הפצוע מהטבח: "התאבנתי מהפחד, לא יכולתי לזוז"

הרב איתן מועלמי, מי שנפצע באורח אנוש בפיגוע הקשה בבית הכנסת 'בני תורה' בהר נוף, שוחרר לפני ימים ספורים מבית החולים • אחד המקומות הראשונים שביקר בהם היה בית הכנסת שבו הכל אירע, ואז החלו המראות הקשים לחזור אליו • היום הנורא

הרב מועלמי השבוע בביהכנ"ס בו אירע הפיגוע. צילום: בועז בן ארי
הרב מועלמי השבוע בביהכנ"ס בו אירע הפיגוע. צילום: בועז בן ארי

הרב איתן מועלמי, שאתם מכירים כנראה כ"איתן בן שרה", מי שעם ישראל כולו התפלל עליו בחודשים האחרונים, היה בין הפצועים שנפצעו באורח אנוש בפיגוע הנורא בהר נוף, לפני קרוב לחצי שנה.

כאשר הובהל לבית החולים, אף אחד לא ידע אם הוא יחיה או לא. אף רופא לא רצה לתת תקווה לבני המשפחה. "עוד אי אפשר לדעת כלום", אמרו הרופאים. אבל התפילות מרקיעות השחקים עשו את שלהן: אחרי חודשים ארוכים בבתי-החולים, חזר הרב מועלמי לפני כשבועיים אל ביתו. כואב ודואב, עם יד שלבינתיים כמעט ולא מתפקדת, אבל שוב בבית.

בסוף השבוע שעבר הוא עשה צעד נוסף. לאחר ימים מספר בביתו, הוא החליט להתפלל שוב שחרית באותו מקום בו חייו כמעט ונגדעו לפני חצי שנה, לבית-הכנסת "בני תורה".

המניין הזה לשחרית ב'בני תורה' מתחיל מידי יום בשעה 6 ו-20 בבוקר. בתור מלמד בתלמוד תורה שצריך להתחיל את עבודתו בבוקר השכם, בדרך כלל הוא מתפלל במניין אחר, מוקדם יותר, בבית הכנסת 'יחווה דעת', אך באותו בוקר בו אירע הפיגוע, הוא איחר למניין של נץ החמה ביחווה דעת, ומיד עשה את דרכו כפי שהוא רגיל – למניין השני, ב'בני תורה', שמתחיל מעט לאחר מכן. את כל המתפללים שם, ב'בני תורה', הוא הכיר, מי אישית ומי בפנים, לאחר פעמים רבות בהן התפלל במקום.

"וכך הגעתי באותו בוקר לבית-הכנסת 'בני תורה'", הוא מספר, "והתפללתי באותו מניין. באמצע תפילת שמונה-עשרה, פתאום שמענו יריות בבית-הכנסת, ומישהו שצועק 'לא לזוז'".

מי צעק "לא לזוז"?

"אני לא יודע מי אמר את זה. אני חושב שהמחבלים צעקו את זה בעברית. באותו רגע התאבנתי, לא יכולתי לזוז, אבל מיד המשכתי בתפילת שמונה עשרה במקום בו אחזתי".

מה עשו המתפללים סביבך?

"מזווית העין מיד ראיתי איך שכמה מתפללים מתחבאים תחת השולחנות. מתפללים אחרים העיפו כיסאות לעבר המחבלים, שעמדו בכניסה הראשית לבית-הכנסת. בזמן הזה היו גם כמה שזחלו לכיוון היציאה השנייה של בית הכנסת, שמובילה לעבר השני של הרחוב, לכיוון רחוב קצנלבוגן, ברחו וניצלו. אני לא יכולתי לעשות זאת, מכיוון שלא הייתי קרוב לאותה יציאה. הייתי בצד שמאל של בית הכנסת, קרוב יותר לכניסה הראשית.

"לפתע, ראיתי לידי את המחבלים, אחד מחזיק בידו אקדח והשני אוחז בידו גרזן. לא הספקתי לחשוב עוד כלום – והם פשוט התחילו לירות לכיווני. באינסטינקט מיידי הרמתי את הכסא הקטן שהיה לידי, וכיסיתי את הפנים שלי בכסא, אבל הם בינתיים המשיכו לירות מעל הראש שלי".

מה עבר לך בראש באותם רגעים?

"אני זוכר שפחדתי לזוז מהמקום. לא הייתה לי אפשרות לצאת, כי היציאה השניה היתה רחוקה ממני וגם דרך הכניסה הראשית אי אפשר היה לצאת, מאחר והם עמדו בסמוך אליה. אמרתי לעצמי: זה המצב, מה שנגזר עליי – נגזר. באותו רגע כבר לא חשבתי לא על לשרוד ולא על פחד, אלא על המשך התפילה בה אחזתי".

הכתבה המלאה תתפרסם ביום שישי בעיתון "כל ישראל" ובאתר "כל הזמן"

תגובה אחת
  1. לא שמתם את הכתבה המלאה מעיתון כל ישראל

השארת תגובה