"דרישות ישראל לביטול העסקה אינן מציאותיות"

ביקורת בארה"ב: הניו יורק טיימס מפרסם מאמר מערכת תוקפני נגד דרישות נתניהו אשר לדברי העיתון "הדרישות האלו לא מציאותיות, ולא מתכוונות להביא לעסקה טובה יותר אלא לביטולה של העסקה הקיימת"

לקראת החתימה הסופית על הסכם הגרעין בין איראן למעצמות, נמשכת המלחמה על דעת הקהל העולמית בנוגע ללגיטימיות המהלך. הבוקר מפרסם עיתון ה"ניו יורק טיימס" מאמר מערכת שבו הוא תוקף את התנהלות ראה"מ נתניהו ומגן על ההסכם. "ממשלת נתניהו הציבה ביום שני דרישות שלטענתה יהפכו את ההסכם עם איראן טוב יותר, מזה שכבר נחתם על ידי ראשי המדינות ובתוכם אובמה. הדרישות האלו לא מציאותיות, ולא מתכוונות להביא לעסקה טובה יותר אלא לביטולה של העסקה הקיימת", נכתב בעיתון.

בהמשך יוצא כותב המאמר נגד נתניהו וכותב עוד כי "מר נתניהו מתנהג כאילו הוא לבדו יכול להכתיב את התנאים של ההסכם, שלקח 18 חודשים להגיע אליו, במעורבותם לא רק של איראן וארצות הברית, אלא גם בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה וסין. הוא רוצה להישמע סביר ואומר לתקשורת כי אין בכוונתו להרוג את העסקה אך הוא לא מציע שום חלופה סבירה".

עוד נטען במאמר המערכת כי מדובר בהסכם המסגרת הטוב ביותר שניתן היה להשיג כדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני. "מעולם לא הושגה עסקה ללא פשרות. ברור שהיה עדיף אם כל שריד של תכנית הגרעין של איראן היה מחוסל. אולם זו מטרה שלעולם לא תושג כיוון שאת הידע לא ניתן לקחת מהאיראנים. האלטרנטיבה היא המשך השעיטה של איראן לעבר גרעין ללא מגבלות".

לבסוף מתייחס המאמר לדרישת ישראל מאיראן להכיר בה כתנאי להסכם. "איומיה של איראן והטרור כלפי ישראל ומעורבותה בפעילות הטרור נתעבים ובלתי קבילים, אך זוהי מטרה שיש לטפל בה בנפרד. פתרון הבעיות האלה לא יכול להיעשות כתנאי להסכם. להגיע לעסקה סופית לא יהיה קל, והדרישות של ישראל לא יכולות להפוך לתירוץ להטביע הסכם מאוד רציני שעשוי להיות פורץ דרך".

ובתוך כך, בבית הלבן ממשיכים במאמצים לפייס את ישראל, דוברת מחלקת המדינה מארי הארף ניסתה הלילה לסגת מדבריו של נשיא אובמה אתמול, לפיהם לאחר תום ההסכם תהפוך איראן להיות גרעינית. הארף הסבירה כי דברי אובמה הוצאו מהקשרם וכי "הנשיא התייחס למקרה היפותטי בו לא יהיה הסכם ולא למצב שבו העסקה אכן תצא לפועל". הארף הוסיפה כי "הנשיא הבהיר כי בזכות ההסכם ייקח לה שנה נוספת לפרוץ לגרעין – מה שיאפשר נקיטת פעולה צבאית נגדה במידה ויידרש".

תגובה אחת
  1. ההחלטה, מה הגיוני לדרוש מאיראן ומה לא, מה אפשר להשיג באמצעות סנקציות עקשניות ומה לא, איזה סיכונים סביר לקחת ואיזה לא, לכמה זמן דחיה בפריצה לפצצה צריך לשאוף ומה חסר סיכוי, עד כמה אפשר להאמין לאיראנים ואיפה לשים את גבול הנאיביות – נגזרת משיפוט פוליטי שבהכרח לא יגיע לאותן תשובות אם המבט נשלח ממשרדי מערכת טיימס בניו יורק או מקריית הממשלה בירושלים.אובמה רוצה את ההסכם כמעט בכל מחיר לא משום ששמו האמצעי חוסיין, אלא משום שהוא רוצה לנטוש את המזרח התיכון ולהתמקד במזרח אסיה, שם מתבשל עימות היסטורי בין ארה"ב לסין. כנשיא ארה"ב זו תפיסת קדימויות לגיטימית, אך זה לא אומר שישראל צריכה לקבל את עליית כוחה של איראן בחיבוק ידיים. הסכנה אינה באפשרות שאיראן תתקוף את ישראל בנשק אטומי, משום שגם הפאנאטים באייטולות יודעים שמהלומת התגובה הישראלית לא תשאיר אבן על אבן בכל איראן – ולא משנה האם מדיניות העמימות של ישראל חכמה או מטופשת. מה שבאמת מדאיג אותי, וצריך להדאיג את כל המעצמות שמעדיפות רגיעה במזרח התיכון, היא מטריית החסינות שתגן על איראן הגרעינית כאשר היא תנהל מדיניות הרסנית לשלום העולם. כמו תמיכה מודיעינית פעילה בארגוני טרור, ציוד אירגונים קיצוניים בנשק אסטרטגי (חיזבאללה, חמאס, החזית העממית, כנופיות המבריחים של סיני – ובעצם כל מי שחולם על ג'יהאד בכל מקום בעולם), חסימת נתיבי מים בינלאומיים באמצעות מדינות-שליחות (סומליה, תימן, סודן רלוונטיות לתעבורה הימית של ישראל), מכירת חומרים כימיים/ביולוגיים מסוכנים לכל משטר איסלמי קיצוני שיכנס תחת חסותה, ומשלוח חיילים לצורך הכרעת מלחמות האזרחים באגן "הסער הפורה". מספיק לראות איך הפעילות האיראנית בעיראק ובתימן מפעילה לחצים על ערב הסעודית, כדי להבין את הפוטנציאל המהפכני של התגרענות האיסלם הקיצוני. לדוגמה, איראן גרעינית תוכל לספק מטריית הגנה לחיזבאללה במידה והיא תחפוץ בסיבוב נוסף של מטווח רקטות על העורף הישראלי, כפי שברית המועצות איימה על ישראל במבצע סיני ואילצה את בן גוריון לסגת. ארה"ב, להזכירכם, לא ניטרלה את האיום הסובייטי בפגנת כוח נגדית. גם אייזנאוור לא חשב שלהגן על מדינה יהודית במזרח התיכון זו חובה מוסרית של ארה"ב. נכון, כמו בעבר צה"ל יוכל להתמודד ולנצח בלי חיילים אמריקאיים, אבל המחיר יהיה בלתי נסבל לאוכלוסיה האזרחית – כולל לאלה שעכשיו לועגים לפוביות של נתניהו. את אובמה, המחיר הזה פחות מדאיג מהשאלה כמה חיילים אמריקאים ישארו במזרח התיכון בסיום כהונתו. אבל אותי זה כן מדאיג. המשטר האיראני מנהל מדיניות ערעור היציבות העולמית באמצעות איתגור מעמדן הדומיננטי של מעצמות המערב ובראשן ארה"ב, בטקטיקות דומות לאלה ששרתו את המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. אומנם בסופה של תקופת הרדיקליזם האיסלמי האייטולות יאבדו את כוחם, כפי שאיבדו חברי הפוליטביורו, אבל הניסיון ההיסטורי מעורר חשד שתהליך כזה, מהמהפכה המכוננת עד ההתפרקות הבלתי נמנעת, נמשך כ-70 שנה. כלומר המדינה המוסלמית של איראן נמצאת רק בחצי הדרך להורדת המסך. לעומת זאת, התנגדות כוחנית למשטר מרושע יכולה להביא לקריסתו תוך תריסר שנים, כפי שחוסל הנאציזם בגרמניה, למרות שהיה חזק לאין שיעור ביחס לאיראן. האופציה הצבאית נמחקת ברגע שאיראן תעשה את הצעד המכריע מעבר לסף הגרעיני, ואנו נישאר במזרח תיכון מטורף למשך 30 השנים הבאות. מאחר ולוח הזמנים שלי שונה בסדר גודל מזה של אובמה, המאמר החנפני של ה-NYT ממש לא מזיז לי.

השארת תגובה