הקשר בין גדולי עולם התורה

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז

וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה (כו, לג) יש מפרשים את שמות בנות צלפחד בדרך דרוש: כאשר האדם חולה ב"מחלה" בר מינן, או כאשר יש לו "נועה" – הוא נע ונד בלי מנוחה ושלוה, זהו "חגלה" – חג לה', משום שהייסורים מכפרים על חטאי האדם, ועל ידי כך "מלכה תרצה" – מלכו של עולם מתרצה.

ייסורים הבאים על הצדיקים בעולם הזה – הם אות וסימן לאהבת ה', שמתוך שהוא אוהב את הצדיקים ורוצה בטובתם הוא מייסרם בייסורים של אהבה, המכפרים עליהם ומרבים את שכרם בעולם הגמול.  וכך אומרים חז"ל (ברכות ה ע"א): "כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו – מדכאו ביסורין, שנאמר (ישעיהו נג, י): 'וַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי'". וכן נאמר (משלי ג, יב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ".

ועוד אמרו חכמים (קידושין מ ע"ב): "מה צדיקים נמשלים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, נקצץ נופו – כולו עומד במקום טהרה, כך הקב"ה מביא ייסורים על צדיקים בעולם הזה, כדי שיירשו העולם הבא, שנאמר: 'וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד'" (איוב ח, ז).

הרי "אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), גם לצדיקים יש מעט חטאים, כל אחד לפי דרגתו ומעלתו. מה עושה הקב"ה? מביא עליהם ייסורים כדי לזככם ולכפר על מעט החטאים שבידם, וכשהם מסתלקים מן העולם הנם זכים וטהורים ונקיים מחטא.

מספרת הגמרא (סנהדרין קא ע"א): "כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להם: חימה עזה יש בעולם" – כשאדם גדול כמו רבי אליעזר שרוי בצער ובייסורים, הרי זה מעיד על חרון אף שיש בעולם. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להם: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער – אני שמח".

צדיק שחי את כל חייו ללא צער ייסורים – יש מקום לחשוש שמא קיבל את שכרו בעולם הזה. לכן, כשראה רבי עקיבא את רבי אליעזר שרוי בצער, שמח שמחה גדולה, כי הייסורים מכפרים עליו ומזככים אותו, ואת שכרו על התורה והמצוות שלו – יקבל בעולם הבא, עולם הגמול.

יאים ונאים הדברים לדורשם על מורנו ורבנו שר התורה ועמוד היראה, ראש הישיבה, הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל –  שהשבוע (יום שני י"ט תמוז) חל יום הזיכרון שלו. כל חייו היו מקשה אחת של תורה, הוא חי חיי עולם הבא בעולם הזה, כל חייו היו בחינת של "חיים שלא בצער", מרומם מעל כל הארציות והגשמיות. ממילא, כל חייו היו חיים של שלימות ורוממות, ושום דבר ארצי וגשמי לא יכול לפגום בשלמות וברוממות הזאת.

מילדותו למד תורה מתוך הדחק, היו שנים שהיה רעב ללחם ממש. אך מה זה נוגע אליו? הוא הרי חי חיי עולם הבא בעולם הזה.  הוא יגע ועמל בתורה בעומק העיון, התיש את כל כוחותיו על התורה. בסוף ימיו חלה והשתתק בחצי גופו, בר מינן, ויחד עם זאת המשיך והתאמץ בכל כוחו בתורה. לא היה מוכן להיסמך על מקל או על אדם אחר, אלא גרר את גופו בכוחות עצמו. לא היה מוכן לשבת וללמוד רק בביתו, אלא התאמץ ללכת לבית הכנסת, ללמוד במקום לימודיו במשך שנים רבות, כי שם אין תלמודו משתכח במהרה, וכמו שאמרו חז"ל (ירושלמי ברכות ה, א).

בסוף שנותיו כמעט לא היה רואה בעיניו, ובכל זאת היה חוזר על תורתו בעל פה, ופעמים שהיה פותח ספר ומביט בו, שמא יצליח לקרוא בו בעצמו. הוא לא פטר את עצמו בטענת "אנוס רחמנא פטריה" (נדרים כז ע"א), על אף שהיו לו הרבה צדדים לטעון כך, אלא אדרבה, הוא חייב את עצמו והתאמץ שלא להיות בגדר אנוס.

והבא להיטהר מסייעין אותו (שבת קד ע"א). זכה רבנו להמשיך בלימוד התורה הקדושה ובמסירתה לדורות הבאים במסירות נפש, וזכה לעת זקנתו להעמיד תלמידים רבים אשר הם עצמם מעבירים את תורתו בעמקות גדולה, ומאירים ומזריחים את אור התורה והקדושה בעם ישראל בהקמת מוסדות של תורה. וכל זה נבע ממסירות נפשו לתורה הקדושה, יסוד העולם.

כשה'עולם הזה' של האדם הוא תורה, לא שייך בו שיקל וירפה מעליו משהו מעמל התורה, בכל עת ובכל מצב. הרי אין לו בעולמו אלא תורה, על כן הוא מוסר את נפשו על התורה, כפשוטו. כי התורה היא עצם החיים, ובלי תורה אין חיים. וכלשון הרמב"ם: "חיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין" (פ"ז מהלכות רוצח הלכה א).

זכיתי להיות בן בית אצל רבנו חכם בן ציון לפני יותר מחמישים שנה. למדתי בישיבת בית יוסף – נוברהדוק, הוא היה מתפלל בבית הכנסת 'אהל רחל', שבו אביו היה הגבאי. הייתי בא אליו, משוחח איתו ומדבר איתו בלימוד על מסכת בבא מציעא, אותה למדנו בישיבה.

בהיותי אברך צעיר הייתי נותן שיעור במדרש אליהו, היכן שפתחנו את הישיבה. רבי אליהו אבא שאול היה בא מדי יום להשתתף בשיעור. נשארתי בידידות רבה עם המשפחה. חכם בן ציון ליווה מקרוב מאוד את ישיבתנו. היינו בקשר הדוק עמו ונועצנו בו בכל ענייני הישיבה. היינו שולחים קבוצות של בני תורה מישיבתנו ללמוד אצלו בפורת יוסף. בהתחלה הוא היסס, אך לאחר שבחן אותם ותהה על קנקנם, הפליג בשבחם ובכוחם הרב בתורה.

לימים זכיתי להסתופף בצילו ולהכין עמו במשך כארבע וחצי שנים את השיעור הקבוע בגמרא שהיה מוסר בישיבת "פורת יוסף". פעם זכיתי לשהות עמו במשך שמונה ימים, בבית הבראה של ועד הישיבות בנתניה, למדנו יחד מסכת בכורות. מעין עולם הבא!

זכיתי להיות במחיצתו של רבנו ולראות מקרוב את עמלו ושקידתו בתורה. כל ימיו שקד על התורה בעומק העיון והמחשבה, עמקות התורה שלו היתה מבהילה. ראשו תפוס כל הזמן בלימוד. לא הניח אבן על אבן, עד שבירר וליבן כל נקודה לעומקה. הנהגותיו הקדושות היו מופלאות. איזו ישרות, איזו נקיות, איזו ענווה וצניעות! כל מילה היתה מדודה בפלס, כל הנהגה נעשתה בשיקול דעת, במחשבה. הכל מתוך מבט צרוף ומזוקק של תורה בטהרתה.

התורה רוממה אותו למעלות עליונות. כל חייו ושנותיו היו שלמים ומתוקנים, מלאים קורת רוח ושלוות נפש, חיים שמחים ומאושרים של מי שחי חיי עולם הבא בעולם הזה. "אם אתה עושה כן – אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". (משכני אחריך במדבר ח"ב עמוד ש"מ ואילך, עיי"ש עוד מעשים נפלאים בעניין).

השארת תגובה