגיעה בתורה ועמל בהלכה זכה להתעטר בכתרה של תורה ולהיסמך לרבנות על ידי לא אחר מאשר אביו הגדול אב בית הדין.

רוחות המלחמה ביישוב היהודי שלפני הקמת המדינה ברקע השמועות על הזוועה המתחוללת לעם היהודי בתפוצות אירופה, הניעו רבים מהנוער הישראלי לקום ולעשות מעשה. רבים מהם הצטרפו ונטלו חלק במחתרות שפעלו להקשות על חיל המנדט הבריטי את חייו בארץ ישראל. חלק הארי התגייס לשורות 'ההגנה', הגוף ממנו התייסד ברבות הימים צבא ההגנה לישראל ובראשו עמדו מנהיגי תנועת מפא"י ומנהיגה היה ראש  הממשלה הראשון מר דוד בן גוריון.

לצד ההגנה פעלו שני ארגוני מחתרת נוספים, קיצוניים זה מזה. האצ"ל, ארגון צבאי לאומי, בהנהגת מנחם בגין והלח"י, לוחמי חירות ישראל, בהנהגת אברהם שטרן שכינה עצמו 'יאיר'. הבולשת הבריטית השקיע המאמצים רבים באיתורו של שטרן, ואכן בסופם של החיפושים הוא אותר בדירת מסתור בתל אביב, שם נרצח בדם קר על ידי אחד השוטרים שהשתתפו במבצע לכידתו.

הזעם על רצח אברהם שטרן מילא אתת ישותו של רביץ הצעיר וכתגובה הולמת למעשה הנבזה פנה אברהם בן השלוש עשרה והצטרף לשורות הארגון הקיצוני ביותר שפעל באותם ימים בישראל. עם קום המדינה בשנת תש"ח, חבר אברהם רביץ לצה"ל ושירת בו שירות צבאי מלא.

שנותיה הראשונות של המדינה היו מלאים במכשולים לציבור שומרי התורה והמצוות שהתגוררו כאן או שעלו אליה מפזורות אירופה הדוויה. הנדבך המרכזי היה הניסיונות להעברתם על דת אבותיהם של רבבות עולי תימן, בדגש על ילדיהם הרכים שלא טעמו טעם חטא.  בשנות התש"י והתש"כ הוקמו ביהדות החרדית התארגנויות שונות לקדם את פני הרעה ולנסות להציל ככל הניתן את הנפשות הרכות מיד חורשי רעתם הרוחנית.

אחד המוכרים שבהם היה "הפעילים" שמאחוריו עמדו ואת פעילותו גיבו מרנן ורבנן גדולי ישראל זצוק"ל של אותו דור. הרב אברהם רביץ היה אחד המרכזיים והדומיננטיים שבפעילי הארגון הבכירים ועל שמו רשומים נפשות רבות שניצלו על ידו מרדת שחת.

במסגרת תפקידיו ניהל רביץ את הישיבה התיכונית המקצועית "מרום ציון" שבקריית נוער בירושלים, כאשר בין תלמידיו נמנה היועמ"ש לממשלה לשעבר ושופט העליון כיום מני מזוז. שימש כריש מתיבתא במדרשית 'נעם' בפרדס חנה.

בשנות התש"ל שימש כאחד מראשי ישיבת 'אור שמח' לחוזרים בתשובה, שנוסדה באותו זמן בירושלים.

מתל"י ל'דגל התורה'

מי שחושב שר' אברהם רביץ ז"ל הכיר את העולם הפוליטי דרך תנועת 'דגל התורה' אינו אלא טועה. 6 שנים לפני שהתבקש על ידי הגראמ"מ שך זצ"ל לעמוד בראשות רשימת 'עץ' שרצה לכנסת בבחירות 1988 הריץ רביץ את המפלגה הראשונה שלו, לא לכנסת אמנם אלא לעיריית ירושלים. שם הרשימה היה תל"י (תנועה למען ירושלים) ויחד עמו היו חברים בה הרב איקא ישראלי, מהבולטים בעולם התשובה וחבר קרוב של רביץ, וכן מנהל ת"ת 'המסורה' בירושלים הרב שמשון פוליקמן. הניסוי נחל כישלון כאשר קולות ספורים חסרו לכניסת חבר המועצה מטעמה למועצת העיר.

ר' אברהם לא התייאש מהדרך שלא האירה לו, בינתיים, פנים ושנה לאחר מכן, בבחירות הארציות של 1984, בחירות בהם הריצה לראשונה תנועת ש"ס, שזה עתה הוקמה, מפלגה פוליטית לכנסת. רביץ התגייס לסייע לה בכל עוזו ומרצו ונשא נאומים חוצבים בכינוסי בחירות של המפלגה הטרייה. עד כדי כך הגיע פועלו במסגרת תנועת ש"ס, שלקראת הבחירות שנערכו 4 שנים לאחר מכן, בשנת תשמ"ט, הועלתה האופציה לפיה רביץ ישובץ במיקום ריאלי ברשימת המפלגה לכנסת. אפשרות שלא מומשה כידוע.

מה שכן אירע באותם בחירות, היא מפלגה חרדית נוספת על ש"ס, שרצה במקביל לאגודת ישראל המיתולוגית. הכוונה היא לתנועת 'דגל התורה' שהוקמה באותה עת על ידי ראש הישיבה הגראמ"מ שך והסטייפלר זיע"א, כאשר הרב אברהם רביץ התבקש לעמוד בראשות התנועה כיו"ר 'דגל התורה', ולכהן כח"כ מטעמה. רביץ שובץ במקום הראשון ומיד אחריו, עמיתו ויורשו לעתיד בראשות התנועה, ח"כ ויו"ר ועדת הכספים כיום, משה גפני. אז ראש כולל צעיר בעיירה הדרומית אופקים.

עם איחוד המפלגות תחת רשימת הגג 'יהדות התורה והשבת', המשיך רביץ לשאת בתואר יו"ר 'דגל התורה', אם כי שובץ במקום השני ברשימה המאוחדת, אחרי נציג הסיעה המרכזית של אגודת ישראל שהמשיך להחזיק במקום הראשון.

בקצירת האומר ליקטנו את שלל תפקידיו הפרלמנטריים והמיניסטריאליים של הח"כ הדגלאי במשך כל שנותיו במשכן הכנסת הישראלית: בשנים 1990‏-1992 כיהן כסגן שר השיכון, בשנים 1996‏-1999 כיו"ר ועדת הכספים, ובתקופת הכנסת ה-15 כיהן כסגן יושב ראש הכנסת עד מינויו לתפקיד סגן שר ובשנים 2001‏-2003 כסגן שרת החינוך. בשנת 2005 מונה לסגן שר הרווחה בלי שר מעליו (שווה ערך למעמדו של יעקב ליצמן במשרד הבריאות).

בשנת תש"ס, עקב סיבוכי מחלת הסוכרת ממנה סבל, עבר השתלת כליה דיון הלכתי משעשע ומפעים התעורר בין ילדיו בשאלה למי תהיה הזכות לתרום את הכליה עבור אבא. בסופו של דבר הפילו גורל והבן הבכור משה, ר"מ בישיבת נהורא, זכה. בעקבות אירועים אלה הוציא רביץ בהוצאה עצמית ספרון בשם "כליות יועצות: משא ומתן בחיוב הצלת נפשות בגדרי הזכייה במצווה זו ובדברים המסתעפים ממנה".

בתחילת חורף תשס"ט, לקראת הבחירות לכנסת ה-18 הודיע על כוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים ולא להתמודד בבחירות לכנסת במסגרת 'יהדות התורה'. חודשיים לאחר מכן, מעט אחרי הבחירות כשהוא בן 75 הלך לעולמו ונקבר בהלוויה רבת משתתפים בראשות מרנן ורבנן גדולי ומאורי ישראל, בהר המנוחות בירושלים.

אב ידעך מנוער

בחלק זה של הכתבה נקדיש מקום למאבקי דת ומדינה של הרב רביץ ז"ל, דווקא בשנים שקדמו לפעילותו הציבורית הרשמית במסגרת 'דגל התורה' ו'יהדות התורה והשבת'. את המקבץ דלהלן ריכז בשעתו באחד ממוספי החג של 'קו עיתונות' יעקב פלדמן, ואנו מביאים את הדברים כפי שנכתבו בשעתו.

מאז ימי ראשית המדינה ועד היום מתנהלים מאבקים על צביונה של השבת. ברבים מהם היה הרב אברהם רביץ זצ"ל שותף ותמיד בדרכו שלו, למצוא את הדרך הנכונה, היעילה על פי דעת תורה להשיג את המטרה – למנוע ככל האפשר חילולי שבת בפרהסיה, ולהגדיל שם שמים.

כאשר תוכננה הקמת האצטדיון בשכונת מלחה בירושלים, התארגנו כמה עסקנים כדי למנוע את הקמתו. לטענתם הוא יפגע בשכונת בית וגן הסמוכה, בשבתות יגיעו רכבים לבית וגן, וצעקות האוהדים שיגיעו עד השכונה החרדית יפגמו קשות באווירת השבת. נאספו חתימות רבות מתושבי השכונה על התנגדותם להקמת האצטדיון.

באותם ימים היה לר' אברהם קשר טוב מאד עם ראשי הבד"ץ, הוא הציע להם לנסות לבוא בדברים עם ראשי העירייה, וקיבל מהם אור ירוק להיפגש עם ראשי העירייה בשמם, ולנסות להגיע להבנות.

"חרדים, נבדוק את נושא האצטדיון בהגינות" כך נאמר בכותרת של אחד העיתונים מהימים ההם, בעקבות השיחות שקיים עם אנשי עיריית ירושלים.

למרות שהיה זה צעד חכם ומבורך, לא מצא חן הדבר בעיני אותם עסקנים שהעדיפו את דרך המחאה הפומבית שאותה הובילו הם בעצמם, ובהתעלם מהסיכוי הטוב שהיה לצעד של רביץ לשרת את מטרתם המוצהרת שלהם עצמם.

מה עשו? השתמשו בכלי נשק המאוד לא מתקדם ששמו פשקוולים. במילים חריפות השמיצו אותו על כך שהוא פועל על דעת עצמו, ומנסה כביכול לחבל במאמצים למניעת האצטדיון.

אנשים שהכירו את הנושא מקרוב, פנו לבד"ץ שיוציאו מכתב תמיכה ברב רביץ ובמהלכיו, ויפרסמו הכרזה שהכל נעשה על דעת הבד"ץ של העדה החרדית.

בעדה החרדית כבר הכינו מודעות: "אנו הח"מ וכו' מאשרים שכל המהלכים שנעשו על ידי הרב אברהם רביץ שליט"א נעשו על דעת הבד"ץ, ואנו נותנים לו גיבוי מלא". המודעות כבר היו מוכנות להדבקה, אלא שאז חזר לארץ מזכ"ל העדה החרדית, הרב יוסף שיינברגר זצ"ל, שהיה אדם נבון מאד ומומחה בפוליטיקה פנים חרדית. הוא קרא את המודעה הזו ונזף במנסחי המודעה הזו "אתם לא מבינים שבאופן כזה, אנו העדה החרדית נוצג ברחוב כאילו אנחנו הפשרנים והמה הקנאים? היו לא תהיה". הנ"ל הורה לגנוז את המודעות הללו, והכין במקומן מודעה קצת יותר מתוחכמת שגם תיתן לר' אברהם גיבוי מלא, וגם תוכיח שהבד"ץ כתמיד הם הקנאים, ולא להיפך.

הנה נוסח המודעה:

תחת שלוש רגזה הארץ: "על רדיפות הדת הנוראות על ידי בית המשפט; על חילולי השבת ליד חיפה; על אצטדיון שזוממים להקים בירושלים. עצרת מחאה רבתי תהיה בימים הקרובים על גזירות הדת הנוראות הללו בהשתתפות מרנן חברי בית הדין של העדה החרדית ובהשתפות שלומי אמוני ישראל דברי חיזוק ממרנן שליט"א. דבר העצרת בעברית על ידי הרב אברהם רביץ שליט"א

על החתום – בד"ץ העדה החרדית".

המודעה הודבקה בהדבקה רוויה ברחובות ירושלים למבוכתם הרבה של מפרסמי הפשקוולים.

קידוש השם בגופו

בשנותיו האחרונות, התנהל המאבק המפורסם על שמירת השבת בכביש בר אילן. הרב רביץ ניצל את מעמדו הציבורי כח"כ ויו"ר ועדת הכספים לטובת העניין, וניסה לקדם הידברות עם הגורמים האחראים על כך. כאשר המאבק החריף, החליט שעליו לעשות מעשה שישפיע על דעת הקהל הציבורית, ולמרות מצב בריאותו הקשה, גמל בליבו להגיע בעצמו לזירת ההפגנות כדי להציג בפומבי את גודל הזעקה למען קדושת השבת, ולהוכיח עד כמה הנסיעה בשבת בבר אילן פוגעת בציבור שומרי השבת.

לשם כך התאכסן בקרבת מקום במשך השבת, ובצהרי יום השבת יצא עם ההמונים לרחוב בר אילן וצעד הלוך ושוב, לפתע החלו המהומות. הוא הבחין במפקד המחוז שעומד עם מגפון ומלהיט את הרוחות, כשהוא נותן פקודות למג"בניקים. הרב רביץ ניגש אליו, חסם אותו בגופו וצעק: "עוכר ישראל". ליבו לא עמד לו, ולאחר הזעקה התמוטט ואיבד את ההכרה.

השתתפותו באותה שבת במחאה היתה רק צעד אחד בדרך הארוכה שעשו רבים, והובילה בסופו של דבר לסגירת הכביש.

אך קידוש השם שזכה לעשות בגופו ממש היה ניצחונו הפרטי ולזכותו.

המאבק במיסיון

הרב רביץ היה שותף גם בשלוחה למאבק במיסיון של 'הפעילים', הוא סייע בתכנון מבצעים, בהכוונה, בגיוס כספים בחו"ל ובהרמת קול זעקה גדולה ומרה בהפגנות המחאה.

היחידה למאבק במיסיון היתה מיחידות העילית של ה'פעילים', פעולות כבירות נרשמו לזכותם בדפי ההיסטוריה של הארגון, כאשר החרדה לגורל ילדי ישראל היא זו שנתנה להם את האומץ והתושייה לחולל פעולות מבצעיות מורכבות ביותר, מול גורם זר וקוטל נפשות.

המיסיון, כידוע, פעל בארץ בצורה סמויה ובמסווה של איגודים וארגונים שונים, והצורך הראשוני היה לזהות את הסכנה ולחשוף את מי ואת מה שעומד מאחורי פעולות אלו, שהיו כלפי חוץ מאד תמימות.

היה זה לעיתים מאבק נועז ביותר מול גורם אכזרי וציני, שפעל במסווה של רחמים. המיסיון הציע למשפחות מצוקה פיתויים שונים אם ישלחו אליהם את ילדיהם, כמובן בלי לחשוף את זהותם האמיתית.

חברי 'הפעילים' פעלו לאתר את אותם מוקדי פעולה, להתריע, ואף להוציא את הילדים שכבר נלכדו ברשתם. כל זאת כמובן, בברכתם והדרכתם הצמודה של גדולי הדור, שהיו מעורבים מאד ב'פעילים', ביניהם החזון איש, הרב דסלר, הרב סרנא, הבריסקר רב.

באחת הפעמים, כשר' אברהם נסע לארה"ב לגיוס כספים עבור הפעילים, הוא נכנס לאדמו"ר מסאטמר וסיפר לו על פעולות חילוץ הילדים מהמיסיון. "אני מכיר את הפעולות שלכם, אבל אני לא אוחז מזה", אמר לו האדמו"ר מסאטמר. האדמו"ר ידע שבמקומות שונים בארץ שלא הוקם בהם בית ספר של חינוך עצמאי (עקב חסרון במבנה) נאלצו לרשום את הילדים לבית ספר ממלכתי דתי. דעתו היתה שהמאמץ כדאי, רק אם קולטים את הילד לחיידר.

זו היתה דעתו, ועם כל זה נתן להם דברי חיזוק ואמר "אני אומנם נגד, אבל עכשיו אני בא מארץ ישראל ופגשתי שם אדם גדול שהוא בעד, יש לכם על מי לסמוך".

הוא לא אמר את השם, אבל ר' אברהם ידע שכוונתו לבריסקר רב. בנוסף לתמיכתו המסויגת של האדמו"ר הוא נתן הוראה לחסידיו שיעזרו לר' אברהם בגיוס הכספים.

פורצי המנזרים

במקביל נאבקו נגד הכתות השונות והמשונות, שהיו, לדברי הרב רביץ, "מוכרים רוחניות במרכאות כפולות בכל מיני קיוסקים. אנשים שצמאים לרוחניות קונים את ה'סחורה' שלהם עד שהם מקבלים את המכה לתוך הפרצוף, וקולטים בפני מי הם בעצם עומדים".

הרב רביץ וחבריו ב'פעילים' לא נחו ולא שקטו כדי לפרסם ולהביא לתודעה הציבורית את העובדות המדויקות על כתות אלה, למען ידעו את זהותם האמיתית. הם גרמו בסופו של דבר שבכנסת הקימו וועדה מיוחדת שישבה על הנושא הזה במשך חודשים ארוכים, 'וועדת בן עטר', וזו הוציאה דו"ח עב כרס, החושף את מזימותיהם .

בשנת תשכ"א, ר' אברהם היה ממארגני אחת הפעולות הנועזות ביותר כנגד המיסיון. ביום בהיר אחד פרצו בו זמנית בחורי ישיבה, ביניהם גם בחורים מישיבת מרכז הרב, ל-7 מנזרים בערים ירושלים, יפו וחיפה, וצעקו "שמע ישראל" יחד עם הילדים שבמנזר. כך זיהו מי מהילדים יהודי.

בכל דקה התקבלה הודעה במוקד המשטרה לשלוח ניידות לאתרים ומנזרים שונים. המהומה היתה גדולה. הפורצים נעצרו ונערך על כך משפט שכינויו 'משפט מאה וארבע' על שם מאה וארבע הבחורים שנכנסו ללוע הארי, על מנת להציל את נפשות הילדים ממלתעותיו.

בעקבות מעצרם התקיימה הפגנה גדולה ברחוב יפו ליד מגרש הרוסים. "באים אלינו בטענות שפרצנו לבית בלי רשות, אבל שריפה בוערת!" כך זעק אחד הדוברים.

הרב רביץ עמד על אחת המרפסות במקום וצעק: "הפגנה נגד המיסיון ".

חלק מן העצורים היו בחורים ממרכז הרב, ובתחילת ההפגנה נאם הרב צבי יהודה הכהן קוק. אחריו – הרב רביץ שהיה אברך צעיר – נאם את אחד מנאומיו ההיסטוריים, נאום "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך".

בקול רועם זעק: "במשך כל הדורות עם ישראל מסר את נפשו על קידוש השם ושמר על הגחלת, למרות הרדיפות שידענו. לא ניתן לילדינו ללכת לשמד, נגן עליהם בגופנו, לא ניתן למיסיון לנעוץ את ציפורניו בחומות היהדות".

במלחמת יום כיפור השתתף במבצע שיזם יוחנן צ'רוין, יהודי אמריקאי, להגיע מעבר לתעלת סואץ ולהביא לחיילים ציוד רוחני. האדמו"ר מבעלזא תרם עשרה זוגות תפילין לצורך העניין, החרו והחזיקו אחריו עוד יהודים אמידים. הרב רביץ נטל את הציוד ונסע אל מעבר לתעלה, שם נשאר יומיים ב'ישיבת גושן' שנקראה גם ספרא וסייפא (ספר וחרב), שהוקמה במקום על מנת להוות מרכז רוחני לחיילים .

במהלך המבצע התקבל טלפון מאדם שבקש לתרום ספרי תנ"ך לחיילים. הרב רביץ בחיישניו החדים קלט מיד שמדובר במיסיונר. הוא הציע שהרבנות הצבאית תיקח ממנו את הספרים בעצמה, כדי לוודא שכל הספרים יגיעו לידיהם ואף ספר לא יגיע לחיילים.

אחד הרבנים הצבאיים הגיע עם רכבו, ואותו מיסיונר העמיס עליו את הספרים. באמצע הדרך התקשרו לר' אברהם מטלפון ציבורי לקבלת הנחיות, והוא הורה להם לנסוע אל מאחורי בית החולים הדסה עין כרם, ולהשמיד את כל הספרים של המיסיון.

'את לא מורמונית!'

בשנת תשמ"ה עמדה על הפרק הקמת האוניברסיטה המורמונית בירושלים. בעצרת גדולה שנערכה נגד המורמונים, נשא הרב רביץ נאום חוצב להבות, אולם התנגדותו הנחרצת לא מנעה ממנו כעבור כמה ימים להיפגש עם ראשי המורמונים ולנסות את כוחו גם במישור הזה.

"תשמעו" כך אמר להם "מה אומר לכם אדם זקן".

"אני קשיש ממך" קם אחד מהם ואמר.

"כן נכון" אמר לו ר' אברהם, "אבל אני יהודי זקן" והסביר להם שאין להם סיכוי להצליח וכי עליהם לסלק את ידם מן העניין.

פעם התארחה בבית רביץ בחורה יהודייה שנתפסה למורמונים. בתחילה סירבה לאכול מאכלים מסוימים וכדו', "אני מורמונית" טענה "ולפי הדת המורמונית זה אסור".

"יש לך טעות" השיב לה הרב רביץ "את לא מורמונית, את יהודייה". אחרי תהליך קצר של לימוד יהדות בבית רביץ, השילה ממנה כל שריד מעברה המורמוני, חזרה בתשובה שלמה והקימה משפחה לתפארת.

חיטוט שכבי: הסכם ההבנות

הנאומים הרבים שנשא הרב רביץ בהפגנות השונות, בהן נטל חלק, העלו את פעולת המחאה בכמה רמות של עומק וערכיות, והרימו את ההפגנות מהתארגנות של קריאות "גיוואלד" והתלהמות, להתכנסות של התעוררות וזעקה כואבת ואמיתית.

באחת ההפגנות נגד חפירות ארכיאולוגיות באתרי קבורה, דיבר על ההשוואה בין ההשקעה ב'תרבות' הריקה, לבין חוסר ההשקעה בערכים רוחניים אמיתיים, וכך אמר:

ארכיאולוגיה מתימרת להיות מנוף חינוכי לקשר עם היהדות, לקשר עם ארץ ישראל, לגילוי העבר. ולזה מקדישים ממון רב ובצורה מכובדת וללא פקפוק בצורך החיוני לעם ישראל העני, וכל זאת משום שגילוי העבר במסגרת זו אינה מחייבת לא את ההווה ולא את העתיד. אבל אלו אשר עוסקים בגילוי אותו עבר ובהבנת אותו עבר דרך המקור והספרים אשר הכתיבו את העבר. אותם אנשים נחשבים כמעמסה ומטרד על הציבור, משום שאנשים אלו מאמינים כי העבר ההווה והעתיד חד הם. כי היהדות היא תורת חיים אחת מתמשכת לאורך כל שנות ההיסטוריה.

בנושא החפירות באתרי קבורה, מצא לנכון לפעול לישר את ההדורים ולפתור את הבעיה בדרך של הסדר והידברות עם הגורמים משני הצדדים.

היתה תקופה שחפרו בעיר דוד. לטענת ארגון 'אתרא קדישא' החפירה בוצעה באזורים שיש בהם קברים, והם קיימו במקום הפגנות במטרה למנוע את החפירות על ידי הארכיאולוגים, שבראשם עמד יגאל שילה.

"נהג היזהר, שילה מחכה לעצמותיך" כך התנוססה כרזה באחד החניונים בירושלים.

באותה תקופה ר' אברהם היה באשפוז ממושך בבית חולים. ניגש אליו, אחד הרופאים הבכירים, פרופ' רחמילביץ וסיפר לו שיש לו חבר טוב, יגאל שילה, ארכיאולוג, שעובד כעת בעיר דוד, אך 'האתרא קדישא' לא מאפשרת לו.

הרב רביץ יצא מבית חולים, ותוך זמן קצר כינס בביתו נציגות של ראשי בית הדין של העדה החרדית עם אנשי ה'אתרא קדישא', ונציגות של הארכיאולוגים במקום. אנשי 'אתרא קדישא' הגיעו מוכנים עם מפות, וסימנו בדיוק איפה מותר לחפור ואיפה אסור, סיכמו שימתחו חוט באתר החפירות, בצד אחד של החוט אפשר לחפור, ומהעבר השני לא. ובתמורה ה'אתרא קדישא' תפסיק את ההפגנות. ההסכם היה מקובל על שני הצדדים.

יום אחד אנשי ה'אתרא קדישא' קיבלו רושם כאילו החוט הוסט ומתקיימות חפירות גם בשטח שהם הגדירו כאסור. הרב רביץ הסיע ברכבו את אנשי הבד"ץ של העדה החרדית לאתר החפירות בעיר דוד, הוא ירד בשביל צר עד למקום, אנשי הבד"ץ חיכו לו למעלה. לאחר שבדק וראה שהכל תקין, דיווח על כך לאנשי הבד"ץ והם הורו לאנשיהם להפסיק את ההפגנות.

אך היו מפגינים – כמו תמיד – שהיה קשה להם להפסיק, הללו המשיכו להפגין, אך הפעם בלי סיבה.

בערב תשעה באב אחד נפגש עם יגאל ידין (מי שהיה הרמטכ"ל השני של ישראל ולאחר מכן ארכיאולוג) במטרה ליישר את ההדורים בנושא הטעון של החפירות. הצום התקרב והוא עדיין לא חזר, בני המשפחה חיכו שיגיע בכל רגע, וקיוו שיספיק לאכול לפני הצום. כמה דקות לפני תחילת הצום הגיע הרב רביץ עם שקית בידו ובתוכה עפר מקורי מאתרי החפירות של חורבות ירושלים.

וכך באותו ערב תשעה באב הצליחו בני משפחת רביץ להתאבל ולקונן ביתר הידור על חורבנה של ירושלים ועל מחריביה, כשהם טובלים את הביצה הקשה באותו עפר, וזאת כמובן לאחר שבררו היטב שהעפר שבידיהם כשר מחיטוטי שכבי, בהכשר הבד"ץ, לא פחות.

כיצד תהפוך מדינת ישראל ליהודית?

זה החל אצלו באישון לילה, בזחילה איטית וחרישית מתחת לגדרות התיל במחנות העולים, והסתיים בעצם, עד צאת נשמתו והסתלקותה לגנזי מרומים, שם תיתן דין וחשבון מפעלה.

הזחילה מתחת לגדר שהצילה את ילדי ישראל משמד, היתה החוליה הראשונה בשרשרת מאבקים ופעולות גדולות ורבות השפעה המהוות את מפעל חייו. המאבק הנחוש שלו, כחלוץ, כנושא דגל, כפולמוסן מזהיר וביצועיסט מופלא למען ארץ טהורה וזכה יותר, לא תם. הוא נמשך גם אחרי לכתו. אך מה שברור, האיש רביץ, הרב, התלמיד חכם, העסקן, הוא מורה דרך לרבים, חלקם אף ינקו וקיבלו ממנו את ערכי העמידה העיקשת בהגנה על קודשי ישראל. הרב רביץ ראה בפגיעה בתדמית היהודית סכנה קיומית לעם ישראל, ולכן פעל גם מעל מיטת חוליו, בכל החזיתות כדי למנוע זאת.

במאמר בביטאון 'תכלת' סיכם את משנתו בנושא המדינה היהודית:

מדינת ישראל ככלי ארגוני הינה לדעתי דבר חיובי, למרות הטענות הרבות שיש לי כלפי הכלי הזה כפי שהוא היום. אולם המשך קיום המדינה היהודית, איננו כלול בהכרח בהבטחה האלוקית להמשך קיומו של העם היהודי.

לפי הבנתי קיומו של העם היהודי, תלוי בהבטחה האלוקית "כי לא תשכח [התורה] מפי זרעו עד עולם" (דברים לא, כא), שלפיה אם לא תישכח התורה מהעם היהודי, הרי הקב"ה מבטיח שהעם היהודי ימשיך להתקיים.

עם ישראל בדור הזה אינו עומד בתנאים המלאים לישיבה שלווה בארץ ישראל המוזכרים בתורה: "אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו… וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ…", לאור זאת לא ניתן לקבוע בברור מה יהיה עתידו של העם בישראל ביובל הבא, כחלק מהעם היהודי.

אני מודאג במיוחד משיחות שניהלתי עם אישי ציבור בישראל, ומהן התקבל הרושם כי בדור הזה מתחולל תהליך של ניתוק מחריף מן המסורת היהודית. בקרב מגזרים הולכים ומתרחבים אין שמירת כשרות ואין שמירת שבת. בלי תורה ובלי מצוות, מה נישאר? רק זיכרון היסטורי, שגם הוא לא תמיד מעניין ומושך בשביל מי שכבר התרחק מן היהדות.

על מנת שהמדינה תישאר יהודית, צריך שיהיה גורם שיבדיל את עם ישראל מן העולם. רק היצמדות למקורות היהודיים הדתיים, אשר ליוו את קיומו של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, יכולה לייחד אותנו מן העולם, שכן אין לנו תרבות אחרת פרט לתרבות היהודית. זיכרון היסטורי בלבד אינו יכול לשכנע אדם לשאת על שכמו את התואר המחייב של השתייכות לעם היהודי. אם לא יהיה ערך ליהדות בעינינו, אזי לא יישאר מן הזהות היהודית דבר.

העם היהודי ימשיך להתקיים, ללא קשר לקיום המדינה, אולם העדר זהות יהודית למדינה, ימנע קשר בין מדינת ישראל ובין יהדות התפוצות, שכן ההצדקה לקשר זה נעוצה רק בזהות היהודית של ישראל, והסכנה היא שבשל אובדן הקשר ליהדות העולם ולמסורת היהודית, לא תהיה מדינת ישראל יהודית, ואז מה תהיה?

השארת תגובה