התועלת שבשמירה על מצוות

בטבע, הזכרים קבלו נוי ויופי שאין בנקבות. גם האדם קבל הדרת פנים – זקן. ואף שישנן דרכים שבהן מותר לגלח את הזקן, יחשוב האדם לעצמו: כיצד ייראה אריה בלא רעמתו?

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן

כאמור, אף על פי שמצוות התורה נועדו לטובת האדם בעיקר בחיי הנצח, טמון בהן בהכרח תועלת לאדם גם בחיי העולם הזה. ישנן מצוות שתועלתן מוחשית ונראית מיד לעין, כגון אלו שהוזכרו לעיל, ויש מצוות שתועלתן בעולם הזה אינה נראית לעין, אולם הן פועלות בשורשי שפע החסד היורד לאדם.

אחת המצוות אשר בעיניים חומריות אין אנו רואים את פעולתן, היא הדרישה מהימנעות מגילוח הזקן באמצעות סכין או כלי אחר המתחכך בעור. ככתוב: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם. וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ".

חלקו הראשון של הפסוק עוסק בהקפת הראש. כלומר שלא לגלח לחלוטין את השיער שמצידי המצח ועד תחתית האוזן, אלא יש להשאיר שם מעט שיער. איסור זה חל על כל סוג של תספורת. בין בסכין בין במספריים ובין בכל אמצעי אחר. אולם גילוח הזקן אסור רק כאשר הוא דרך השחתה. כלומר רק כאשר כלי חד מתחכך בעור וחותך גם את שיער הזקן שבעור עצמו. אולם חיתוך במספריים, מותר בגילוח הזקן, גם כאשר התוצאה תהיה כעין תער.

פאות הראש ופאות הזקן

הנה הלכות אחדות מספר ההלכה הבסיסי, השולחן ערוך:

פאות הראש:

  • פאות הראש, הם שתים. סוף הראש הוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל [כלומר, מיקום 'פאות הראש' (='צידי הראש') הוא עד סוף עצם הראש ותחילת עצמות הלסת. ניתן להבחין במיקום סוף הראש, באמצעות הנחת האצבע סמוך לתחתית האוזן, בעת פתיחת הפה. מקום היפרדות העצם התחתונה מעצם הראש, היא סוף הראש. וממילא, השיער הצומח מצידי המצח ומטה, עד סוף עצם הראש, הוא 'פאת הראש'].
  • בין שגילח הפאות בלבד, בין שגילח כל הראש עם הפאות, חייב.
  • המקיף את פאת ראש הקטן, חייב.
  • שיעור הפאה: מכנגד שער שעל פדחתו, ועד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם. וכל רוחב מקום זה לא תיגע בו יד.

פאות הזקן:

  • אינו חייב על השחתת פאת הזקן אלא בתער, אבל במספרים מותר, אפילו כעין תער.
  • אישה שיש לה שערות זקן, מותרת להשחיתו.

בתורת הקבלה מוסבר טעם מצוה זו מהיבט השפעתה בעולם הזה. תמצית הדברים היא: הגוף, כידוע, אינו אלא לבוש שהנשמה מתלבשת בו. הצינורות הרוחניים שבנשמת הזכר, דרכם יורד שפע החסד הבא אליו, נמצאים בפנים הרוחניות. ונמצא ששערות זקנו של הגבר מהוות מעטפת חומרית לצינורות השפע הרוחניים שלו [ולא רק שלו אלא יש בהם השפעה רבה לכל הבריאה – כמבואר לעיל אודות גדולתו של האדם. ובפרט לבני ביתו התלויים בו]. בציווי איסור השחתת הזקן מלמדו בוראו באהבה: "אם רצונך להסיר את ענפי צינורות השפע שלך, רשאי אתה לעשות זאת. אך אל תחתוך אותם דרך השחתה באמצעות סכין או כלי אחר המתחכך בעור. משום שבכך הנך עוקר בידיים את שורשי שפע החסד הרוחני היורד אליך. דבר שגורם לקשיי פרנסה, לעצבות פנימית ולפגיעה בשאר התחומים הנוגעים לשפע החסד. וזאת כמובן מלבד השפעתה הרוחנית המזיקה של פעולה זו למעלה, בעולמות הרוחניים המקבילים.

לא תשחית

הנה דברי הזוהר (מתורגם) בעניין נכבד זה: "יש חסד ויש חסד. יש חסד שמבפנים ויש חסד שמבחוץ. החסד הפנימי הוא שאמרנו של 'עתיקא דעתיקין' והוא כנוס בכל צד הנקרא פאת הזקן. ולכן אין לאדם לגלח ולהשחית את זקנו משום שפע החסד הזה שבפנים של 'עתיק יומין'. ולכן בכהן החי למטה, בעולם הזה, נאמר ציווי מיוחד: "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ". מדוע נאמר בו ציווי מיוחד? כי הכהן בא מצד החסד, ולכן צריך להיזהר בזה אף יותר מישראל. ולמדנו בספרא דצניעותא, בכל מקום צריך החסד להתרבות ולהיבנות, ולא לקצץ ולגלח אותו, כדי שלא יפסק ולא יכרת החסד לבוא לעולם" [לשון הזוהר: "אית חסד ואית חסד, אית חסד דלגו ואית חסד דלבר, חסד דלגו הא דאמרן דעתיקא דעתיקין והוא סתים בסטרא דא דדיקנא דאקרי פאת הזקן, ולא בעי בר נש לחבלא האי סטרא משום האי חסד דלגו דעתיק יומין ובגין כך בכהן דלתתא כתיב ביה (ויקרא כא) לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו, מ"ט בגין דלא לחבלא אורחוי דחסד דעתיקא דכהן מסטרא דא קא אתי, ותאנא בצניעותא דספרא בכלא אצטריך חסד לאתרבאה ולמבני ולא לקטעא ליה ולא אשתצי מעלמא"]

ולפי שיש לאדם חמש פאות [פינות] בפניו, המתגלח בסכין עובר בלאו מן התורה בכל פאה ופאה. שהרי נאמר 'לֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ'. ובסך הכל עובר בחמישה לאוים בכל גילוח אחד, בדיוק כאדם שאכל חמש כזיתות (מנות) חזיר.

לפיכך, החפץ לגלח את זקנו, ירכוש מכונה שיש לה הכשר מגדולי התורה, בה ישנה חציצה ברורה בין הלהבים לבין העור. והטוב ביותר להשאיר לפחות מעט זקן ואפילו שכבה דקה ביותר או לגלח במספריים וכדומה. ויש מהמקובלים המקפידים שלא להסיר אפילו מעט משיער זקנם.

כידוע, בעולם החי, הזכרים קיבלו נוי ויופי שאין בנקבות, כדי להרשימן לצורך קיום הדור הבא. כך למשל, לאריה ישנה רעמה מרשימה ולא ללביאה, הטווס הזכר מתהדר בזנב נוצות מפואר שאין לנקבה, העופות הזכרים צבעוניים יותר מהנקבות, וכך ברוב ככל בעלי החיים שביבשה ובים. גם אצל נזר הבריאה, האדם, הזכר האנושי קיבל הדרת פנים – זקן. על פי הטבע, גבר מזוקן הוא גבר נאה. ואף על פי שהאופנה העכשווית בעולם היא לגלח את הזקן, ומן הדין מותר לגלחו בדרכים מסוימות, יהרהר לעצמו כיצד היה נראה אריה שגילח את רעמתו?..

השארת תגובה