באין מידות יורדים לתהום

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר (כב, ה). בלעם היה בעל תבונה ועצה מאין כמוהו, ולכן זכה להיות נביא לעמים, יש מרבותינו האומרים, שנבואת בלעם היתה כנבואת משה רבנו, ויש אומרים (ספרי זאת הברכה אות שנז) שדרגת נבואתו היתה גדולה אף יותר ממשה, שנאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד, י) – בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה? זה בלעם".

הנבואה ניתנה לבלעם כדי שעל ידה יביא ברכה לאומות. יראה לגויים את הקב"ה, ילמד אותם ללכת בדרכיו, יורה להם את המעשים אשר יעשון ויסלול את הדרך בה ילכו. אבל בלעם הרשע היה אנוכי. הוא לא השתמש בפקחותו, בכשרונותיו ובנבואתו לטובת האומות, הוא לא פעל לחנכם ולהאיר את דרכם, אלא ניצל את הנבואה לרעה, והשתמש בה לקבלת תועלת עצמית ופרטית בלבד. הוא ראה את מתנת הנבואה והחכמה העצומה שהעניק לו הבורא, ככלי לכשף, לקלל ולהרע. "שְׁתֻם הָעָיִן" (כד, ג), לא להאיר אלא להחשיך.

מטרתו של בלעם היתה אך ורק להנות. הוא שאף להשיג את שיא ההנאות, ואת כל המעלות שקיבל רתם למען מטרה זו והשקיע את כל נבואתו בטומאה. כך הגיע לדרגה הירודה ביותר, והפך לשפל האנשים. ולשם כך טרח התנא (סנהדרין פרק י משנה א) להזכירו בין ארבע אלו שאין להם חלק לעולם הבא, דלכאורה מה הסלקא דעתין שיזכה לכך, אלא שבכח המעלות שקיבל יכל לזכות לעולם הבא, אך הוא השתמש במעלות אלו לצד הרע ואיבד חלקו!

גם האדם המושלם ביותר, הנבון ביותר והמוצלח ביותר, אילו לא יעבוד על מידותיו ייעשה השפל ביותר. אדם יכול לקבל נבואה, ולהישאר שפל אנשים, להיות נתעב ובזוי. אדם יכול להיות בדרגה עצומה, אבל אם אינו מעבד את עצמו ואינו עובד על מידותיו – אין לרוח האלוקים על מה לנוח, והוא הולך ושוקע בטומאה יותר ויותר.

עם ישראל זכו לראות את יד ה' הגדולה. הם חזו בעשר מכות מצרים, בנפלאות קריעת ים סוף, במעמד הר סיני ובנתינת התורה. הם הגיעו לשיא קרבת אלוקים!  והנה, משה רבנו עלה לשמים, והתעכבה ירידתו. מה עשו ישראל? יצרו עגל, השתחוו לו וקראו: "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד).  כיצד ניתן להבין את הסטייה החדה, כיצד קדושים כאלו הגיעו עד לדיוטא התחתונה ועשו עגל מסכה?! כאשר אין עבודה עצמית ועיבוד עצמי, מגיעים לאיבוד עצמי ולהפסד כל המעלות וההשגות.

רבותינו (מכילתא בשלח ג) אמרו: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא". יחזקאל בן בוזי ראה מעשה מרכבה בצורה הנבואית, כל שפחה על ים סוף זכתה לראות דברים מופלאים אף יותר מיחזקאל בן בוזי, אך האם היא השתנתה במשהו כתוצאה מראייה זו?

לא! היא נשארה אותה שפחה! כאשר אין מנצלים דרגה רוחנית נשארים בזויים ושפלים. יחזקאל בן בוזי, ויתר נביאי ישראל, עבדו ועיבדו את עצמם, ולכן התעלו למעלות גבוהות. מדרגות הנבואה לא הגיעו אליהם באופן רגעי, הם לא התנבאו לפתע פתאום, אלא רק לאחר יגיעה ועמל המידות. לעומתם בלעם הרשע שהיה נביא גדול מהם, אך מדותיו היו רעות, הגיע לשפל המעלה ולשיא הטומאה. (נלקט ממשכני אחריך במדבר ח"ב עמוד קל"ז ואילך, עיין שם עוד הוספות נפלאות בעניין זה).

הילולת אדוננו הצדיק

השבוע (יום חמישי ט"ו תמוז), חל יום הילולתו ושמח ליבו של אדוננו הצדיק, רבינו חיים בן עטר זצוק"ל בעל פירוש "אור החיים" הקדוש על התורה. מימי חורפי היתה נפשי קשורה בתורת ה"אור החיים" הקדוש. הייתי מתענג על הלימוד הקדוש בצורה נפלאה עד מאוד. לאחר מלחמת ששת הימים, כשהעיר העתיקה נפתחה לכניסת יהודים, חפצתי לראות את מקום ישיבתו הקדושה של רבנו חיים בן עטר. מקום שעל פי השמועה התגלה בפניו אליהו הנביא זכור לטוב. שמעתי כי המקום נמצא בשכונת הארמנים, ומה השתוממותי לראות כי בית מדרשו של ה"אור החיים" הקדוש הפך לאורוות חמורים גדושה ברפש ובזוהמה.

במהלך השנים קמו בארץ ישיבות רבות, אבל איש לא הקים ישיבה על שמו של אדוננו הקדוש, רבנו חיים בן עטר זצ"ל, אשר היה מהדר אחר יהודים שהתרחקו מעל פני ה' ומביאם ללמוד תורת אלוקים חיים. באותה עת גמלה בלבי החלטה כי בעזר ה' אבנה מקום תורה לזכר איש האלוקים הקדוש הזה. ואת זאת חפצתי, לקרב את עם ישראל, לאהוב כל יהודי הרחוק ביותר ולהסתכל על נשמתו החצובה מכסא הכבוד.

ואכן, תכף לאחר מלחמת ששת הימים הקמנו את הישיבה. בתחילה יסדנו שיעור תורה שהתקיים מידי שבת, ולאחר מכן שיעור תורה שנאמר בכל יום, כדי לקרב את ישראל בעבותות אהבה לה' ולתורתו.

ה' נתן לי את העוז ותעצומות הנפש להיכנס למקומות שונים ומשונים, ולמשוך לבית המדרש צעירים שהיו משחקים ברחובות עם סיגריה בשבת…  ישנו יהודי חסיד, ראש ישיבה נכבד, המתגורר בשכנות לישיבה. הוא אב למשפחה ברוכת ילדים ומרובת הוצאות, ולמרות זאת הוא תורם לישיבה סכום נכבד מידי חודש בחודשו.כשנפגשנו שאלתי אותו בתמיהה: "אני מתפלא על כבודו, הרי יש לך הרבה בנים שעליך לתמוך בהם, מדוע אתה כל כך מתאמץ למען הישיבה?"

"תדעו לכם", השיב ראש הישיבה בהתרגשות, "אני מחשב זאת כדמי חסות, אני חוסה בצלכם"… "אתה חוסה בצלנו?!" התפלאתי, "מדוע?", "כי לפני הקמת הישיבה, הילדים הקטנים שלי לא היו מעזים לצאת החוצה לאחר השעה שבע בערב. עם רדת החשיכה היה פחד אימים לצאת לרחובות. היו מסתובבים פה בחורים פוחזים שהטילו את חיתתם על האזור כולו. והנה במשך הזמן, בזכות הישיבה הקדושה, כולם הפכו לתלמידי חכמים ויראי שמים!"

בקרבת מקום התגוררו פושעים גברתניים, שלא החוק איים עליהם, לא קציני המבחן, לא הרווחה ולא הסעד. אף אחד לא הצליח להרתיע אותם. אבל התורה הקדושה המסה את לבבם עד שברבות הימים הם הפכו לצדיקים גמורים. אנשים לא האמינו למשמע אוזניהם: כיצד ייתכן שפלוני יושב ומקשיב לשיעור תורה, מי בכלל מעז לדבר איתו. אבל לימדנו אותו ואת חבריו קהלת, משלי, דניאל ואת דברי ה"אור החיים" הקדוש. התורה משכה אותם כמגנט, עד שלבסוף הפכו כולם להיות קדושים וטהורים. כל זאת בזכות האהבה שנטע ה"אור החיים" הקדוש!

לאחר מכן באו לישיבה קצינים בכירים. הם הרגישו חובה להגיע לבית המדרש, כדי לראות מי הם בדיוק הדתיים, החרדים והישיבות. הם היו יושבים פה בכל פעם שלוש שעות רצופות ומתבשמים מהתורה וקדושתה. עם הזמן נרקמה בינינו ידידות קרובה, וכך החלו להזמין אותנו לשאת דרשות בבסיסי הצבא. הלכנו לצאלים, לשארם א-שיך, לרפידים, לצריפין ולעוד מקומות מרוחקים בקצוות הארץ, וזכינו לקרב רחוקים ולהרבות תורה לזכרו של רבנו חיים בן עטר זצ"ל.

השמחה הגדולה שלנו היא, על כך שהקב"ה נתן לנו את הזכות להמשיך את תורת ה"אור החיים" הקדוש, ולחרוט את שמו של רבנו חיים בן עטר על הישיבה המאירה באור פני ה"אור החיים". זכותו תגן בעדנו!

 

השארת תגובה